הבלוג של אורי הייטנר

* לוי אשכול הצטייר כנלעג בתקופת ההמתנה, ערב מלחמת ששת הימים. ההססנות שלו התפרשה כחולשה. בדיעבד, ברור שתקופת ההמתנה אפשרה לצה"ל להתארגן היטב ושמיצוי כל אפשרות מדינית למנוע את המלחמה, אפשר לארה"ב ולעולם החופשי להזדהות עם ישראל ולהבין שזו מלחמת אין ברירה.

האם כך תיראה בדיעבד גם ההמתנה של ברק אובמה? האם מה שנראה כעת כחולשה ורפיסות, יראה כהתנהלות נבונה וראויה?

יש, כמובן, הבדלים משמעותיים בין המצבים. יש הבדל בין מדינה קטנה וצעירה כמו ישראל ב-1967 לבין מעצמת העל העולמית היחידה. יש הבדל בין מלחמה כוללת לבין מתקפה נקודתית מוגבלת.

אולם בסופו של דבר, אובמה יישפט במבחן התוצאה. וכפי שכתבתי בצרור הקודם, אני משוכנע שארה"ב תפעל בסוריה.

* במבחן תוצאת הביניים, כפי שהדברים נראים עכשיו, אובמה היכה את עצמו במכה תדמיתית קשה. לא רק את עצמו אלא את ארה"ב. זו לא רק מכה תדמיתית, אלא מכה למעמדה של ארה"ב בעולם. אלו חדשות רעות לא רק לארה"ב, אלא לעולם החופשי כולו. ואלו חדשות רעות לישראל, שאינה רק חלק מן העולם החופשי, אלא היא המדינה היחידה השייכת לעולם החופשי, בתוך מרחב עצום של אויבי העולם החופשי, שהם גם אויביה בנפש. היחלשות העולם החופשי היא התחזקות אויבי העולם החופשי, שהם אויבי ישראל. חיזוקם, הוא הדבר הרחוק ביותר שניתן להעלות על הדעת, מקידום השלום בעולם.

* הבעיה אינה עצם הבאת ההחלטה על תקיפה בסוריה להכרעת הקונגרס. ממש לא. הבעיה היא ההתנהלות. אילו הביא אובמה לפני חודשים את הקו האדום שהציב – שימוש בנשק בלתי קונבנציונלי, להכרעת הקונגרס, זה היה צעד ראוי של מנהיג מדינה דמוקרטית. אילו עשה כן כאשר השתמש אסד לראשונה בנשק כימי, אפילו אילו עשה כן מיד למחרת הטבח הכימי, זה היה נראה אחרת. אלא שאובמה הציב קו אדום. הקו נחצה והוא הבליג. ולכן הקו נחצה שוב ושוב, 13 פעמים נוספות, ואובמה הבליג. אסד, שהבין את המסר, שיחרר את המוסרות וביצע את הטבח הכימי ההמוני. או אז, אובמה איים, שלח כוחות למזה"ת, ניסה לגבש קואליציה בינלאומית, העלה את רמת הציפיות בעולם לתגובה – העלה את המדחום הבינלאומי לטמפרטורה לוהטת, שלח את קרי לשאת נאום שאינו משתמע לשני פנים, ו... ואז, לפתע, הוא חזר בו, נזכר שהוא רוצה, אף שהחוקה והתקדימים אינם מחייבים זאת, להיוועץ בקונגרס. אבל הקונגרס בפגרה. הוא לא זימן אותו לדיון חירום (כן, אני יודע, במדינה רחבת ידיים כארה"ב זה לא פשוט. נכון, אבל חירום זה חירום), אלא נמתין עד שתגמר הפגרה ואז נתחיל לדון.

התחושה היא של מנהיג שנתקף פיק ברכים רגע לפני ההכרעה, ומחפש סולם לרדת מן העץ עליו טיפס. איני חושב שהתחושה הזאת נכונה, אך זה מה שאובמה הקרין.

* מעטים המנהיגים שופעי הכריזמה כאובמה. כשחור הראשון שנבחר לנשיאות ארה"ב, הוא גם סמל, ויהיה סמל לדורות. אולם הוא לא קורץ מהחומר של מנהיגים היסטוריים, מהחומר של מנהיג העולם החופשי.

* אורן נהרי, בפרשנותו בטלוויזיה, בערוץ הראשון, שאל את הצופים האם הם היו מוכנים לשלוח את בניהם לארץ רחוקה בגלל שימוש בנשק כימי? אני מודה ומתוודה – תשובתי היא שלילית. ישראל, הנמצאת מיום הקמתה במלחמת קיום, אינה צריכה להיות מעורבת ולסכן את חיי חייליה בשום סכסוך בעולם. תרומתה צריכה להיות אך ורק הומניטרית. עליה למצב עצמה כמעצמה הומניטרית.

אבל ישראל אינה ארה"ב. והאינטרס הלאומי של ישראל אינו האינטרס הלאומי האמריקאי. ארה"ב היא מעצמת על, וככזו היא נושאת באחריות עולמית. אם האינטרס הלאומי של ארה"ב הוא להיות מעצמת על, ומעולם לא שמעתי הטלת ספק בכך מצד גורמים בארה"ב, יש לכך משמעות ויש לכך מחיר.

אם טבח המוני בנשק השמדה המוני, באזור שמנהיגיו חפים מכל קווים אדומים מוסריים ואין להם כל עכבות מפני שימוש באמצעי כלשהו למען שלטונם, או במלחמות עם אויביהם, אינה סיבה המצדיקה פעולה צבאית של מעצמת העל – איזה תוקף יש להיותה מעצמת על? באיזה תוקף היא מנסה, למשל, להוביל את תהליך השלום בינינו לבין הפלשתינאים? באיזה תוקף, למשל, היא תובעת מאיראן לא להתחמש בנשק גרעיני? באיזה תוקף היא יוצאת נגד איומיו של נשיא צפון קוריאה להשתמש בנשק גרעיני?

אובמה העביר במוצ"ש לעולם מסר: ארה"ב שוקעת.

* ההתמודדות עם תופעות השחיתות בנוסח "עמותות ש"ס", "הכספים הייחודיים" וכו', הביאו לתופעה קיצונית של מעקב יתר אחרי פעולות של עמותות המקבלות תמיכה מהמדינה, באמצעות דו"חות נוראיים, הגורמים לאנשי חינוך להפוך לפקידים המקדישים חלק ניכר מזמנם לטופסולוגיה, לניירת מיותרת ולדיווחים מפורטים, על חשבון העשיה החינוכית, העניינית.

בסופו של דבר, מושחתים ימצאו דרך לעקוף ולהלבין הכל, אבל הישרים נדפקים והאינטרס הציבורי נפגע.

* אחת התופעות השכיחות של העמותות המושחתות, הייתה "כפל תמיכות". אותה תכנית הייתה מוגשת למשרדי ממשלה שונים, וכל אחד מהם היה מממן אותה (משהו בסגנון מימון הטיסות לחו"ל של אולמרט). וכך, המדינה הייתה מקציבה לעמותה סכום גדול פי ארבעה - חמישה מסך הפרוייקט, סכום שהלך למטרות קדושות כמו משכורות עתק וכו'.

היום יש תוכנה רצינית, שכל בקשות התמיכה לכל משרדי הממשלה עוברות דרכה, והיא אינה מאפשרת כפל תמיכות, והדבר בהחלט ראוי. אלא שגם כאן שפכו את התינוק עם המים.

אם למימון תכנית חינוכית - תרבותית באצבע הגליל, נדרש איגום משאבים, איני יכול להגיש באופן שקוף וגלוי בקשות תמיכה למשרד החינוך, למשרד התרבות ולמשרד לפיתוח הגליל והנגב, גם אם בכל אחד מהם יש תקנה רלוונטית לתכנית. אני יכול להגיש רק למשרד אחד. התמיכה שאקבל מהמשרד האחד, לא תספיק והמיזם כולו ייפול. אז מה הרווחנו?

אני מתאר לעצמי, שמי שידע לעקוף את הבקרות בעבר, ימצא את הדרך לעקוף אותן גם כעת. מי שעובד על פי חוק, ביושר ובהגינות – משלם את המחיר.

* ההסתננות ההמונית של מהגרים ופליטים מאפריקה לישראל בשנים שעברו, שהלכה והתגברה, עלולה הייתה להוות סכנה קשה מאוד למדינת ישראל. היום, אחרי הקמת גדר ההפרדה, התופעה חוסלה.

נותרו בארץ כמה עשרות אלפי פליטים, שאינם מהווים עוד איום דמוגרפי. ולכן, מן הראוי שנבחן מחדש את מדיניותנו, ונאמץ מדיניות יותר הומאנית ופתוחה כלפי הפליטים שכבר נמצאים כאן (ואני בפירוש מגדיר – פליטים, כיוון שיש לבחון כל מקרה לגופו ולהבחין בין פליטים ומסתננים).

מוטב לאפשר לפליטים כאלה לעבוד בישראל, על חשבון מכסת העובדים הזרים שכניסתם מאושרת.

* בגולן כולו, מהחרמון ועד חמת גדר, יש חנות ספרים אחת, חנות "סטימצקי" בקצרין. הנהלת "סטימצקי" החליטה לסגור את החנות, כי היא מפסידה.

רשת "סטימצקי" היא עסק פרטי – אפשר לבוא אליה בטענות על כך שהיא מקבלת החלטה עסקית רציונלית? מי שמתייחס לעסק אך ורק דרך משקפי הרווח, יצדיק את ההחלטה. אולם מרשת ארצית של ספרים ניתן לצפות לשיקול רחב יותר וערכי יותר. למשל, להבטיח שבכל אזור בארץ ניתן יהיה לרכוש ספרים, גם אם חנות מסוימת תקטין במידת מה את רווחי הרשת. יש לרשת די והותר חנויות מרוויחות במרכז הארץ, שיכולות לכסות את ההפסד. הרי אין סכנה שהחנות בקצרין תפיל את רשת "סטימצקי".

* לפני שנים אחדות, כשהדואר עבר הפרטה חלקית, הוא "התייעל" – בוטל הדואר הנע ליישובים הכפריים בימי ו'. כתוצאה מכך, מנויי עיתונים ביישובים הכפריים, שאין בהם חלוקה, אלא דרך הדואר, הפסיקו לקבל את העיתון, אף שהם משלמים מנוי. מי שרוצה לקרוא את עיתון השבת – ייסע לעיר הקרובה כדי לקנות עיתון. מאז, כל העיתונים למעט "ידיעות אחרונות" ביטלו את קווי החלוקה, והעיתונים מגיעים רק בדואר. ומאחר ואין דואר נע ביום שישי, כל גיליונות השבת, הגיליונות החשובים והמעניינים ביותר, אינם מגיעים למנויים.

אני נאלץ לנסוע בכל יום ו' לקצרין, כדי לקנות עיתונים ב"סטימצקי". ועכשיו, גם את החנות הזאת סוגרים בפניי.

רווח אינו מילה גסה, אך רווח גם אינו חזות הכל. רשת ספרים ארצית חזקה, המקבלת את החלטותיה רק על פי שיקולי רווח, ופוגעת במודע בתושבי הפריפריה, היא רשת בלתי מוסרית.

* על פי עסקת הטיעון, השופט לשעבר דן כהן ישב שש שנים על עבירות שוחד. האם בתום התקופה, הוא יוכל לחזור לכס השיפוט, בטענה שהוא "החזיר את חובו לחברה"?

* בראיון ל"ידיעות אחרונות", התנער נפתלי בנט, ובצדק רב, מנימת העוינות שמפגין יאיר לפיד כלפי ריבוי ילדים. בנט הוסיף, שאחד השירים האהובים עליו ביותר הוא "ילדים זה שמחה". אם השיר כל כך אהוב עליו, כדאי שיקרא את מילותיו. זהו שיר אירוני, סאטירי, השולח חצים נגד ההטפה לריבוי ילדים.

* השתתפתי השבוע בהלוויה בבית העלמין ברחובות. באולם טקסי האשכבה, הופיע השלט עם ההנחיה המכוערת, הרעה, שהחלה לצוץ בשנים האחרונות בבתי קברות: הגברים – ימינה, הנשים - שמאלה (לפחות, בניגוד לבית העלמין בדימונה, ואולי גם במקומות אחרים, לא נקבעה מחיצה). הלכתי יחד עם אשתי ל"אזור הנשים". לשמחתי, לא הייתי הגבר היחיד שעשה זאת. והיו נשים שעמדו ב"אזור הגברים".

השתתפתי בהלוויות רבות ביישובים דתיים לאומיים, ומעולם לא נתקלתי שם בהפרדה. ודווקא בערים המעורבות, מנסים לכפות על הציבור מנהגים של הקיצונים שבחרדים. אין כל סיבה לשתף פעולה עם הגחמה הזאת.

* בדומה לאהוד בן עזר, גם אני התכוונתי לכתוב על חתימתו של יורם קניוק ז"ל על העצומה, ועל כך שהוא החל לאחרונה להוסיף, משום מה, את התואר ז"ל לחתימתו... זה מזכיר לי, שלפני אחת ממערכות הבחירות הקודמות, בעמוד הראשון של "הארץ", פורסמה עצומת אנשי רוח הקוראת לתמוך במר"צ. בע' 3 פורסמה עצומה הקוראת לתמוך בחד"ש. נתן זך היה חתום על שתי העצומות. ותהיתי, האם למשוררים יש שני קולות בבחירות?

* זה מזכיר לי גם את מאמרי המערכת בספר הסאטירי הנפלא משנות ה-70 "zoo ארץ zoo", שעליהן היה חתום ד"ר מלכיאל זוארץ ז"ל.

* ונסיים בספירה היומית. כבר 29 יום שגלעד שליט יוצא עם החברה החדשה שלו. יהודה ונינט אאוט.

* "חדשות בן עזר"