הבלוג של אורי הייטנר

המלצות ועדת פרי בנושא גיוס חרדים, נותנות מענה משמעותי ואמיץ לאחד החוליים הקשים של החברה הישראלית – העובדה שמגזר שלם בעם ישראל, לאורך שנים, משתמט מחובותיו הלאומיות ואינו שותף בהגנת המדינה ושלום אזרחיה.

פרסום ההמלצות מעורר דיון ציבורי סוער וההמלצות מותקפות משני כיוונים עיקריים. כיוון אחד הוא החרדי – התנגדות נחרצת לרפורמה, שנועדה לשנות את המצב הנוכחי, הנוח להם והם דבקים בו. הכיוון האחר הוא נגד הפשרנות שבהצעות, נגד הוויתורים. איזה מין שוויון בנטל הוא זה, יאמרו המוחים, כאשר גיוסם של החרדים נדחה לגיל 21, כאשר 1,800 תלמידי ישיבות בכל שנתון לא יגויסו?

לא אעסוק במאמר זה בביקורת מן הצד החרדי. באופן בסיסי, אני רואה בהשתמטות מעשה בלתי מוסרי, המקעקע את יסודות הסולידריות היהודית, סותר את ערך הערבות ההדדית שהוא אחד הערכים החשובים ביהדות, סותר את החובה המוטלת על הכל להשתתף במלחמת מצווה. ואיזו מלחמה היא התגלמות המושג "מלחמת מצווה", יותר מהמאבק על קיומה של המדינה היהודית ושלומם וביטחונם של אזרחיה, הנמשכת מיום הקמת המדינה ולמעלה מעשרים וחמישה אלף איש מסרו בה את נפשם?

אני רוצה להתייחס דווקא לביקורת מצד "השוויון בנטל" (איני אוהב את המונח הזה, כיוון שאני רואה בשירות בצה"ל ובשירות הלאומי זכות גדולה, לא נטל). קל לי להבין את הביקורת, כיוון שההצעה באמת אינה אידיאלית, רחוקה מכך, ואינה נותנת את המענה היחיד שהנו צודק והוגן – שירות שווה לכל.

עקרונית, אין מקום לדחיה ואין מקום למכסות. אני רואה בלימוד תורה ערך, וסבור שהמדינה היהודית צריכה לראות בו ערך ולתמוך בלימוד התורה ובלומדי התורה לגווניהם השונים. אולם לומדי התורה צריכים לשרת בצה"ל ולהיות מודל של ספרא וסייפא. ולמרות עמדתי העקרונית, אני תומך בפשרה מן הסוג שמציעה ועדת פרי.

אני מאמין ברפורמות, איני מאמין במהפכות. אי אפשר לתקן באבחת חרף מציאות שנבנתה במשך 65 שנים. אי אפשר לתקן באחת שגיאות גדולות של שני המנהיגים הגדולים, בן גוריון ובגין – הראשון שאפשר את עצם ההשתמטות והשני שהפך אותה לגורפת והמונית.

ניסיון לכפות על הציבור החרדי גיוס מלא מיידי, היה נכשל, והמחיר החברתי שהיה גובה היה כבד ביותר.

מן הראוי היה ליצור שינוי הדרגתי בהסכמה, בהידברות אמת עם החרדים. הסכמה כזו הייתה ראויה וטובה יותר, גם אם השינוי היה קטן יותר ואיטי יותר, בשל עצם היותו שינוי בהסכמה. למרבה הצער, ההנהגה החרדית, הרבנית והפוליטית, לא הייתה מוכנה לכל פשרה אמתית. ואף על פי כן, ועדת פרי גיבשה הצעה רצינית, מאוזנת, המתחשבת במציאות, המתחשבת בעמדת החרדים – לא מהפיכה אלא רפורמה. יש לקוות שהמערכת הפוליטית הישראלית תגלה בגרות, ותאמץ אותה. יש לקוות, שגם ההנהגה החרדית תשנה את גישתה, ותהיה מוכנה להיות שותפה לשינוי, ובכך גם להשפיע על פרטיו. אולי ההכרה בכך שמה שהיה לא יוכל עוד להימשך, תביא את ההנהגה החרדית לשינוי כזה.

רפורמה נוספת שהוצגה בשבוע האחרון, היא פתיחת אזורי הרישום של המועצות הדתיות. רפורמה זו נועדה לנטרל את הכוח להשחית של רבנים שמרניים קיצוניים הממררים את חיי האזרחים המסורתיים והחילונים, התלויים בהם לצרכי נישואין וגירושין. אין זו מהפיכה רבתי בחיי הדת בישראל – אין אלו נישואין אזרחיים וגם לא הצעד הראוי של הענקת מעמד שווה לכל הזרמים ביהדות. מסיבה זו, נמתחה ביקורת חריפה על הרפורמה, בטענה שמה שהיה הוא שיהיה ואין שום משמעות לשינוי.

אולם השינוי הזה, יאפשר לכל זוג לבחור ברבנים פתוחים ונאורים, הקשובים לצרכי הנישאים – רבנים המייצגים יהדות שדרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום. נהירת זוגות צעירים לרבנים הללו, יחייב את כל הרבנים להתאים את עצמם ללקוחותיהם, כתנאי להישרדותם. יש השוללים את השינוי, דווקא בשל חששם מהצלחתו, כיוון שהם רוצים להיבנות מפרי הסלידה מהרבנות, כתוצאה מהמציאות השוררת בה עתה. אולם כמו בנושא הגיוס, גם בשירותי הדת, מן הראוי לתמוך בשינויים ההדרגתיים, המהווים צעד גדול לחברה הישראלית.

* "ישראל היום"