הבלוג של אורי הייטנר

סוגיית ענף המזון המעסיקה אותנו לאחרונה, היא מנת חלקם של כל הקיבוצים. אולם כמעט בכל הקיבוצים, הברירה היא בין שתי חלופות קיצוניות, שחור ולבן – או הכל חופשי ללא הגבלה או הפרטה מלאה. ולפיכך, הברירה היא בין המחיר הכבד של כל אחת משתי החלופות.

ההחלטות שאנו קיבלנו באסיפה, אינן קיצוניות. כמיטב המסורת האורטלית, בכל התהליכים האסטרטגיים ותהליכי השינוי שערכנו, לא בחרנו בחלופות הקיצוניות, הפשטניות ונטולות שאר הרוח, אלא יצאנו מחוץ לקופסה, ונתנו מענה לצרכים שלנו בלי לשפוך את התינוק עם המים. נאמנים לדרכו של הרמב"ם – שביל הזהב, נהגנו גם בנושא המזון.

אני כותב זאת, חרף העובדה שבשני הנושאים שעמדו על הפרק, תמכתי בעמדת המיעוט ולא בחלופה שהתקבלה. בסוגיית האורחים, התלבטתי עד הרגע האחרון בין שתי החלופות הטובות. בסוגיית התשלום על לקיחת ארוחות הביתה, צר לי שלא התקבלה חלופת המיעוט בה תמכתי נמרצות. זו הצעה נכונה יותר מבחינת התפיסה העקרונית, כיוון שהיא מבחינה חד משמעית בין אינטרס הכלל של עידוד האירוע החברתי של אכילה בחדר האוכל המשותף, לבין צריכת המזון הפרטית אותו היא משאירה לאחריות הפרט, כמו בשאר תחומי חיינו. היא גם פשוטה וישימה יותר, ולא יהיו בה התחשבנויות והתמקחויות על מספר הנפשות של המשפחה, האם הבן שיצא לחו"ל לשלושה חודשים נחשב או לא וכו'. והיא גם אינה יכולה להיחשב כ"עונש קולקטיבי" על התנהגות בלתי נורמטיבית של בודדים, כיוון שכלל אינה נובעת מן הסוגיה הזאת. (אגב, לדעתי החיוב על לקיחת אוכל הביתה לא צריך להיות סמלי, כמו בשתי החלופות, אלא מלא, אך לא הצעתי זאת, כיוון שידעתי שלא תהיה כל תמיכה בהצעה). אולם גם ההחלטה שהתקבלה, היא שיפור משמעותי לעומת המצב הקיים ויש בה אמירה חברתית חשובה בנוגע לנורמות שאנו דורשים מן החברים.

בזכות ערנותו של שגב, המזכירות תסתום את הלאקונה בהצעה, ותגדיר את הארוחה לא רק על פי המנה העיקרית, אלא גם על פי התוספות, וטוב שכך.

****

באסיפה עלתה שוב סוגיית ההפרטה – מלאה או חלקית, של המזון. אני מתנגד לכך מכל וכל. במזכירות הצעתי, הצעה שלא התקבלה, שלהצעות שהועלו לאסיפה יתווסף סעיף על פיו מרגע קבלת ההחלטות ובמשך שלוש שנים, אי אפשר יהיה להעלות לדיון באורטל הצעה להפריט את המזון.

התנגדותי אינה לעצם העיקרון של תשלום על המזון בחדר האוכל. אילו ידעתי בוודאות מלאה, שהפרטה חלקית של המזון לא תגרום לסגירת חדר האוכל או לצמצום מספר הארוחות בו, הייתי תומך בכך לשם הייעול.

אולם הניסיון מלמד אותנו, שבמרבית הקיבוצים שהפריטו את המזון, חדר האוכל נסגר. ובמרבית הקיבוצים שהפריטו את המזון וחדר האוכל בהם לא נסגר – הוא נסגר חלקית. הקיבוצים שבהם חדר האוכל לא נסגר חרף ההפרטה, הם בעיקר קיבוצים גדולים שיש בהם הרבה מאוד אוכלים קבועים בתשלום – כמו עובדי מפעלים וכד'.

איני יכול לומר בוודאות שאילו היה אצלנו תשלום חלקי על הארוחות בחדר האוכל, חדר האוכל היה נסגר. אולם ההנחה שלי, היא שרבים הסיכויים שמה שקרה במרבית הקיבוצים, היה קורה גם אצלנו. איני רוצה לסכן את אחד המוסדות החשובים ביותר בקיבוץ. קיבוץ נטול חדר אוכל, הוא קיבוץ מיובש. בקהילה דתית, לפחות נפגשים מידי יום בבית הכנסת. בקהילה חילונית ללא חדר אוכל, אין מפגש יומיומי, שהוא חיוני כל כך לחיים השיתופיים.

ומאחר ויש קונסנזוס באורטל אודות חשיבותו של חדר האוכל ובזכות המשך קיומו, מן הראוי שלא נקבל החלטות שתעמדנה את עצם קיומו בסימן שאלה.

* מידף - עלון קיבוץ אורטל