הבלוג של אורי הייטנר

סלון קטרינג / אריאל הורביץ

פינתי השבועית ברדיו "אורנים" 3.5.13

אריאל הורביץ הוציא לאחרונה אלבום מצוין, הנקרא "הגיבורים שלי".  למעט שני שירים אישיים, לאשתו ובתו, האלבום מוקדש לכמה אנשים שהוא מציג אותם כגיבוריו ומקדיש להם שירים. לאנשי משלחת הסיוע הישראלית לנפגעי רעש האדמה בהאיטי, לרב מנחם פרומן עמו הופיע בשנה האחרונה לחייו, למשוררת לאה גולדברג, לשרה ב"ק – העיתונאית הדתיה ששרה בהופעותיה בפני קהל מעורב, לסבתו רבקה ספיר ממייסדות קבוצת כנרת ובתה – אמו נעמי שמר (השיר היחיד שהוא לא כתב את מילותיו, אלא הלחין חלק ממכתב של רבקה לנעמי, וברקע השמיע הקלטה של נעמי המספרת על אמה), לנתן איכר – חלוץ צעיר מביתניה איש העליה השלישית שהתאבד ונטמן בבית הקברות בכינרת (על גב הדיסק הורביץ טעה כאשר שייך אותו לעליה השניה), על המוסיקאים הצעירים הנאבקים על הישרדותם תוך נאמנות לאמנות שלהם תחת מגף הרייטינג, על עמיחי כ"ץ – הבעלים של מועדון ההופעות הירושלמי "הסינדרום" שהלך לעולמו בטרם עת ועל הצוותים המעורבים של יהודים וערבים בבתי החולים בארץ ובהם הצוות שטיפל באביו ערב מותו.

אנו נשמע את השיר הפותח של האלבום, שגיבורו הוא גם גיבור שלי, אדם גדול מהחיים, המשורר והפרטיזן, חתן פרס ישראל אבא קובנר. השיר נקרא "סלון קטרינג". "סלון קטרינג" הוא בית חולים בארה"ב המתמחה בסרטן, שבו עבר קובנר, שנה טרם מותו, ניתוח בו נעקרו מיתרי הקול שלו, וקובנר – הנואם הדגול, היה לאילם. אולם כפי שכותב הורביץ, "גם כשקובנר אילם, המילים שלו ממריאות רחוק". בתקופת אילמותו קובנר היה ממש באובססיה של כתיבה. ובין השאר הוציא את הפואמה "סלון קטרינג", המתארת את מאבקו על חייו, ועל שמה נקרא שירו של אריאל הורביץ.

השיר נפתח בבית החולים, כאשר קובנר פוקח את עיניו אחרי הניתוח. הוא אינו יודע היכן הוא נמצא, והורביץ מציג כאן את התחנות המרכזיות של חייו, כאילו הן חולפות בראשו של קובנר המנסה להיזכר היכן הוא נמצא – אולי ביערות וילנה, שבהם פיקד על הפרטיזנים היהודיים, לאחר נפילת גטו וילנה שם פיקד על המחתרת היהודית, והנהיג את תנועת "השומר הצעיר"? אולי בכלא בקאהיר, שם נכלא בידי הבריטים כאשר עמד בראש הארגון "נקם", בדרכו מא"י לגרמניה שם תכנן הרעלה המונית כנקמה על השואה? אולי בחולות הנגב, שם לחם במלחמת העצמאות כקצין התרבות של חטיבת גבעתי? ואז, בעקבות כאב חד בגרון, קובנר נזכר שמה שהשכיב אותו כאן אינו כדור גרמני, ערבי או אנגלי, אלא המחלה. ונשמע כאילו יש כאן איזו אכזבה, שהגיבור שצלח את כל הסכנות, מסיים את חייו בקרב אבוד במחלת הסרטן, כאחד האדם.

בבית האחרון אריאל הורביץ מספר שהוא סוגר את הספר של קובנר, פותח עיתון וקורא על אותה חיילת צעירה שהפיצה בפייסבוק תמונה שלה מחייכת לצדו של עצור פלשתינאי מבוגר – פרסום שעורר סערה ציבורית בישראל. הידיעה מטלטלת את הורביץ, והוא פונה לקובנר בשאלה: "האם הוצאת אותי מהשטעטל כדי שאהיה לקוזאק?". קובנר כבר מת מזמן, השאלה של הורביץ היא לעצמו, ואין לו עליה תשובה. "אני אילם כמו שהיית, כשהתעוררת בסלון קטרינג, וחרש בכית".

מדוע בסערת נפשו, הורביץ פונה דווקא לקובנר? מן הסתם, לא רק בשל סמיכות המקרים – פרסום הידיעה שעה שהוא קרא בספר. הוא פונה דווקא אל קובנר, שמעולם לא היה פציפיסט, לא היה רכרוכי, לא היה "שלומניק" מקצועי, או כפי שיש המכנים באירוניה "יפה נפש". להיפך, מדובר בלוחם עז, במי שכתב בינואר 1942 את הכרוז המפורסם "לא נלך כצאן לטבח", במי שכתב במלחמת העצמאות את הכרוזים השנויים במחלוקת "מוות לפולשים", מי שעמד בראש קבוצת "נקם" שתכננה הרג המוני בגרמניה, במי שבאחרית ימיו, בכוחותיו האחרונים יצא נגד ניצני הפוסט ציונות וההיסטוריונים החדשים ונגד השמאל הקיצוני אותו האשים בערעור רוח העם. ויחד עם זה, קובנר הטיף לטוהר הנשק, לדבקות בערכים ההומאניים של היהדות; הוא כתב אחרי מלחמת העצמאות נגד פשעי מלחמה שנעשו בה, היה מיוזמי הספר "שיח לוחמים" אחרי מלחמת ששת הימים, שבו לוחמים שפכו את לבם והציגו את לבטיהם וקשייהם, ויצא בפומבי נגד מעשים חמורים שעשו חיילי צה"ל ביהודה ושומרון בראשית שנות ה-80, עוד טרם האינתיפאדה הראשונה. כמו מורו ורבו נתן אלתרמן, כך גם קובנר – תלמידו המובהק, שילב אמונה יוקדת וחסרת פשרות בצדקת הציונות, עם מאבק על דמותה המוסרית של המדינה ועם טוהר המאבק להגשמת הציונות.

גם אריאל הורביץ רחוק מן השמאל האוטומטי הפציפיסטי, והדבר בא לידי ביטוי בכמה משיריו, ובהם "כמו רקפות בין הסלעים" המעלה על נס את התייצבות הדור הצעיר של הלוחמים למבצע "עופרת יצוקה", כביטוי של הישראלי היפה. כאשר הוא רואה מעשה מכוער ומחפיר של חיילת במדים, שאמורה לייצג אותנו אך היא מביישת אותנו, ומתמלא הרהורים נוגים על התדרדרות מוסרית בתוכנו, הוא מחפש מענה אצל אדם כקובנר, על כל מה שהוא מסמל ומייצג.

השיר הזה הוא האהוב עליי ביותר באלבום, אולי בשל הערצתי הגדולה לאבא קובנר, אך אני ממליץ על האלבום כולו, בעיניי אלבומו הטוב ביותר של אריאל הורביץ.

עיניים נפקחות לאט אל האור הבהיר / האם אני ביערות וילנה או בכלא בקאהיר / אולי בכלל בחולות הנגב אני שוכב מת? / אבא קובנר שואל את עצמו וממצמץ // כאב חד בגרון פתאום הוא נזכר / לא כדור גרמני, ערבי או אנגלי, השכיב אותו כאן / בבית חולים באמריקה המתמחה בסרטן / סלון קטרינג ממוריאל הוספיטל // מיתרי קולו נכרתו בלילה והוא עכשיו אילם / והמורפיום מערבב לו בראש סיפור חיים שלם / לילות עם הפרטיזנים וקבוצת הנקמה / שניסתה להרעיל אלפי גרמנים אחרי המלחמה / הוא מבקש מאשתו עיפרון ובלוק / גם כשקובנר אילם המילים שלו ממריאות רחוק / ואני קורא אותן שנים אחרי מותו / בספר השירים הזה ששמו / סלון קטרינג. // קר בלילה בליטא אז עשינו הרבה אהבה / ולבנות שלנו יצא שם טוב בסביבה / פרטיזנים רוסים באו רצו את הבנות / כך קרה שנלחמנו שתי מלחמות // אני סוגר את הספר קורא בעיתון כותרות / חיילת מביטה בי בעיניים נבערות / מאחוריה כפות איש מבוגר והיא לא מתביישת / להצטלם אתו להעלות את זה לרשת // אני שואל: אבא קובנר, יהודי ענק / האם הוצאת אותי מהשטעטל כדי שאהיה לקוזאק? / אין לי תשובה ואני אילם כמו שהיית / כשהתעוררת בסלון קטרינג / וחרש בכית.