הבלוג של אורי הייטנר

הסכמי אוסלו הם כישלון חרוץ.

אין זו הבעת עמדה פוליטית. זו עובדה אמפירית.

אין זו עמדה מנקודת מבטו של מתנגד להסכם. מי שהתנגד עקרונית, אידיאולוגית, לעצם ההכרה באש"ף, לעצם הנסיגה משטחים, לעצם הקמת הרשות הפלשתינאית – אינו זקוק למבחן התוצאה. בעבורו, עצם ההכרה באש"ף, הנסיגה והקמת הרש"פ הם הכישלון. אולם כאשר אני בוחן את מאזן אוסלו, אני בוחן אותו מנקודת מבטם של מחולליו.

ההסכם אמור היה להוביל לשלום בין העמים. לא זו בלבד שהוא לא הביא לשלום, אלא שהשלום היום רחוק מאי פעם.

בהסכם העקרונות, תמורת ההכרה של ישראל באש"ף, התחייב אש"ף לנטוש את הטרור והאלימות ולסיים את הסכסוך בדרכי שלום. מבחנו העליון של ההסכם, היה זה – נטישת הטרור.

בשובו לארץ מחתימת ההסכם בבית הלבן הכריז שמעון פרס חגיגית: "תמו מאה שנות טרור". זאת הייתה האווירה, זאת הייתה ההצדקה לוויתורים הישראליים. זה היה מבחן התוצאה של ההסכם.

היטיב להגדיר זאת אדריכל אוסלו, יוסי ביילין. בראיון לאברהם תירוש ב"מעריב", זמן קצר אחרי חתימת ההסכם, ב-26.11.93, אמר ביילין דברים ברורים:

ביילין: תשאל אותי אם אני שלם, אגיד לך שלא. מה, זה מאה אחוז בטוח? אין לי הרבה מאוד סימני שאלה? אני לא ישן בלילה בשקט. והמבחן הגדול ביותר של ההסכם הזה יהיה מבחן של דם.

תירוש: כלומר?

ביילין: המבחן יהיה בחודשים ובשנה שנתיים שלאחר יישומה של האוטונומיה בעזה וביריחו והקמת המשטרה הפלשתינאית. זו תקופת הסתתמות הטענות. אם חלילה יחלוף זמן סביר ואי אפשר יהיה להתגבר על הטרור, לא יוכלו הפלשתינאים לטעון: אין אנו יכולים מתוניס למנוע טרור, הרי אין לנו משטרה. 

תירוש: ואז מה?

ביילין: אם יתברר שהם לא מתגברים על הטרור - זה הסדר זמני, ועם כל הקושי שבדבר לא תהיה לנו ברירה אלא לחזור ממנו. אם נראה שרמת האלימות לא יורדת, לא נוכל להמשיך הלאה, ובוודאי לא נלך למימוש של הסדר קבע. ואם לא תהיה שום ברירה, צה"ל יחזור למקומות שהוא עומד לעזוב בחודשים הקרובים.

עד כאן דבריו של ביילין. את ההסכם יש לבחון בראש ובראשונה על פי המבחן שביילין הציב, מבחן הדם. כזכור, הטרור אחרי אוסלו הגיע למימדים שלא היו כמותו בכל שנות הסכסוך. ערפאת הבריח במטוס עמו הגיע לרמאללה אמל"ח ומבוקשים. כל סנטימטר שניתן לרש"פ היה באחת בסיס לטרור נגד ישראל. החלו גלים של פיגועי תופת חסרי תקדים שגבו מאתנו מחיר דמים כבד.

אף על פי כן, ובניגוד מוחלט להצהרות הרמות של ביילין, לא זו בלבד שישראל לא חזרה בה מההסכם וצה"ל לא חזר למקומות ממנו יצא – ישראל חתמה על הסכם אוסלו ב', ובו נסיגה נוספת על הנסיגה מעזה ויריחו באוסלו א'. חתימת ההסכם, הציתה גל חדש של טרור פלשתינאי. מסיבה זו, יצחק רבין הקפיא את ביצוע הנסיגה. בהגיע מועד הנסיגה, רבין הודיע ש"אין תאריכים קדושים", כלומר כל עוד הפלשתינאים לא יבצעו את חלקם, הפסקת הטרור, ישראל לא תבצע את חלקה, הנסיגה משש ערים מרכזיות ביהודה ושומרון. אולם מיד אחרי הרצח, פרס הפר את התנאי של רבין וצה"ל נסוג מחמש מתוך שש הערים (מלבד חברון, ממנה נסוג נתניהו). נסיגה זו הסלימה את הטרור באופן חד, בגל חסר תקדים בחודשים פברואר-מרץ 1996.

הטרור הגיע לשיאו בשנת 2000, לאחר פסגת קמפ-דיוויד. בפסגה זו, שבר אהוד ברק את הקונסנזוס הלאומי, וחרג באופן קיצוני מדרכו של רבין ומורשתו.

בדיון בכנסת על אישור הסכם אוסלו, ב-5.10.95, נשא יצחק רבין את נאומו האחרון לפני הרצח; נאום פרוגרמטי בו הציג, לראשונה, את תכנית השלום שלו ואת עקרונות ישראל במו"מ לשלום. וכך אמר: "גבולות מדינת ישראל לעת פתרון הקבע יהיו מעבר לקווים שהיו קיימים לפני מלחמת ששת הימים. לא נחזור לקווי 4 ביוני 1967. ואלה הם עיקרי השינויים - לא כולם - כפי שאנו רואים אותם ורוצים אותם בפתרון הקבע: בראש ובראשונה ירושלים המאוחדת, שתכלול גם את מעלה אדומים וגם את גבעת זאב כבירת ישראל, בריבונות ישראל... גבול הביטחון להגנת מדינת ישראל יוצב בבקעת הירדן, בפירוש הנרחב ביותר של המושג הזה. שינויים שיכללו את צירוף גוש עציון, אפרת, ביתר ויישובים אחרים שרובם נמצאים  מזרחית למה שהיה 'הקו הירוק' לפני מלחמת ששת הימים. להקים גושי יישובים, והלוואי שהיו כמותם, כמו גוש קטיף, גם ביהודה ושומרון".

בפסגת קמפ-דיוויד, נטש ברק את מורשתו של רבין ועקף את מרצ (שרק שנה קודם מנהיגה, יוסי שריד, מנע את הכנסת חלוקת ירושלים למצע מפלגתו) מ"שמאל". ברק חצה את כל הקווים האדומים של רבין. הוא הפך את כל ה"לאווים" שלו ל"הנים". העיקרון המרכזי של רבין – לא נחזור לקווי 4 ביוני 1967, הוחלף בעיקרון מרכזי הפוך – נחזור לקווי 4 ביוני 1967 (עם "חילופי שטחים", כלומר נסיגה ישראלית משטחים ריבוניים תמורת השארות גושי ההתיישבות בריבונות ישראל). הוא הציע לחלק את ירושלים, ולא רק "ויתור על שכונות הקצה", אלא חלוקת העיר עצמה, חלוקת העיר העתיקה, למעט הרובע היהודי והכותל המערבי ודרישה לריבונות סמלית על הר הבית.

ערפאת דחה מכל וכל את ההצעה הזאת. מדוע ערפאת, שהגיע להסכמים עם רבין סרב לחתום על הסכם עם ברק, שהציע לו כל מה שרבין לעולם לא היה מציע לו? כיוון שברק הציע זאת תמורת חוזה שלום, הכולל הכרזה על סוף הסכסוך. ולכך ערפאת לא היה מוכן בשום פנים. גם לא כאשר ברק זחל ערב הבחירות לטאבה והציע לו הצעות מרחיקות לכת יותר. וגם אבו מאזן דחה על הסף הצעות עוד יותר מרחיקות לכת, כולל נכונות חלקית למימוש "זכות" השיבה וקליטת אלפי פלשתינאית בישראל שאחרי הנסיגה המלאה. הם בשום אופן אינם מוכנים לוותר על תביעת "זכות" השיבה, שפירושה הצפתה של ישראל במיליוני פלשתינאים והכחדתה כמדינה יהודית.

מתקפת הטרור שאותה הוביל ערפאת בעקבות ועידת קמפ-דיוויד, שברה את כל שיאי הטרור אי פעם. הישות הפלשתינאית שקמה בעקבות אוסלו, הייתה לישות טרוריסטית, שכל עניינה היה ייצור טרור ופיגועי תופת קשים נגד אזרחי ישראל. רק מבצע "חומת מגן", תפיסת האחריות הביטחונית הכוללת על יו"ש, הקמת גדר הביטחון והפעילות היומיומית של צה"ל והשב"כ בתוך שטחי הרש"פ עד היום, הביאו לניצחון על הטרור ולהפסקת הפיגועים.

מבצע "חומת מגן" פסח על רצועת עזה (אני גויסתי למילואים לצורך המבצע ברצועה, אך עם ביטולו הועברנו לטול-כרם) ולכן הטרור מהרצועה נמשך, ובראש ובראשונה טרור הטילים. עם ביצוע ההתנתקות, הנסיגה המוחלטת מרצועת עזה ועקירת יישובי גוש קטיף, הסלים טרור הטילים מאוד והפך את חיי תושבי הדרום לסיוט. ויש לציין, שלאחר הנסיגה עדין הפת"ח שלט בעזה ולא חמאס.

לאחר הסכם אוסלו, הזהיר בני בגין שיפלו קטיושות על אשקלון. דבריו היו לבדיחה, למשל ולשנינה. בכל פעם שמישהו ביקר את תוצאות ההסכם, אמר פרס בלעג ובזחיחות: "אתם הבהלתם אותנו שיפלו קטיושות באשקלון". הוא אמר זאת בכזו שביעות רצון עצמית, מדושנת עונג. אבל מסתבר שבגין טעה. הוא דיבר על אשקלון? הטילים הגיעו לתל-אביב!

זו הפסקת הטרור, ההישג הגדול של אוסלו. אלה תוצאות מבחן הדם, אותו הציב יוסי ביילין לשיפוט ההסכם שהוא רקח. כך תמו מאה שנות טרור, כפי שהבטיח פרס. לכן ניתן להגדיר את תוצאות אוסלו ככישלון חרוץ, טוטאלי.

הסכם אוסלו היה כישלון, כיוון שהמוטיבציה של שני הצדדים הייתה הפוכה. המוטיבציה הישראלית בהסכם, הייתה לקדם את האזור לשלום בין העמים. המוטיבציה של ערפאת והפלשתינאים הייתה להונות את ישראל, על מנת להביא לנסיגתה ממקסימום שטחים ולהתמקם בהם לשם שיפור עמדות לצורך ביצוע תכנית השלבים, לחיסולה של המדינה היהודית.

****

יכולתי להכתיר את המאמר הזה בכותרת: "הכישלון". לא עשיתי כן. הכותרת "מאזן אוסלו", מעידה על גישה מורכבת יותר, על פיה ההסכם אינו רק כישלון. לצד הכישלון שציינתי, שאי אפשר לסתור אותו, ניתן להצביע גם על הישגים.

ההישג הוא סיום השליטה על מרבית הפלשתינאים ביהודה, שומרון ועזה. ישראל, כמדינה יהודית ודמוקרטית, חייבת להתבסס לאורך זמן על רוב יהודי ברור. לכן, מאז מלחמת ששת הימים, הביעה ישראל נכונות לפשרה טריטוריאלית, והיא ראתה באזורים המיושבים בצפיפות בפלשתינאים קלפי מיקוח למו"מ.

לנוכח יציאתה של ירדן מן המשחק בשנות ה-80, הפרטנר הרלוונטי היו הפלשתינאים עצמם. לנוכח סרבנותם של הפלשתינאים לשלום, ולא רק על בסיס פשרה טריטוריאלית, אלא גם על בסיס נסיגה מלאה, כפי שהוצעה להם בידי ברק ואולמרט, ברירת המחדל היא שליטה ישראלית בכוח על כל הפלשתינאים. שליטה כזו, אחריות ישראלית על חיי הפלשתינאים וניהולם בידי ישראל, מנוגדים מכל וכל ליעדיה הלאומיים של מדינת ישראל.

הסכמי אוסלו שחררו אותנו מן האחריות על הפלשתינאים, ואפשרו להם לנהל את חייהם בידי הרשות הפלשתינאית, באזורים בהם הם יושבים ביהודה ושומרון, ובידי חמאס ברצועת עזה.

שליטה ישראלית על כל השטחים הנ"ל, כפי שהייתה עד הסכמי אוסלו, עדיפה על פני המצב שהיה בימי מתקפות הטרור בעשור שבין אוסלו ל"חומת מגן". אולם המצב הקיים ביו"ש היום, עדיף בהחלט, על המשך השליטה הישראלית על השטחים.

אילו הפלשתינאים כיבדו את חתימתם ופעלו על פי הסכם אוסלו – שמו קץ למאבק המזוין ולטרור וחתרו לשלום, אין ספק שהייתה להם היום מדינה עצמאית מלאה ביהודה, שומרון ועזה. אילו לאחר ההתנתקות, הפלשתינאים לא הפכו את רצועת עזה בסיס לירי טילים על אוכלוסייתה האזרחית של ישראל, אלא היו שומרים על גבול שקט ופועלים לפיתוחה של עזה ושגשוגה, אין ספק שהצלחת המהלך הייתה מביאה לחזרה עליו ביו"ש. הם לא עשו כן, כיוון שאין הם רוצים בשלום, מאחר ולא ויתרו על חלומם הלאומי – מדינה במקום ישראל ולא לצד ישראל. לכן הם הפרו את ההסכמים והפעילו טרור נגד מדינת ישראל ואזרחיה.

מאזן אוסלו מעיד על כישלון במטרותיו המקוריות – קידום השלום והפסקת הטרור. אבל הוא השיג מטרה חיונית אחרת, סיום השליטה על הפלשתינאים, שהוותה סכנה דמוגרפית חמורה על מדינת ישראל וסיכנה את היותה מדינה יהודית ודמוקרטית. טוב שאיננו שולטים על עזה (למרות שלא הייתה כל הצדקה לנסיגה מוחלטת מהרצועה ולעקירת גוש קטיף) וטוב שקיימת רשות פלשתינאית ביהודה ושומרון.

טוב שהפלשתינאים אינם חיים עוד תחת כיבוש. טוב שאין הם אוכלוסיה נטולת זכות הצבעה, אלא היא בחרה נשיא, פרלמנט, ממשלה ויש לה מוסדות שלטון עצמאיים. לאחר אוסלו הרש"פ הייתה מדינה כמעט עצמאית, אולם הטרור שהיא הפעילה כלפי ישראל חייבה אותנו, באיחור רב ולאחר שפיכות דמים רבה, להביא לשליטה ביטחונית ישראלית על שטחיה, ובכך להבטיח את שלומם וביטחונם של אזרחי ישראל.

אין לישראל פרטנר לשלום וכנראה שלא יהיה לה פרטנר כזה בעתיד הנראה לעין. אולם מנעד הפתרונות הרבה יותר רחב משני פתרונות הקצה – נסיגה מלאה ומדינה פלשתינאית עצמאית, מצד אחד, או שליטה ישראלית על ארץ ישראל השלמה, מצד שני. באין אופציה קרובה לשלום ולסיום הסכסוך, יש למצוא את הדרך הפרגמטית הנכונה לניהול הסכסוך.

הסכם אוסלו לא נועד להיות בסיס לניהול הסכסוך, אולם בדיעבד, לצד כישלונו המוחלט בהשגת מטרותיו, הוא מהווה הצלחה בהשגת מטרה אחרת – ניהול מושכל של הסכסוך, ללא שליטה ישירה שלנו על הפלשתינאים.

זו הדרך שבה עלינו ללכת גם בשנים הבאות. לנוכח התפוררות מדינות ערב השכנות לנו, עלינו להמעיט בצעדים שעלולים לסכן אותנו, כמו נסיגה מיו"ש והקמת מדינה פלשתינאית עצמאית. איננו יודעים איך יראה המזה"ת בשנים הבאות. איננו יודעים האם ירדן לא תעבור לשלטון פלשתינאי, למשל. איננו יודעים איך המצב ישפיע על הפלשתינאים. לכן, עלינו לנהוג בזהירות ולהמשיך לנהל את הסכסוך בשום שכל.

עלינו לנהל עם הפלשתינאים מו"מ חסר יומרות, לא על שלום באספמיה ועל סיום הסכסוך, אלא על שיפור תנאי חייהם כרשות עצמאית למחצה ועל קיומם של יחסי שכנות סבירים ובטוחים בינם לביננו.

* "כיוונים חדשים"