הבלוג של אורי הייטנר

* בהסכם אוסלו שוחררו מחבלים רבים מהכלא הישראלי. היה זה צעד ראוי והגיוני. אחרי מאה שנות סכסוך עקוב מדם, האויבים בנפש התפייסו. הפלשתינאים חתמו על הסכם מדיני שבו התחייבו לשים קץ למאבק המזוין ולטרור. בסיטואציה הזאת, שחרור המחבלים היה מחווה ראויה של פיוס, של מבט קדימה ולא היתקעות בעבר. כאשר ראש ממשלת ישראל לחץ את ידו של רב המרצחים, מי שעמד בראש מלחמת הטרור נגד ישראל ושהמחבלים האסורים ביצעו את פשעיהם בשליחותו ובהשראתו, היה טעם בשחרור דגי הרקק.

אלא שמאז חלפו עשרים שנה, והמציאות טפחה על פנינו. הסכם אוסלו לא היה פיוס בין העמים, אלא הונאה פלשתינאית. ההסכם לא הביא לסוף המאבק המזוין אלא להתגברות חסרת תקדים של הטרור, שגבה אלפי הרוגים. כל שטח שנסוגונו ממנו היה בסיס לתוקפנות וטרור נגד אזרחי ישראל. כל ויתור ישראלי התפרש כחולשה והזמין תוקפנות. רק באמצעות הכוח הצלחנו לגבור על הטרור, ולא בכל דרך מדינית.

בעשרים השנים הללו, שוב ושוב אנו משחררים מחבלים. שוב ושוב רובם חוזרים לסורם, ועצם השחרור מעודד טרור ומעורר אותו.

לא הגיעה השעה שנתפכח? שנכיר במציאות ונפיק ממנה לקחים? האם נגזר עלינו לחזור שוב ושוב על אותן טעויות, שנכתבו בדם?

רק אחרי שיהיה בין הצדדים חוזה שלום סופי והכרזה הדדית על סיום הסכסוך, יהיה מקום לשחרר את המחבלים. עד אז, על כל המחבלים לרצות את עונשיהם עד תומם. בוודאי שאין לשחרר מחבלים כתנאי מוקדם למו"מ "ללא תנאים מוקדמים".

* חרף התנגדותי לשחרור מחבלים, אני מכבד את הדעה האחרת, המבוססת על אמונה שצעד זה ייטיב עם מדינת ישראל, יקדם את השלום, יחזק את הביטחון. אני משתומם על העיוורון, אך מכבד את העמדה.

אולם איני מכבד את מאמרה בנדון של אסנת פנקס ב-ynet. אסנת פנקס איבדה את אביה בפיגוע, והיא מצדדת בשחרור מחבלים. אילו הייתה כותבת, למשל, שלמרות כאבה האישי, ודווקא בשל הסבל שהיא עברה, למען קידום השלום היא מוכנה לשלם את המחיר, הייתי מכבד מאוד את העמדה, המציבה יעד לאומי (על פי הבנתה ובניגוד מוחלט לעמדתי) על פני הכאב האישי.

אך לא את זה היא כתבה, אלא על כך שהמחבל שרצח את אביה הוא קורבן ומה שהיא רוצה זה לחבק אותו. הגישה הזאת היא גישה חולנית; רק אדם חולה באופן קיצוני, רוצה לחבק את מי שרצח את אביו. אין לי שמץ של כבוד לעמדתה של היתומה הזאת, אך יש לי חמלה כלפיה כאדם חולה.

* אם אנו מקבלים את המחבלים האסורים, אזרחי ישראל, כנתיניו של אבו מאזן, אפשר לשרטט את גבול הפשרה הטריטוריאלית של הסדר הביניים ארוך הטווח כך שואדי ערה יעבור לריבונות פלשתינאית, על תושביו. אי אפשר לאחוז במקל בשני קצותיו.

* חקיקת חוק יסוד המחייב משאל עם לאישור נסיגה משטח ריבוני של המדינה, יחזק את הדמוקרטיה הישראלית ויצרף אותה למועדון המכובד של המדינות הדמוקרטיות המתוקנות, כמו למשל מדינות אירופה. מדינות אלו מקיימות דמוקרטיה פרלמנטרית ייצוגית, אולם בנושאים קרדינליים שיש בהם השפעה על הריבונות (כמו אמנת מסטריכט להצטרפות לאיחוד האירופי, אימוץ מטבע האירו וכד'), אין הם מסתפקים בהחלטת הפרלמנט, ומביאים את ההחלטה לאישור הריבון – העם. רק לאחרונה התחייב ראש ממשלת בריטניה – אֵם הפרלמנטריזם, דיוויד קמרון, שאם יבחר בשנית ב-2015 יביא למשאל עם את שאלת המשך החברות באיחוד האירופי. ובעוד כשנה, בהסכמת בריטניה, יכריע העם הסקוטי במשאל עם על המשך השתייכותו לבריטניה הגדולה או קבלת עצמאות.

 קל וחומר שכך ראוי במקרה כה קיצוני, כמו ויתור על שטחים ריבוניים של המדינה.

הטענה המגוחכת על פיה משאל עם סותר את הדמוקרטיה, מוציאה שם רע לאורוויליאניות.

* אחד הביטויים הפחות מוצלחים במקורותינו הוא ש"אין ממנים פרנס על הציבור, אלא אם יש קופת שרצים מאחוריו". אגב, זו לא מצווה ולא הלכה אלא הצגת מציאות. לצערי, יש בתוכנו מי שמאוקיינוס היהדות דולים דווקא את האמירה האומללה הזאת ומאמצים אותה כתמרור לחיים. אחרת איך ניתן להסביר את האמירה האומללה של נתניהו ולפיד, לאחר הודעתו של פרנקל שהוא מושך את מועמדותו מתפקיד נגיד בנק ישראל, שלא רחוק היום שבו איש לא ירצה להתקרב לחיים הציבוריים? מה כוונת דבריהם? שיש להשלים עם שחיתות ומוסר ירוד של אישי הציבור? או שמא הם בטוחים שכל האנשים נגועים בשחיתות, ולכן אם נקפיד על טוהר הכפיים של אישי הציבור, לא יישאר "אף אחד"?

* "חדשות בן עזר"