הבלוג של אורי הייטנר

תגובה ליובל דניאלי, "גלויות הוועד למען השלום בישראל", "הדף הירוק" 29.8.13

ברומן הדיסטופי "1984", מתאר ג'ורג' אורוול מציאות עתידית, לכאורה, של "אוקיאניה" בשלהי המאה ה-20. למעשה, הוא תיאר באופן מדויק את המציאות בברית המועצות ובמדינות הגוש הסובייטי בימיו. אחד המשרדים החשובים במשטר באוקיאניה נקרא "מיניסטריון האמת". תפקידו – הפצת שקרים, שכתוב ההיסטוריה, כיבוס השפה, והחדרת "שִֹיחַדָשׁ" ומעוות לחיי האנשים במדינה.

"מלחמה היא שלום" הייתה אחת הסיסמאות של השלטון והמפלגה, בספר. ובמציאות, השלום היה אחת הבשורות הגדולות של משטרו המדכא של סטלין, המשטר שרצח מיליונים מבני עמו, ודיכא את רוח האדם של כל אזרחי בריה"מ והגוש הסובייטי. את בשורת ה"שלום" שלו הפיץ סטלין בכל העולם החופשי, מתוך מגמה ברורה להחלישו ולכרסם בו מבפנים, ומתוך הכרה בחולשות הדמוקרטיה. ואכן, בכל העולם נמצאו לו אידיוטים שימושיים, ובהם הטובים שבאנשי הרוח, היוצרים והסופרים, שנשאו את בשורתו – בשורת "השלום" ו"הדמוקרטיה העממית".

גם בישראל. את "1984" כתב אורוול ב-1948. הספר יצא לאור ב-1949. ב-1949 קם בישראל "ועד השלום בישראל", בראשותו של מאיר יערי, שנשא את בשורת ה"שלום" הסובייטי. הוועד היה סניף של "תנועת השלום העולמית", שהפיץ את רעיון השלום העולמי, מחה נגד פיתוח הנשק הגרעיני והפצתו ועוד, אולם למעשה לא היה אלא כלי שרת של המדיניות הסובייטית הבינלאומית. הוועד החל את פעולתו במשלחת ישראלית לקונגרס היסוד של "תנועת השלום העולמית" ב-1949. הוא כלל את אנשי מפ"ם ומק"י. אנשי "אחדות העבודה" והקבה"מ במפ"ם, מיהרו לפרוש מן הוועד כבר ב-1951. גם מפ"ם הלכה והתרחקה מן הוועד, ככל שהתפכחה מבריה"מ בשלהי שנות ה-50 וראשית שנות ה-60, ואחרוני חברי הוועד מטעמה פרשו לאחר מלחמת ששת הימים, לנוכח תמיכת בריה"מ במדינות ערב. הגוף נשאר על טהרת הקומוניסטים, אנשי מק"י.

בכתבתו "גלויות הוועד למען השלום בישראל", מתאר יובל דניאלי תמונה פסטורלית של תנועת שלום תמימה ושוחרת טוב, ואינו מזכיר במילה את ההקשר הסובייטי הסטליניסטי של פעולתה. הוא מצטט בערגה את סיסמאותיה האורווליאניות, ללא כל פירוש ביקורתי, שיציג לקורא שאינו בקיא את הקשרן, בפרספקטיבה היסטורית. הוא מציין, למשל, את ההתנגדות להתחמשותה של גרמניה, ואינו מזכיר שמדובר בהתנגדות לחימושה של מערב גרמניה בלבד. הוא מזכיר את ההתנגדות לצירוף ישראל ל"ברית האזורית התוקפנית" ואינו מזכיר שהכוונה היא להתנגדות לאוריינטציה המערבית של ישראל. הוא מזכיר את הקריאה להבטיח את זכותה של קובה לקיים את ריבונותה כרצונה, ואינו מזכיר שהכוונה היא למשטר הדיכוי הקומוניסטי הטוטאליטרי של פידל קסטרו, שדיכא ומדכא את העם הקובני. וכמובן שהוא מדבר על מאבק למען שלום ואחווה באזורנו, כאשר ביקורתו היא כמובן כלפי ישראל. כן, ישראל של לפני "הכיבוש".

אני אוהב מאוד וקורא בשקיקה את כתבותיו של יובל דניאלי, המתארות את ההיסטוריה התרבותית והאמנותית של התנועה הקיבוצית בכלל, ושל הקיבוץ הארצי בפרט. ובהחלט, מן הראוי היה להציג גם את תופעת גלויות ה"שנה טובה" של "ועד השלום". אלא שראוי להציג את התמונה בצורה אמתית, לא כאילו יצאה תחת ידו של "מיניסטריון האמת". ראוי להציג את פרשת "ועד השלום" באופן ביקורתי, המעורר חשבון נפש, בדיוק כפי שמתייחסים לתליית תמונתו של סטלין בבתי הילדים ולאבל על מותו. הרי מדובר בדיוק באותה תופעה. "ועד השלום", היה ועד של שטיפת מוח סטליניסטית, בדיוק כמו תמונותיו של "שמש העמים". אין לעובדות הללו כל זכר בכתבה של דניאלי.

דניאלי מסיים את כתבתו בפסקה הבאה: "היום אין יותר גלויות מטעם הוועד למען השלום. היום כבר אין ועד למען השלום, גם הוא כבר ז"ל. אמצעים אחרים ממלאים את השליחות למאבק על השלום".

האלגוריה הזו דווקא נכונה. כן, גם היום קיימת מכבסת מילים המשתמשת ב"שלום" וב"זכויות האדם" ככלי לשטיפת מוח למען מטרות רחוקות, רחוקות מאוד מן הבשורה הנישאת לשווא. הלקח שאני מסיק מהפרשה, הוא הצורך להיות ספקני וביקורתי ולא ללכת שבי אחרי סיסמאות שווא, של כל מי שרוממות השלום בפיו.