הבלוג של אורי הייטנר

תגובה לאווה אילוז, "ללמוד אזרחות גרועה", מוסף "הארץ" 24.5.13

כל דיון עומק בריבוי תאונות הדרכים בישראל, מביא למסקנה אודות "הגורם האנושי" – הקושי של הישראלי לקבל מרות, לקבל סמכות, להישמע לשוטר, שלא לדבר על תמרור. למה? משהו אנרכיסטי טבוע, כנראה, בדנ"א של הישראליות. מכאן, למשל, התופעה הישראלית כל כך של הבהוב אורות כדי לסמן לנהג ממול שניידת משטרה אורבת לו בהמשך הדרך. גם הנהג המאותת יודע שהניידת נועדה לאכוף את חוקי התנועה ולהציל חיים, אבל משהו בישראליות, משהו מרדני, דוחף אותו לאותת לנהג שממול, שאותו אין הוא מכיר אך איכשהו הוא חש כלפיו סולידריות כאל "אחד מהחבר'ה", ש"השלטונות" ממתינים לו מעבר לפינה.

לאותה תשובה יגיע דיון עומק בסוגיית הערמות המס – משהו בישראליות מעודד את היצירתיות בהתחמקות מתשלום מסים.

לא בכדי, כאשר אנו נדרשים להגדיר את הישראליות, המילים "ברדק", "בלגן", "פרטאץ'" וכו' תמיד ימצאו במקום מרכזי בין ההגדרות. למה? כי זו המציאות הישראלית, לטוב ולרע.

לרע, כי כך קשה לקיים מדינה, כי כך המשילות כמעט בלתי אפשרית, כי קיום חברה מחייב סמכות.

לטוב, כי הצד השני של המטבע הוא יצירתיות, מעוף, יוזמה, אינדיבידואליות, מקוריות, יכולת לייצר פתרונות מחוץ לקופסה, יכולת לאלתר. יש סתירה מובנית בין התכונות הללו לבין סדר ומשמעת. חברה המבוססת על משמעת, מתקשה בפיתוח היצירתיות והאלתור. חברה המבוססת על יצירתיות ואלתור, מתקשה באכיפת משמעת ובהטלת סמכות. לכל סוג של חברה יש יתרונות אך יש גם מחיר. אנו משלמים מחיר על אי הסדר, על הקושי להטיל משמעת, לעתים אף מחיר דמים, ויש לנסות לצמצם אותו, אולם בזכות אפיוני היצירתיות והאלתור, היוזמה והמקוריות, הגענו להישגים דמיוניים, שאין להם אח ורע בכל מקום בעולם.

בכל מקום בעולם ידוע שקשה מאוד לנהל ישראלים. הישראלים אינם ממושמעים, הם בלתי נהילים בעליל. ואף על פי כן, הישראלים מבוקשים מאוד בעולם, כיוון שיצא להם מוניטין של יצירתיות ויכולת לחשוב מחוץ לקופסה.

לפני שנים אחדות, חזרה שרת החינוך יולי תמיר נלהבת ומאוהבת מסיור בסינגפור. בין השאר היא סיפרה בעיניים בוהקות על משמעת הברזל הנהוגה בבתי הספר במדינה הדיקטטורית הזו. היא התפעלה מהחיזיון של מורה המדבר באמצעות רמקול לכיתה בת 40 ילדים שקטים וממושמעים.

בישראל, מציאות כזאת אינה יכולה להתקיים. כל הניסיונות לחדש את מנהג הקימה לכבוד המורה הנכנס לכיתה, שמשום מה כמעט כל שר חינוך מנסה להנהיג, נוחלים כישלון חרוץ. למה? הרי כך מקובל כמעט בכל מקום בעולם. אצלנו לא, כי יש בנו משהו מרדני, בועט בסמכות. לכן, כל כך לא טבעי לילדינו לכנות את מוריהם "המורה", ולא בשמם הפרטי. לכן, כל כך קשה לאכוף מחדש את התלבושת האחידה, וכדי לאפשר תלבושת אחידה, מציעים לילדים חולצות טריקו בשלל צבעים לבחירתם, והיא נראית הדבר הרחוק ביותר שאפשר ממדים. כאשר אנו רואים בקולנוע סרט המתאר בית ספר – לא חלילה במדינה דיקטטורית, אלא בארה"ב, באוסטרליה או באירופה, אנו נדהמים. אנו נדהמים מהפער העצום בין מה שאנו מכירים לבין מה שאנו רואים. ילד, עולה חדש, המגיע לכיתה בישראל – אינו מאמין למראה עיניו. לחוסר הכבוד למורה, לחוסר הנימוס, לחוסר המשמעת. לוקח לו זמן רב להסתגל. מערכת החינוך הישראלית והחברה הישראלית משלמות על כך מחיר לא פשוט, אך היתרונות גדולים מן החסרונות.

וכך גם בצבא. מישהו יכול לדמיין חיילים ישראליים משרתים במשמר המלכה באנגליה? מישהו יכול לדמיין חיילים ישראליים צועדים בצעדי אווז במצעדים? מישהו יכול לדמיין את המשמעת בצה"ל בדמות המשמעת בצבא האמריקאי שאנו רואים בסרטים על מלחמת וייטנאם?

אנו רואים את חיילי צה"ל המרושלים, ולעתים הם נראים יותר כמו מיליציית יחפנים מאשר כמו צבא מסודר של מדינה. אני שירתתי בסדיר בתקופה שבה הרמטכ"ל רפאל איתן ניסה לאכוף על חיילי צה"ל חבישת כומתה על הראש. והרי הכומתה היא כובע, היא נועדה להיות על הראש. באיזה צבא בעולם יש ספק שמקומה של הכומתה היא על הראש? והנה, חבריי ואני מעולם לא חבשנו את הכומתה על הראש. לרוב היא הייתה תחובה בכיס המכנסיים, כאשר משולש קטן מציץ החוצה מהכיס, כדי להשוויץ בפני הבנות בצבעה האדום, אך גם כדי שתהיה מוכנה ב"שלוף" למקרה שאיזה מ"צ יעבור בסביבה. אני זוכר את הרס"ר שלנו מעניש חייל שמ"צ דפק לו תלונה על כומתה. "בשביל מה אנחנו מאמנים אתכם שנתיים?" הוא שאג. "כדי שאיזה ג'ובניק מהמשטרה הצבאית ישיג אתכם בריצה ויצליח לתפוס אתכם?" לא בכדי, כאשר דן שומרון מונה לרמטכ"ל הוא ביטל את חובת חבישת הכומתה. הוא הבין שהפקודה הזו אינה מיושמת, והיא הפכה לבדיחה.

צה"ל משלם מחיר על חוסר המשמעת. אולם הצד השני של המטבע הוא צבא גמיש מבחינה  מחשבתית, עם יכולת תמרון וראש גדול למפקדים זוטרים, עם סיירות ויחידות מובחרות המבצעות מבצעים שקשה להעלות אותם אפילו בדמיון ועם כישרון גדול לצאת מהמצבים  הקשים והמורכבים ביותר כשידינו על העליונה.

מה הסיבה לקושי של הישראלים לקבל מרות וסמכות, להיות ממושמעים וצייתנים? יש לכך הסברים שונים, כמו אלפי שנים של העדר ריבונות וחיים בקהילה וולונטרית, כמו המסורת של ההערמה על הגוי ועל ה"מדינה" של הגויים כמעט כמצווה, כמו מסורות שעוצבו בארץ בתקופת המנדט בנוסח "סחיבת" תרנגולים לקומזיץ של הפלמ"ח ובוודאי שיש לכך גם הסברים נוספים. אולם מעבר לכל ההסברים – העובדה היא עובדה, והיא מעל לכל מחלוקת אפשרית. יש למציאות הזאת יתרונות וחסרונות, אך אין ספק שזו המציאות.

והנה, במוסף "הארץ" האחרון, מתמודדת אווה אילוז, אינטלקטואלית הבית של "הארץ" בחודשים האחרונים, במסה בת חמשה עמודים תמימים, עם השאלה מדוע הישראלים הם... צייתנים כל כך. חמשה עמודים של ניסיון פסבדו פילוסופי ופסבדו פסיכולוגי להסביר לעומק תופעה שאינה קיימת, שהיא היפוכה המוחלט של המציאות. מאמר, שערכו כערך מאמר מדעי המסביר מדוע השמש מפיקה חושך או מדוע המים יבשים. המאמר הזה הוא התגלמות המושג אינטלקטואליות עקרה ומנותקת.

אווה אילוז אינה מבינה מדוע הישראלים מוכנים ללכת לצבא, מתנדבים ליחידות קרביות, מסכנים את חייהם בשירות קרבי, משרתים שנים רבות במילואים. אמנם במשפט נדיר של פיכחון היא כותבת: "למען האמת, אין לי שום פתרון מעשי ומיידי לאלפי הטילים של חיזבאללה או לשנאה העזה ליהודים שנצברה במדינות ערביות רבות". אך מיד לאחר מכן מופיעה המילה "אבל", המחזירה את המאמר לסורו.

הישראלים אינם ממושמעים, אינם מקבלים מרות, אינם מקבלים סמכות, אבל הם יודעים שמדינת ישראל נמצאת באזור עוין ומוקפת במדינות ועמים החותרים להשמידה. המיליטריזם זר לישראליות, ולכן צה"ל נראה שונה כל כך מצבאות אחרים, אולם הישראלים מבינים את האחריות האישית הנדרשת מהם לאפשר את קיומה של מדינתם. הישראלים יודעים מה המשמעות של הפסד במלחמה הזאת. הישראלים יודעים שלא לפני שנים רבות חווינו את המשמעות של העדר צבא וכוח עצמאי משלנו, באופן הטרגי ביותר. ערך הסולידריות היהודית, הערבות ההדדית – אף שהוא נשחק במידה רבה, ויש גורמים הפועלים נמרצות לשחוק אותו יותר, הוא עדין ערך מרכזי בחברה הישראלית. אלא שאת האמתות הללו האינטלקט של אווה אילוז אינו מסוגל לקלוט. ולכן, היא מסבירה את ההתגייסות כ..."צייתנות", וכותבת מסה שלמה, חסרת שחר עד גיחוך, המנתחת את הצייתנות הישראלית.  

* מוסף "הארץ"