הבלוג של אורי הייטנר

יהודית קציר, "צילה", הוצאת הקיבוץ המאוחד / ספרי סימן קריאה, ישראל 2013, 509 עמ'

בימי נעוריי, ביתי השני היה שבט צופי ר"ג. אם לדייק יותר, זה היה ביתי הראשון. שם ביליתי שעות רבות מידי יום, שם ביליתי בשבתות, שם הייתי מדריך ורשג"ד ופעיל מרכזי בשכבה שלי ובשבט כולו, שם היו חיי החברתיים, שם היו אהבותיי הראשונות, שם במידה רבה עוצבה אישיותי ושם התחלתי את הדרך שהביאה אותי להגשמה בקיבוץ אורטל ולכל דרך חיי מאז ועד היום. ועד היום אני נושא בלבי תחושות געגועים, אהבה, תודה והוקרה לתנועה, שהייתה בעבורי תנועת חיים.

כתנועת נוער, אנו – בני הנוער, ניהלנו אותה. האחריות שהוטלה על כתפינו הייתה עצומה. אולם בראש השבט עמדו שני זקנים, בגיל של הסבים שלנו; האבות המייסדים של שבט ר"ג ושל הנהגת ר"ג, שהובילו אותם, בהתנדבות מלאה, לאורך יובל, עד יומם האחרון. ראש השבט היה התעשיין משה למלשטרייך וסגנו היה יוסקה מרגולין. משה היה מעין מנכ"ל–על, דמות דומיננטית מאוד, בעל קול רועם ונוכחות חזקה. יוסקה היה נחבא אל הכלים. משה עסק בצדדים הארגוניים והכספיים (הייתה זו באותם ימים מערכת בת 5,000 חניכים, שהרימה מפעלים אדירים ויקרים, והיה צורך במבוגר אחראי שיִפְקח עין עלינו, בני הנוער המסורים והנלהבים). יוסקה עסק יותר בצדדים הפדגוגיים. הוא לא הרבה לדבר לפני קהל, גם לא בישיבות. כוחו היה בשיחה בשנים. הוא שוחח, כאילו באקראי, עם המדריך והרשג"ד, על הנעשה בקבוצה, על הקשר עם החניכים ועם הוריהם, על לבטיו וקשייו של המדריך, וכמשִׂיחַ לפי תומו סייע למדריך להתמודד עם קשייו, באמצעות אמירת אגב, או בסיפור אישי. ובעיקר בשאלות החכמות, שעצם הצבתם סייעה לנער לחפש ולמצוא תשובות לשאלותיו. אני, ולא רק אני, נקשרתי ליוסקה. אהבתי להקשיב לחכמתו, לעצותיו, לשאלותיו. אהבתי להאזין לסיפוריו על נעוריו בארגון "ההגנה", לדבריו בשבח הצמחונות. את קולו הניחר של משה שמענו מבוקר עד ערב במערכת הכריזה של "המחנה הגדול" – מחנה הקיץ של התנועה (ואני היטבתי לחקות אותו). אך אני ורבים מחבריי נמשכנו דווקא לקולו השקט של יוסקה, האיש הענו, שנתפס בעינינו כדמות מופת.

דמותו של יוסקה מלווה אותי כל חיי. לפיכך, כששמעתי שספרה של יהודית קציר "צילה" מספר את סיפורה של משפחת מרגולין, ובתוכה את סיפורו של יוסקה, ובקצרה אף את סיפור הקמתו של שבט צופי ר"ג (בטעות, משה נקרא שם למלשטיין), אצתי רצתי לקרוא את הספר. קראתי, התרגשתי, אהבתי ונהניתי.

לפני 18 שנים קראתי את ספרה של יהודית קציר "למאטיס יש את השמש בבטן", רומן ביכוריה. היה זה ספר בוסר, בעיניי, לא אהבתי אותו במיוחד, ומאז לא חזרתי לקרוא את ספריה. אולם הפעם פגשתי סופרת מעולה; בשלה, בעלת יכולת סיפורית נפלאה, הכותבת בשפה עשירה ויפה, אך עניינית ונטולת מליצות מיותרות. יהודית ספרה ב"צילה" את הסיפור המופלא והייחודי של משפחתה, משפחת מרגולין.

צילה היא האם המייסדת של השושלת, סבתא רבא של יהודית קציר (יוסקה הוא אחד מחמשת ילדיה). אישה חזקה, מיוחדת במינה, הגיבורה הראשית של הסיפור המשפחתי ושל הרומן שכתבה נינתה. הציר המרכזי של הסיפור, הוא שושלת האימהות והבנות, העוברת מצילה, אל בתה יהודית, לנכדתה עמליה ולנינתה יהודית קציר. גם את הכישרון הספרותי קיבלה יהודית קציר בירושה – חלקים רבים מהספר נכתבו בידי גיבוריו: סיפור חייה המרתק של צילה, שאותו כתבה בעצמה וחנן, אהבתה הגדולה, תרגם מיידיש לעברית. מכתבי האהבה של הסבתא יהודית והסבא עמינדב ויומנו של חנן.

הספר ארוג כתשלובת מרתקת של הטקסטים המקוריים הללו, שהם הנדבך המרכזי שבו, עם הסיפור שכתבה יהודית, המבוסס על הסיפור האמתי, אך משלב בו השלמות פרי יצירתה ודמיונה.

הספר "צילה" הוא יצירה ציונית מובהקת. יש מי שהמושג "יצירה ציונית" מעורר אצלו פריחה, כפי שראינו בתגובות הסלידה והלעג כלפי פרס היצירה הציונית שיזמה שרת התרבות. בעיניי, זהו ציון לשבח.

זהו סיפורה של אישה שהותקפה ונפצעה אנושות בפרעות באודסה, בהיותה בגיל 19. המסקנה שלה הייתה ציונית, חד משמעית – עליה לא"י. החליטה ועשתה. צילה עלתה לארץ עם בעלה אליעזר בעליה השניה. במשך עשרות שנים חיה המשפחה חיים חלוציים בא"י – ביפו, כמשפחה יהודית ראשונה בבאר שבע, כמשפחה יהודית כמעט בודדה בעזה, בגדרה, בת"א של שנות העשרים, תוך התמודדות עם קשיים רבים, בגילויים של נחישות, עוצמה ואידיאליזם ציוני, על רקע השנאה, ההצקה והאלימות של הערבים, שהייתה מעין המשך, במולדת, של הפרעות שפקדו את צילה בנעוריה בגולה, אך כל כך אחרים; מעצם העובדה שכאן הם על רקע של השתרשות בארץ ובניין בית לאומי. בהמשך דרכה השתקעה המשפחה בר"ג ובהרצליה, במעין אחוזות משפחתיות, חצי חקלאיות וחצי בורגניות.

אך לעומת הלהט הציוני של הדור הראשון, בלט בעיניי האסקפיזם של בני הדורות הבאים (אולי למעט פעילותו של יוסקה ב"הגנה", ששיאה במאורעות תרפ"ט), שכאשר מסביב יהום הסער, בתקופה הסוערת של שואה ותקומה, עסקו בעיקר בענייניהם האישיים. התכתובת בין יהודית ועמינדב, בימים הסוערים של ראשית שנות ה-30, כמעט ואינה מושפעת מן הנעשה מחוץ למעגל הזוגיות ולבטיה, חיפושי הפרנסה וחיי החברה. יהודית נמשכה לחיים הציבוריים, אך אזכורי פעילותה ב"המפלגה", כלומר במפא"י, נשמעים כעסקנות וכחיפוש קשרים בצמרת, יותר מאשר כנטילת אחריות לאומית. שיא האסקפיזם הוא לאחר החלטת עצרת האו"ם על חלוקת הארץ והקמת המדינה. באותה תקופה, יהודית ועמינדב ובתם הקטנה עמליה, שהו בארה"ב. צילה וחנן ביקרו אותם. וכך צוטט עמינדב: "ברגע שהאנגלים יעזבו את הארץ, תפרוץ מלחמה נוראה... אנחנו נישאר כאן בינתיים. אני מציע שגם אתם תישארו". תגובתה של צילה אינה מפתיעה: "'אנחנו נחזור לרמת-גן, הילדים זקוקים לי', התיזה צילה מבעד לדמעותיה וירתה בחתנה הרכרוכי מבט של בוז, 'אחרי כל מה שעברתי בחיים, אני אשרוד גם את המלחמה הזאת'".

אולם עיקר הספר אינו הסיפור הלאומי, אלא הסיפור המשפחתי. אמנם בחיי היישוב הצעיר והקטן קשה להפריד בין השניים, ולו בשל העובדה שכמה ממנהיגי היישוב ויוצריו משולבים בעלילה באופן אישי, החל בסופר ברדיצ'בסקי (גיסו של חנן), דרך אוסישקין ומנהיגים נוספים ועד משפחת נתניהו אליה התקשרה המשפחה בקשרי נישואין של אחת הבנות. הסיפור המשפחתי סוער ויוצא דופן. לאחר הפוגרום באודסה, נישאה צילה הצעירה עם אליעזר מרגולין. לאחר שהוא נשק לה, בפעם הראשונה, היא הבינה בתמימותה שנגזר עליה לקשור עמו את גורלה. הם עלו לארץ, הולידו חמשה ילדים, אך מעולם לא שררה ביניהם אהבה. עם זאת, המשפחה שהקימו והאחריות לילדים, יצרה ביניהם חישוקי שותפות, לצד הניכור. צילה התאהבה בחנן, הצעיר ממנה בתשע שנים. במשך 25 שנים, עד מותו במפתיע של אליעזר, חיה המשפחה סביב המשולש הבלתי אפשרי הזה ובצִלו. והסיפור המורכב והמסובך הזה המשיך להטיל את צלו על חיי גיבוריו גם בעשרות השנים שלאחר מותו של אליעזר. ואם דומה שמדובר במשולש אהבה רומנטי של אישה משוחררת המצפצפת על הנורמות, הרי שהמציאות הרבה יותר עגומה – מדובר בטרגדיה שהעיקה והעיבה על חיי גיבוריה, שנשאו אותה כמשא כבד, כמעט בלתי אפשרי, עמוס רגשי אשמה, כל חייהם. ועל רקע אותו סיפור, נבנתה משפחה ושושלת מיוחדת במינה, עם ייחוד משפחתי – הצמחונות, שהייתה לדרך חייה. ולצד הצמחונות, סיפורים מעגליים על גורל חוזר של בני המשפחה, כמו מוות מוקדם מסרטן בדיוק באותו גיל, של סבתה ואמה של הסופרת; נישואין בעיצומו של הריון של הסופרת ושל אמה במהלך שנת האבל על האם (עם החזרה על השמות: יהודית, עמליה, יהודית, עמליה). זוגיות של אישה חזקה עם גבר צעיר וחלש ממנה (צילה וחנן, יהודית ועמינדב) ועוד.

הספר מחולק לשלושה חלקים. חלקו הראשון, היפה והמרתק ביותר - "נדודים", מבוסס בעיקרו על זיכרונותיה של צילה, ועל סיפור הפוגרום, העליה לארץ והנדודים החלוציים בין מקומות יישוב שונים, תוך בניית המשפחה המיוחדת. חלקו השני, "אהבה", ובמרכזו חלופת המכתבים בין יהודית ועמינדב, סבה וסבתה של יהודית קציר. החלק השלישי, שאותו פחות אהבתי – "הבית", המתאר את חייהם המאוחרים של צילה וחנן, עד מותם של השניים בהפרש של שבועיים. הטקסט המרכזי בחלק זה הוא יומנו האישי, הסודי, של חנן, אותו ביקשה צילה, זקנה ועיוורת, מאחיינו של חנן (עמנואל בן גריון, בנו של ברדיצ'בסקי) לקרוא לה. חנן, שבפועל היה איש שלקח אחריות על ילדיה של צילה וחינוכם אף יותר מאביהם הביולוגי, חי בעולמות פנימיים מנותקים מן המציאות, בחתירה לאיזו ספירה עליונה, נזירית. הוא כתב "מחקר" הזוי, על פיו מוצאה של היהדות ומוצאו של עם ישראל הוא בשבטים בהודו. אך השקפת עולמו, המושפעת מאוד מדתות המזרח, רחוקה מאוד מהיהדות, שהנה דת ארצית מאוד, הרואה את הגשמתה בחיים האמתיים, המעשיים, כאן על פני האדמה. ראיתי ביומנו מעין גירסה, שהקדימה את זמנה, של ניו-אייג'יות.

יהודית קציר ארגה בכישרון רב רומן המשלב את הטקסטים המקוריים עם הטקסט שלה. היא לקחה על עצמה בגיל מוקדם יחסית את משא השליחות הכבד, של "והגדת לבתך", סיפור ההגדה לבית מרגולין. היא הוציאה את שליחותה לפועל כאישה בשלה, בת 50. היא סיימה את סיפורה, בביקור בבית העלמין בהרצליה, בעליה לקברותיהם של צילה וחנן, עם סיום כתיבת הספר, ושם היא כותבת להם:

"... אולי אני טועה, ואחרי כל מה שראיתם וכל מה שידעתם בחייכם, שום דבר כבר לא יוכל להפתיע אתכם, וממילא כל זה כבר לא נוגע לכם.

ובכל זאת אני חשה צורך למסור לכם, וגם לסבא אליעזר, ששוכן לו בקבר יחיד בבית העלמין בנחלת יצחק, ואף לחמשת ילדיכם – אשר שלושה מהם, תקווה, יוסף ורות, טמונים זה לצד זה כאן, בחלקה שמעבר לשביל – דוּחַ קצר עלינו.

ניניכם, שלושים וחמישה במספר, גדלו והיו ל'אזרחים טובים', כפי ששאפת, צילה. כמעט כולנו חיים בארץ. אחדים מאתנו צמחונים. שירתנו בצבא, אולם איש מאתנו לא בחר בדרך חיים של לוחם, ואיש מאתנו לא נפל במלחמות ישראל. רובנו הקמנו משפחות, וכמה מאתנו, כמו גם חמישה מנכדיכם, התגרשו והתחתנו שוב. בכורי חִימֵשֵיכֶם כבר בני עשרים. בשנים האחרונות, מאז שהורינו - נכדיכם – הוסיפו שנים, והרביעית מביניהם הלכה לעולמה, איננו מקיימים עוד את מפגשי הפסח המסורתיים. הם נצורים בלבנו כזיכרון חם ושמח, שבו גם מי שכבר אינם, עדיין משחקים אתנו באגוזים בחצרות הפורחות ושטופות השמש של ילדותנו.

בקיץ האחרון נכנסתי לשנתי החמישים. כמוך, חנן, אני יודעת שאיני אלא חוליה בשרשרת של אלה שקדמו לי ואלה שיבואו אחרי. אמי וסבתי חלו כשהיו בגילי, ונפטרו כעבור שנים לא רבות. אינני צריכה לומר לעצמי 'מֶמֶנטוֹ מוֹרי' כדי לזכור. גם אם אחיה עוד הרבה, הולך הזמן ומתמעט. כעת שומה עלי לפסוע אל מחוץ לצִלך הגדול, צילה, ולצאת אל האור. לכל אדם יש זכות לחיות כברת דרך בעולם בלי הוריו וסביו והוריהם, ובלי לסחוב על הגב את זיכרונותיהם. הנה אני פורקת  מעלי את התרמיל הכבד שנשאתי יותר מעשרים שנה, ואולי משחר חיי. אפשר שגם אני אגש אל משרד נסיעות, ממשי או מדומיין, וארכוש לי כרטיס פתוח על העולם.

לפני שאני נפרדת מכם נשלחות אצבעותיי בהיסח-הדעת אל השיח הגדל פרא מעל לקברכם, אשר שורשיו מן-הסתם העמיקו והשתרגו בעצמותיכם, ואני 'מסלקת' ממנו שני ענפים צעירים, להשרשה".

* "שישי בגולן", "חדשות בן עזר"