את עמדתי השוללת את המחיצה וההפרדה בתפילות המתקיימות באורטל ביטאתי לא פעם. הדרת האישה – הבלתי נספרת, הבלתי שייכת לטקס, הניצבת מאחורי פרגוד, מנוגדת לערך שוויון המינים שהוא ערך יסוד בחברתנו. הפער הרחב בין אורח חיינו, לבין התנהלות בית הכנסת, מְנָכֵּר את בית הכנסת, התפילה והעליה לתורה והופך אותם לחוֹצָנִים, הזרים לחיינו, שאנו מכניסים אלינו בבר המצווה וביום הכיפורים, כ"אֲחֵר" שאנו טועמים ממנו מפעם לפעם, ולא כחלק אורגני של חיינו. אני רוצה לראות את בית הכנסת ואת התרבות היהודית בכללה במקום הרבה יותר משמעותי ומרכזי בחיינו כקהילה יהודית, אך זאת ניתן להשיג רק כאשר בית הכנסת יהיה ברוחנו.
טקסי בר המצווה של עמוס ואסף היו טקסים יהודיים, ציוניים מקוריים שאנו עיצבנו יחד עם הילדים, ובמרכזם כמובן קריאת התורה וההפטרה. כמובן שהטקס היה שוויוני. ככזה, כמובן שלא הייתה בו הפרדה בין המינים. אולם גם בטקס אורתודוכסי אין סיבה להפרדה הזאת. אני מכיר מלמדים אורתודוכסיים שישמחו להכין את ילדינו לעליה לתורה ולנהל את הטקס, בלי לכפות עלינו מנהגים הזרים לנו, אלא להיפך – מתוך כבוד למנהג המקום. אלא שלשם כך עלינו להגדיר שמנהג המקום הוא שוויוני.
אך גם אם אנו עושים טקס עם הפרדה ומחיצה, יש לנו בחירה – איזו מחיצה. למרבה הצער, המחיצה הנהוגה אצלנו היא כמו אצל הקיצונים בחרדים – אריג גס (תרתי משמע) ואטום (תרתי משמע) התלוי מן התקרה עד הרצפה, ומדיר באופן טוטאלי את האישה. בכל עליה לתורה אני חש בושה וצער כאשר אני רואה את האמא, הסבתא או האחות מגניבה הצצה אל האולם שבו מתרחשת העליה לתורה של הבן, הנכד, האח. האם זו דרכנו?
ולכן, ממש שמחתי בבר המצווה של איתי ואייל, לראות מחיצה אחרת, מחיצה שפויה. משפ' לאובר שאלה ממרום גולן את המחיצה שלהם – שלושה פרגודים פתוחים ואווריריים בגובה מותניים, שאינם צמודים זה לזה, כך שכל ילדה קטנה היושבת מאחוריהם, רואה את כל הנעשה באולם. אם כבר הפרדה ומחיצה – לפחות מחיצה שפויה.
חיינו אינם חיים הלכתיים, אך יש לדעת שהמחיצה היא מנהג ולא הלכה. גם על עצם ההפרדה בין המינים, ההלכה אינה חד משמעית. בתנועה המסורתית, למשל, שהיא תנועה הלכתית, המפרשת את ההלכה בדרכה, אך כל נהגיה מעוגנים בהלכה, התפילה היא מעורבת. בארה"ב מקובלת בהרבה בתי כנסת דתיים אורתודוכסיים תפילה מעורבת. ובישראל, בציונות הדתית, מתרחשת בשנים האחרונות מהפיכה פמיניסטית, המשנה בקצב מהיר את מקומה של האישה בתחומי החיים הדתיים וגם בבית הכנסת.
ישנם במגזר הדתי לאומי מניינים שוויוניים למחצה, בגדרי ההלכה. מה פירוש בגדרי ההלכה? כל מה שההלכה אינה אוסרת עליו במפורש, בנוגע למעמד האישה – מותר.
ברוח זו מתנהלת התפילה, כאשר הנשים הן שותפות, גם אם לא באופן מלא, בתפילה. באותם בתי כנסת נהוגה הפרדה בין המינים, אך ללא מחיצה. ההפרדה היא באמצעות שביל באמצע בית הכנסת (חשוב להדגיש – באמצע בית הכנסת), שמצדו האחד יושבות הנשים ומצדו האחר יושבים הגברים. דוכן החזן ובמת העליה לתורה הם באמצע, מול השביל, ולא באולם של הגברים.
איני רואה סיבה מדוע אנו לא נאמץ את הנהגים הללו. הם הרבה יותר מתאימים לנו, לערכינו ולאורח חיינו, מאשר החומרות המיותרות. הם יהפכו את היהדות, את התפילה ואת העליה לתורה לחלק אמתי של חיינו.
... אך אם בכל זאת מתעקשים על מחיצה – לפחות תהיה זו מחיצה כמו זו שהייתה בעליה לתורה של איתי ואייל.
****
סוגיה נוספת הקשורה לעליה לתורה ועליה יש לתת את הדעת היא מנהג השלכת הסוכריות. זהו מנהג יפה, במקורו – המתקה סמלית של האירוע, באמצעות הסוכריות. לוקחים חופן סוכריות, ובעדינות משליכים בקשת כלפי חתן הבר מצווה, כך שהסוכריות תלטפנה אותו.
אצלנו (ולא רק אצלנו) המנהג הנאה הזה עבר תהליך של וולגאריזציה, למנהג אלים של צליפה בכוח של הסוכריות. נערים תופסים עמדת צליפה נוחה, ומפגיזים בכל הכוח. איכשהו, נתנו ידנו לאלימות מורשית. אבל המנהג הזה מסוכן.
יוסי, המלמד של רוב ילדי אורטל, נפצע ס"מ מעל עינו בעליה האחרונה לתורה. המקרה הזה חייב לשמש תמרור אזהרה לכולנו, המחייב אותנו, מערכת החינוך וההורים, לשים קץ למנהג המגונה הזה.
מוטב שנעשה זאת לפני אסון; בטרם נער בר מצווה, ביומו הגדול, יפונה באמבולנס לבית חולים, ואולי אף יאבד, חלילה, עין.
... מקסימום, אפשר לעבור למרשמלו.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
