הבלוג של אורי הייטנר

בעשור הראשון למפעל ההתיישבות בגולן, שבימים אלה ימלאו לו 46 שנים, הונחו יסודותיו ועוצב צביונו, כמפעל כלל לאומי, קונסנזואלי, שחלוציו הם שליחי הציבור הישראלי כולו, על כל מגזריו וכל אגפיו הפוליטיים. ביטוי לכך, הוא העובדה שלא רק כל צורות ההתיישבות הציונית מיוצגות בגולן, אלא כל תנועות ההתיישבות, המייצגות את כל הזרמים הפוליטיים הציוניים, מימין ומשמאל, מ"גוש אמונים" עד "השומר הצעיר"[1].

בכותבי "מ"גוש אמונים" עד "השומר הצעיר", אין זו מטאפורה לתפארת היצירה, אלא הצגה עובדתית של המציאות ההתיישבותית. ראשון יישובי "גוש אמונים" לא היה ביהודה ושומרון אלא בגולן – מושב קשת, שקם ב-1974, לאחר מלחמת יום הכיפורים. סיפורה המרתק של קשת ראוי למאמר בפני עצמו. ובין יישובי הגולן, קמו שני קיבוצים של תנועת הקיבוץ הארצי (להלן קבה"א), תנועת ההתיישבות של "השומר הצעיר" ושל מפ"ם (מפלגת הפועלים המאוחדת) – גשור ונטור[2], וניתן למנות במניין זה גם את שניר.

התיישבות של הקבה"א בשטחים ששוחררו במלחמת ששת הימים, לא הייתה כלל ועיקר מובנת מאליה. למי שאינו בקיא בנבכי הפוליטיקה הישראלית, מפ"ם היא האות מ"ם במר"צ. באותן שנים, היא הייתה המפלגה הקיצונית ביותר בשמאל הציוני. ואותה תנועה החליטה על הקמת יישובים בגולן, והרי אין אמירה פוליטית חזקה ומוצקה יותר, מקביעת עובדות התיישבותיות באדמה.

מיד לאחר מלחמת ששת הימים, החליט הקיבוץ הארצי על הקמת קיבוץ שניר, ברמת בניאס. היישוב עלה על הקרקע כהיאחזות נח"ל כבר בספטמבר 1967, שלושה חודשים אחרי שוך הקרבות, ואוזרח כעבור שנה. השם שניר, הוא אחד משמותיו של החרמון, והוא השם העברי שניתן לנחל החצבני. הוא הוקם במקום שיועד להתיישבות עוד בשנות השלושים של המאה שעברה, כאחת מ"מצודות אושיסקין", כמו דן ודפנה.

על הקמת שניר לא הייתה מחלוקת אידאולוגית במפ"ם ובקבה"א. אמנם מדובר בשטח ששוחרר במלחמת ששת הימים, אולם זהו שטח שעל פי הגבול הבינלאומי וקווי שביתת הנשק אחרי מלחמת העצמאות היה חלק ממדינת ישראל, עליו השתלטו הסורים בשנות החמישים. לפיכך, מפ"ם לא ראתה בו שטח כבוש, אלא שטח מדינת ישראל שנכבש בידי הסורים והוחזר לבעליו. ואכן, מדינת ישראל ראתה באזור זה חלק מריבונותה, עוד טרם החלת הריבונות הישראלית על הגולן, ועד היום הוא חלק מהמועצה האזורית גליל עליון ולא מן המועצה האזורית גולן. עם זאת, חשוב לזכור, שבמו"מ עם הסורים הם סירבו אפילו לדון על פחות מנסיגה לקווי 4.6.67 ושללו על הסף את הגבול הבינלאומי, כלומר תנאי הסף שלהם כלל נסיגה ישראלית משטחים שעליהם הם השתלטו בכוח הזרוע בשנים שלאחר הסכם שביתת הנשק, תוך הפרתו הבוטה, דוגמת החוף הצפון מזרחי של הכנרת, אזור חמת גדר, רמת הבניאס ועוד.

אולם גשור ונטור הם סיפור אחר. הם חלק בלתי נפרד מהגולן, על פי כל אמת מידה. ב-1968 החליט הקבה"א לשלוח גרעיני נח"ל של "השומר הצעיר" להיאחזות גשור, אולם חלפו שש שנים עד שמועצת הקיבוץ הארצי החליטה לאזרח את ההיאחזות ולהקים על הגולן קיבוץ שומרי. להקמת גשור קדמה מחלוקת אידיאולוגית עמוקה בתוך הקבה"א, ולבסוף התקבלה ברוב קולות ההחלטה על הקמת היישוב, בכפוף ל"נוסחת גשור" – "יישובינו לא יהיו מכשול לשלום".

מה פירוש הנוסחה הזאת? יש הטוענים שמשמעותה היא הקמת יישובים זמניים באזור ממנו אנו מוכנים לסגת, והורדתם בהסכם שלום שבו תהיה נסיגה מהגולן. אולם אם כך, מדוע הקבה"א לא הקים, על פי אותה נוסחה, יישובים ביהודה ושומרון, בבקעת הירדן, בחבל ימית? מדוע הקבה"א לא הקים לתחיה בגוש עציון את קיבוצו רבדים, שנפל בתש"ח? הרי על פי אותה נוסחה, אם נקבל את הפרשנות הזאת, יכול הקבה"א להקים יישובים בכל אותם אזורים, להכריז שלא יהיו מכשול לשלום ולהוריד אותם בבוא היום. עובדה שהקבה"א לא נהג כך, שלל מכל וכל התיישבות באזורים אלה ומפ"ם התנגדה בכל כוחה לכל התיישבות מעבר לקו הירוק למעט השכונות החדשות בירושלים ויישובי הגולן.

אין חיה כזו "יישוב זמני". מי שמעלה יישוב, עושה זאת כדי שיהיה יישוב קבע, לעד. מי שמעלה יישוב, עושה זאת כדי להבטיח שהמקום בו הוא מקים את היישוב יהיה בתחום מדינת ישראל, או לפחות מקים אותו כדי לחזק את המאבק לעיצוב גבול המדינה על פי תפיסתו.

אז מהי משמעות "נוסחת גשור"? ניתן להתפלפל שעות על פרשנותה, אך יהיה זה פלפול סרק. בסך הכל מדובר בפשרה פוליטית מפ"מניקית טיפוסית - גשר של מילים בין שוחרי ההתיישבות בגולן ושולליה, באופן שיאפשר ליישובים לעלות לקרקע לצד מס שפתיים שיאפשר למתנגדים לחיות עם עובדה זו.

בראש התומכים בהתיישבות הקבה"א בגולן עמדה ההנהגה ההיסטורית של התנועה – מאיר יערי ויעקב חזן. היו אלה שנות הדמדומים של הנהגתם המוחלטת, רבת העשורים, אולם עדין הם היו דומיננטיים מאוד. נהוג להצביע על הפערים האידיאולוגיים בין יערי וחזן באותן שנים. חזן היה נץ, אקטיביסט וביטחוניסט, מקורב מאוד לגולדה מאיר ותומך נלהב בתכנית אלון. יערי היה יונה, התנגד בכל מאודו לתכנית אלון ולהתיישבות בבקעת הירדן, במעלה אדומים וכו', וראה בה תכנית סיפוח ומכשול לשלום. אולם בנושא הגולן, השנים היו תמימי דעים.

יש לציין, ששניהם לא שללו קטגורית פשרה טריטוריאלית בגולן תמורת הסכם שלום, אך הם בפירוש ראו בהסכם כזה את הגולן – ברובו המכריע, כישראלי ושללו מכל וכל ירידה מהגולן. לאחרונה יצא לאור ספרה של אביבה חלמיש "מאיר יערי – האדמו"ר ממרחביה", חלקה השני של הביוגרפיה של יערי, העוסקת בשנות המדינה. בפרק העוסק בדרכו אחרי מלחמת ששת הימים, באה לידי ביטוי עמדתו החד משמעית בנושא הגולן.

בעוד יערי קרא לנסיגה כמעט מכל השטחים, הוא ראה בהכללת הגולן, רצועת עזה (!) וירושלים המאוחדת בידי ישראל הכרח לאומי וביטחוני. בהכללת הגולן בשטח ישראל הוא ראה את מימוש העיקרון של גבולות ביטחון כתנאי לשלום ותיקון מה שלא הושג במלחמת העצמאות והנו הכרחי לשלומה ולביטחונה של ישראל. בישיבת הוועד הפועל של הקבה"א שהתקיימה בקיבוץ להבות הבשן, פחות מחודש לאחר מלחמת ששת הימים, הכריז יערי שאין להשלים עם כך שהרמה תהיה של סוריה, ואין לתת לסורים הזדמנות לשוב ולתקוף את היישובים שלמרגלותיה. הוא הזמין את החברים לטייל שם ולהיווכח ש"קו מז'ינו הוא כלב לגבי זה מה שיש שם". דברי התקבלו במחיאות כפיים. הוא הוסיף ש"אנחנו לא נישא את זה יותר, שמהרמה הזאת יפציצו בימי שלום קומונות". בסוף 1967 הוא חזר וקבע שאין להשלים עם ירידה מן הרמה, ולא ייתכן שיהיה שלום בלי הרמה. "אם חיים אנחנו חפצים, לא נרד מהרמה". זו הייתה עמדתו גם אחרי מלחמת יום הכיפורים. ואף שהיה מוכן לפשרה כלשהי, הוא הגדיר את עמדתו כך: "בהסדר כולל אני רואה אפשרות גם לנסיגה מסוימת ברמה" אבל "איננו מסכימים לרדת מרמת הגולן... לא נשלים שהסורים עוד פעם יוכלו להפציץ אותנו מלמעלה".

חזן היה תומך נלהב של ההתיישבות בגולן ונאבק למען הקמת נטור כאשר כבר לא נשא בשום תפקיד רשמי, אך עדיין היה בעל השפעה רבה בתנועתו. מרגע הקמת גשור, הוא נאבק על הקמת "אחיו הצעיר". ובניגוד לגשור, הוא עמד על כך שהקיבוץ השני יוקם "בעומק הרמה ולא על גבול הקו הירוק". "אנחנו, 'השומר הצעיר', היינו תנועת הנוער הראשונה שתבעה התיישבות בארץ, בכל מקום ובכל זמן, אנחנו מבטאיה האולטימטיביים של החלוציות", הוא אמר. "בהקמת יישוב משלנו ברמה אנו מוכיחים, שרצף המעשה הציוני שלנו נשמר לאורך דורות".

לקראת הקמת נטור, הייתה תסיסה בתנועת הנוער, "השומר הצעיר", וחלק מן החניכים התנגדו ל"התנחלות בשטחים הכבושים". ממרום גילו ומעמדו הטריח עצמו חזן בן השמונים למועצת "השומר הצעיר" בגבעת חביבה, ובמשך שעתיים עמד על הדוכן והתפלמס בכל האנרגיה המנהיגותית שלו עם בני ה-17, ושכנע אותם.

בשבוע שעבר, נפתחו לציבור הפרוטוקולים של ועדת החוץ והביטחון של הכנסת בשנת 1973. אמיר אורן פרסם ב"הארץ" ציטוט מדהים מפיו של חזן, זמן קצר לפני מלחמת יום הכיפורים: "אם נגזר עלינו לצאת למלחמה שלא רצינו בה, אנו צריכים לנצל את המלחמה הזאת עד תומה. אין ולא יכולות להיות לנו מטרות טריטוריאליות, ושום מטרות של כיבוש ושינוי גבולות, אולי חוץ מפינה אחת ברמת הגולן, שלא הספקנו לסתום במלחמת ששת הימים".

אין לי שמץ של מושג לאיזו פינה בגולן הוא התכוון. ניסיתי בימים האחרונים לברר את הדברים, אך איש, כולל הביוגרף של חזן זאב צחור, לא ידע לפתור את החידה. מה שברור מהדברים, הוא שחזן ראה בגולן חלק בלתי נפרד מישראל, ומתוך תובנה זו סבר שבמקרה ותפרוץ מלחמה, יש לנצל את ההזדמנות כדי לעצב את גבול הקבע באופן המיטבי.

****

הנה כי כן, ההתיישבות בגולן קמה מתוך קונסנזוס לאומי רחב, של כל קצוות הקשת הציונית. לימים, בעיקר בשנות המו"מ על נסיגה בשנות ה-90, נשחק הקונסנזוס כאשר ממשלות ישראל חתרו לנסיגה. לנוכח הסרבנות הסורית, לנוכח השתרשותנו בגולן, לנוכח אהבת הישראלים את הגולן ובשנתיים האחרונות – לנוכח התפוררותה של סוריה במלחמת האזרחים, מתחולל תהליך מתמשך ומדורג של התפכחות התומכים בנסיגה, כשיותר ויותר מהם מבינים ואפילו מודים (!) בטעותם. הגולן חוזר למקומו הטבעי כביטוי לקונסנזוס הישראלי.

* "שישי בגולן"

[1] . אסייג את דבריי בחריג אחד – תנועת הקיבוץ הדתי היא היחידה שלא התיישבה בגולן. הסיבה לכך, היא שמדובר בתנועה קטנה, שיכלה להעמיס על שכמה מפעל התיישבותי אחד בלבד, והיא העדיפה, בצדק מבחינתה, לקבוע כיעד את גוש עציון, ולחדש בו את קיבוציה שנפלו בתש"ח.

[2]  היום נטור הוא מושב משותף לחילונים ודתיים, אולם הוא קם כקיבוץ של תנועת הקיבוץ הארצי וכזה היה בשלושת העשורים הראשונים לקיומו.