הבלוג של אורי הייטנר

בחג סוכות אנו יוצאים מביתנו אל משכן ארעי – סוכה, המצוי סמוך לבית. בחג סוכות תשנ"ה 1994, הרחקתי למשכן ארעי, אך לא סמוך לביתי, כי אם במרחק חצי שעת נסיעה, ולא רק לשבעת ימי החג, אלא ל-19 ימים, שלושה ימים אחרי ראש השנה ועד איסרו חג של סוכות. 19 יום מחוץ לבית, בשמורת גמלא, יחד עם חברים לדרך – 19 יום של שביתת רעב, שנועדה לעורר את דעת הקהל, נגד נסיגה מהגולן.

היו אלה 19 יום, בהם יצאתי מן הבית, כדי להיאבק על הבית. מהו הבית עליו נאבקנו? קודם כל הבית הלאומי – ראינו במאבקנו בראש ובראשונה את האינטרס הלאומי, הציוני, של הצלת מדינת ישראל מאסון הנסיגה מהגולן והבטחת המשך מפעל ההתיישבות הנפלא בגולן. אך נאבקנו גם על קיומו של הבית הפרטי, שבנינו בגולן. ואין כל סתירה בין השניים. מהי הגשמה? רתימת החיים הפרטיים שלי לקידום האידאל שבו אני מאמין. העם עם הגולן, נכון, אך רק מעט מן העם הגשים זאת בפועל, בנטיעת שורשים ובניית בית בגולן.

בעבורי, אותם ימים היו באמת ובתמים ימי בניית ביתי. אמנם חייתי כבר קרוב לאחת עשרה שנים באורטל, אך את משפחתי בניתי בדיוק באותם ימים. למלחמת מצווה יוצא אפילו חתן מחופתו. אני התחתנתי בדיוק חודש ימים לפני תחילת שביתת הרעב. ובמהלך שביתת הרעב התבשרתי בבשורה הגדולה של חיי – שאשתי בהריון, שאני בדרך להיות אבא.

הבשורה הזאת, לא רק גרמה לי לאושר רב, אלא גם הכניסה לשביתת הרעב מימד עמוק יותר; הכרה עמוקה יותר בצדקת המאבק. אני מקים משפחה, בונה בית, מגשים דרך. הם מנסים להרוס. במאבק בין בניין והרס, הבניין חייב לנצח. ואם לשם כך עליי להסתפק שבועות אחדים בשתיית מים, אעשה זאת בשמחה. ולא ידעתי מים מתוקים מאלה לפני שביתת הרעב ואחריה.

19 יום הייתי מחוץ לבית. 19 יום ללא אוכל, והרי האוכל הוא אחד המאפיינים המשמעותיים של אווירת בית. 19 יום ללא טיפת פרטיות, והרי ביתי הוא מבצרי, הוא מפלט הפרטיות שלי, כאיש ציבור. רבע מיליון אזרחי ישראל עלו בסוכות לרגל לגמלא, להביע הזדהות עמנו ועם שביתתנו, ומבוקר עד ערב צבאו על האתר שלנו, גהרו עלינו, דיברו אתנו, נגעו בנו. ואני, באותם ימים דובר ועד יישובי הגולן, צמוד לפלאפון הענק והכבד של אותם ימים – כל היום מול התקשורת. ובתוך הדוחק, הצפיפות, חוסר הפרטיות והרעב, הרגשתי בעיקר ... בית.

הרגשתי בית, מעצם המאבק על הבית, הלאומי והפרטי. הרגשתי בית מעצם הישיבה בצוותא במשך 19 יום עם חבריי לדרך. מידי ערב, אחרי שהקהל הרחב התפזר, החלה המשמרת של תושבי הגולן שישבו אתנו, תמכו בנו ויצרו תחושה של משפחה ושל בית. אין צורך בדמיון מפותח מידי, כדי לנחש את הבדיחות המקאבריות שלנו, לנוכח הנשרים החגים מעלינו. אולם הנשרים בגמלא, החוזרים לקנן במקום, הם פיסת נוף ביתנו, המעניקה לנו את תחושת הבית. והנוף עוצר הנשימה ... והשקיעות הקסומות ... והחיבור העז עם אבותינו, תושבי גמלא העתיקה, עיר ואם בישראל במשך 200 שנה, עיר לוחמת ומורדת מול צבא של אימפריה אדירה, ונוחלת ניצחונות מפתיעים, עד שלבסוף היא נופלת. חשתי זיקה משפחתית ממש אל אותם אנשי גמלא, שלא רק על עירם נאבקו, אלא על הארץ כולה, כפי שכתוב במטבע שנמצא בגמלא: "לגאולת ירושלים הקדושה". והרי זו בדיוק הייתה תחושתי. אולם להבדיל מלוחמי גמלא, אנו הצלחנו לממש את הסיסמה אותה תלינו בגאון בפתח האתר: "שנית גמלא לא תיפול".

גמלא לא נפלה שנית, כאן ביתי, כאן נולדו לי ילדיי, כאן אחיה את שארית חיי. והרי כל התכניות החלופיות, כבר נמצאות במקום הראוי להן – בפח האשפה של ההיסטוריה.

* "ידיעות הקיבוץ"