הבלוג של אורי הייטנר

* פעמים אחדות בשנתיים האחרונות, כתבתי שלא תתכן במצרים מלחמת אזרחים כמו בסוריה, בלבנון, בעיראק ובלוב, כיוון שבניגוד לאותן מדינות, קיים עם מצרי.

כנראה שיש להטיל ספק באקסיומה הזאת.

* הפרדוקס המצרי: הגורמים הנלחמים זה בזה במצרים – הלאומנים והאסלאמיסטים, הם אלה ששילבו ידיים כדי להפיל את מובארק. הם הפילו את מובארק כי מאסו בדיקטטורה המושחתת שהוא גילם.

אולם במקום הדיקטטורה הם לא קיבלו דמוקרטיה ואין סיכוי שיקבלו דמוקרטיה. מדוע?

דמוקרטיה היא רצון הרוב, כפי שבא לידי ביטוי בבחירות חופשיות, ושמירה על זכויות המיעוט והפרט. רצון הרוב הוא שלטון אסלאמיסטי ולכן "האחים המוסלמים" ניצחו בבחירות לנשיאות ולפרלמנט. אולם שלטון אסלאמיסטי הוא בהכרח שלטון דיקטטורי, המדכא את המיעוט ואת זכויות הפרט.

החלופה לשלטון האחים המוסלמים היא שלטון המיעוט. שלטון מיעוט הוא בהכרח דיקטטורי, כיוון שאין הוא תוצאה של בחירות חופשיות, אין הוא מאפשר בחירות חופשיות ובהכרח הוא מדכא את הרוב ואת זכויות הפרט.

מאחר ושלטון משחית ושלטון מוחלט משחית באופן מוחלט, אין דיקטטורה שאינה מושחתת. לכן, נגזר על מצרים שתהיה עוד שנים רבות תחת שלטון דיקטטורה מושחתת.

החלופה לדיקטטורה המושחתת של מובארק תהיה דיקטטורה עריצה ומושחתת יותר.

* כחלק ממסע הסתה ודה-לגיטימציה נגד א-סיסי, מופצת במצרים שמועה שאמו יהודיה. כשהכתב (המצוין) לענייני ערבים ערן זינגר דיווח על כך ברשת ב', הגיבה המראיינת (כמדומני, ענת דוידוב), "זה כמו אצלנו, האמא הערביה של פרס". והגיע הזמן לשים קץ להפצת המיתוס הזה. אף אחד לא ראה ואף אחד לא שמע מישהו שאמר או כתב שאמו של פרס ערביה. פרס עצמו המציא זאת כהברקה: "הם גם אמרו שאמא שלי ערביה". אחרי כמה פעמים שחזר על ההתבכיינות הזאת, הוא החל להאמין בה והבדותה הזאת הפכה ל"אמת".

* פרס: "הופתעתי שלבנון האשימה את ישראל בפיגוע בדאחיה". ואילו אני הופתעתי שהשמש זרחה הבוקר במזרח.

* הציבור הערבי היחיד במזה"ת, כמעט, שאינו שטוף בטבח הדדי, הוא הפלשתינאי. בזכות אקיבוש.

* במשרדי תלוי מאמר אחד, מעיתון "הארץ". המאמר "חשבון נפש" של ארי שביט, מי שהטיף במשך שנים לנסיגה מהגולן, בו הוא מודה בטעותו ומכה על חטא.

במוסף "הארץ" האחרון שביט ראיין את צבי האוזר, מזכיר הממשלה לשעבר. ראיון מרתק, אני ממליץ עליו מאוד. האוזר התייחס בראיון למאמרו של שביט. להלן דבריו הנכוחים של האוזר בנדון: "אני עדיין ישבתי בישיבות סגורות שבהן בחורינו הטובים דיברו על כך שבשאר אל-אסד הוא פרטנר אמין ואפשר לסגור אתו הסכם ואפשר לתת לו את רמת הגולן ולהביא אותו עד הכנרת. זה לא היה לפני 30 שנה, זה היה לפני פחות משלוש שנים. והנה, באותה מהירות שבה מתחלפים סרטים בקולנוע גת, התחלפה לנו סוריה. אם היינו נותנים לה את הגולן ב-2010, ב-2013 היינו מקבלים את אל-קאעידה בעין גב. ושום דבר. שתיקה. אף אחד לא טעה, אף אחד לא עשה חשבון נפש. חוץ ממאמר אחד שלך, אף אחד ממצדדי השלום המופרך עם אסד לא אומר אופס, טעיתי".

יש לציין, למען ההגינות, שמאמר דומה של הכאה על חטא פרסם גם סבר פלוצקר ב"ידיעות אחרונות".

* בניגוד להתנגדותי לשחרור מחבלים, אני בעד החזרת גופות מחבלים. מה אנחנו צריכים את הגופות הללו? אם רוצים לעשות מחווה לפלשתינאים - החזרת גופות היא מחווה ראויה, שאין בה כל נזק לישראל.

* אם כבר משחררים מחבלים, מוטב היה לשחרר את כל ה-104 יחד, ולא לאפשר ארבע חגיגות ניצחון כאלה, שכה פוגעות ברגשות הישראלים בכלל, והמשפחות השכולות בפרט. ולמה משחררים אותם בארבע פעימות? כדי להמשיך ולהחזיק את אבו מאזן במו"מ שאין הוא מעוניין בו.

* רולטת הפנסיה – הפקרת הפנסיות שהציבור חסך כל חייו כדי להבטיח זקנה מכובדת, זקנה ברווחה, למהמרים בקזינו, תחת כותרות אורווליאניות כמו "רפורמה", "שוק חופשי" וכו', היא אחת העוולות החמורות ביותר בתולדות המדינה, שעלולה להביא בעתיד למצוקה רבתי. על מדינת ישראל להיערך לכך כבר עתה, ולמצוא פתרונות ממלכתיים ותקציביים שימנעו את האסון החברתי הזה. עליית תוחלת החיים מעמיקה עוד יותר את ההכרח במענה לבעיה. על הממשלה לקבוע זאת כיעד לאומי, אחד היעדים המרכזיים בשנים הקרובות.

* לתשומת לבם של מתנגדי החיסון נגד הפוליו (בשם תירוצים שונים, כמו "חופש הבחירה", "שהמדינה לא תכנס לפה שלי" ושאר סיסמאות, לצד תיאוריות קונספירציה הזויות) – בסומליה חלו השנה 151 איש בפוליו. רוב ילדי סומליה אינם מתחסנים. הקמפיין נגד החיסון הוא חוסר אחריות משווע. זהו קמפיין למען ישראל כמדינת עולם שלישי. החלטת משרד הבריאות על מבצע החיסון מבטאת שיקול דעת אחריות לאומית.

* אביתר בנאי בן ארבעים. בראיון ל"7 לילות" שאל אותו יהודה נוריאל: "הזמן שחולף מתחיל להלחיץ? המוות שנמצא שם בסוף?" בן ארבעים, רבאק! שאל אותו על הבר מצוה, מה אתה שואל על הזקנה (מזכיר לי שכשאבא שלי היה בן 40, הכרזתי שהוא זקן. אבל אני הייתי ילד בן 7).

* חג בגולן. יקב רמת הגולן חגג שלושים שנות מצוינות.
מאות אנשים השתתפו באירוע היפה ביקב – עובדי היקב, מנהלי היקב לדורותיהם, כורמים ואנו חברי היישובים הבעלים.
מה ששבה את לבי באירוע, היה העובדה שהמצגת על היקב לא התמקדה, כפי שניתן היה לצפות, בבחירת יקב רמת הגולן ליקב הטוב בעולם ולא לעשרות ומאות הפרסים והגביעים של יינות הגולן, אלא לעשיה החברתית הקהילתית, לתרומה וההתנדבות של עובדי היקב והנהלתו למען הקהילה, למען החלשים בחברה. זו הרוח הגולנית, ואין לי ספק שיש בה חלק משמעותי ומכריע בהצלחה הגדולה של היקב.

* האירוע הסתיים בהופעה של ישראל קטורזה. איני אוהב סטנד-אפ וחשבתי שאטעם חמש דקות ואלך. נשארתי עד הסוף ולא הפסקתי לצחוק. אז אולי בעצם לא ידעתי, ואני דווקא כן אוהב סטנד-אפ?

* "חדשות בן עזר"