הבלוג של אורי הייטנר

מתוך שפע הכתבות והמאמרים שקראתי בעיתוני ראש השנה, שבה את לבי במיוחד, סיפור אחד שנבלע בתוך כתבה במגזין "סופשבוע" של "מעריב". הכתבה עסקה בשני לוחמי חיל הים שנפלו בשבי המצרי חודש אחרי מלחמת ששת הימים, במבצע ראווה של שיט בסירה עם דגל ישראל בתעלת סואץ. הכתבה סיפרה את סיפורם של השניים ושל שותפם לסירה (שלא נפל בשבי), תיארה את המבצע עצמו (והמחדלים שנלוו לו), ועסקה בעיטור המופת שקיבלו הלוחמים ובסיפור השבי.

ובתוך הכתבה הופיע הסיפור שכה ריגש אותי. סופר בו על מחלוקת קשה בין שר הביטחון משה דיין לבין ראש המוסד מאיר עמית בנוגע לחילופי השבויים עם מצרים. דיין רצה בעסקה מיידית שבה ישוחררו 5,000 השבויים המצריים תמורת עשרת השבויים הישראליים. עמית דרש לעמוד על כך שיחד עם חיילינו ישוחררו גם אסירי "הפרשה" (יהודים אזרחי מצרים שישבו בכלא מאמצע שנות ה-50 בשל השתתפותם ברשת ריגול וחבלה, שהמודיעין הישראלי הפעיל במצרים), גם אם העמידה על דרישה זו תדחה את העסקה.

ראש הממשלה אשכול, החליט לתת למוסד שלושה שבועות לקדם את עמדתו. במהלך שלושת השבועות, העביר המוסד את השאלה, באמצעות "הצלב האדום", לשבויים עצמם. מספר השבוי אברהם ("אמל'ה") יסעור: "לא היו הרבה דיבורים והצבענו צ'יק צ'ק... תשעה בעד לחכות לאנשי 'הפרשה', והעשירי לא ממש התנגד אלא הביע  הסתייגות". מי מאריך לעצמו את השבי? שאל הכתב את חברו יעקב ("יק") כהנוב, שהשיב: "שחרור אסירי 'הפרשה' היה משימה לאומית". אמל'ה: "אמנם היינו שבויים, אבל עדיין ישראלים ועדיין חיילים. לא?"

עוד סופר בכתבה, שאבא של יק, שהיה ידידו של מאיר עמית, העביר לו מסר שהמשפחות אינן לוחצות לשחרר את בניהן. ההתעקשות עזרה, ויחד עם שבויי המלחמה שוחררו גם אסירי "הפרשה".

זוהי הישראליות במלוא הדרה. זו היהדות במלוא תפארתה. "כל ישראל ערבים זה בזה" – זה בעיניי הערך הנעלה ביותר ביהדות; ערך הערבות ההדדית. אין המדובר כאן באחוות לוחמים בקרב ולא ברעות שנקשרה בין השבויים בכלאם. הייתה זו פשוט ערבות הדדית בין יהודים – כל ישראל ערבים זה בזה.

****

אבא קובנר (1918-1987), היה דמות מופת - פרטיזן, לוחם, סגן מפקד המחתרת בגטו וילנה, כותב הכרוז "אל נהיה כצאן לטבח" שחשף לראשונה את מהותה של תכנית ההשמדה הנאצית, מנהיג ארגון הנקם אחרי המלחמה שתכנן הרג המוני בגרמנים, קצין התרבות של חטיבת "גבעתי" במלחמת העצמאות, משורר דגול – חתן פרס ישראל לשירה, מייסד בית התפוצות, חבר קיבוץ עין החורש ומהדמויות המרכזיות ביצירה היהודית התרבותית בתנועה הקיבוצית.

כתב אבא קובנר: "בכל משבריי שֶׁפְּקָדוּנִי לאורך הדרך – דבר אחד לא נשבר. לא חדלתי להיות אדם מאמין. אף בגדול שֶׁבְּשִׁבְרוֹנַי לא נתמוטטה אדמת אמונתי. אמונה – מרכז העבודה, נשמתה – תפילה. אין שירה אמתית שאינה בבחינת תפילה.

בשבוע הראשון להיותי בארץ עמדתי ליד הכותל המערבי. אמי ז"ל היא לא ציוותני דבר. שכן לא נפרדנו. עמדתי במרחק של פסיעה מהכותל, מן האבנים. והרגשתי שאיני שייך. שהנני נטוע בהוויה אחרת. שלא פסעתי צעד נוסף. אך מישהו משך בשרוולי, ביקש שאצטרף ל'מניין'. חבשתי כובע, הצטרפתי למניין. אמרתי תפילת מנחה, והגעתי.

זהו דבר יהודי, היותר ייחודי שביהדות, להיות אחד ממנין. לדעת כי התשעה זקוקים לעשירי והאחד לתשעה. אפשר זה הדבר המשמעותי ביותר שביהדות. ואין דבר יותר ייחודי ויהודי בתנועה זו בה חונכתי. תפילתי תמיד להיות אחד מכולם. שמילותיי הטובות יצטרפו למילים שממלמל הציבור. גם הקרוב לתיבה, הוא 'העובר לפני התיבה' – ולא יותר. אין משמעות לחיים אם הם לעצמם. רק בזיקתם להוויה, אל המילים שבאו עדיך, ובאים מרחוק לקראתך, יש משמעות לעמידה. אחד – אבל אחד בציבור".

איזו הגדרה מדויקת ויפה לרעיון הערבות ההדדית: "לדעת כי התשעה זקוקים לעשירי והאחד לתשעה". אכן, כדבריו של אבא קובנר, "זהו דבר יהודי, היותר ייחודי שביהדות".

"אין דבר יותר ייחודי ויהודי בתנועה זו בה חונכתי", כותב אבא קובנר. התנועה שבה התחנך, היא תנועת "השומר הצעיר". קובנר הנהיג את התנועה בוילנה, תחילה בגלוי ואח"כ במחתרת. כן, "השומר הצעיר", התנועה הסוציאליסטית, החילונית ביותר שבין תנועות הנוער הציוניות – ואבא קובנר רואה את ערך השותפות במניין כערך המרכזי שבה. ובוודאי, שזה הערך המרכזי בקיבוץ.

הקיבוץ מבוסס על הערבות ההדדית. לא בכדי, הקיבוץ הוא יצירה יהודית. אין הוא יצירה יהודית רק כיוון שיהודים יצרו אותו, אלא כיוון שהוא מבוסס על ערכי הליבה של היהדות, ובראשם – הערבות ההדדית.

מן הראוי שבכל התמורות והשינויים שאנו עוברים ונעבור, נשכיל לשמור מכל משמר על ערך הערבות ההדדית. ודוק – הערבות היא הדדית. זו הערבות של הכלל לפרט, אך לא פחות מכך זו גם המחויבות והאחריות של הפרט לכלל, ולכל אחד מן הפרטים המרכיבים אותו.

****

הערב נקרא את הטקסט הזה בהתכנסות "כל נדרינו", המתקיימת זו השנה העשירית. קראנו אותו גם בהתכנסות "כל נדרינו" הראשונה, ערב יום הכיפורים תשס"ה. בשנים הראשונות נהגתי לחלק מראש את קטעי הקריאה לחברים, ולקריאת הטקסט הזה בחרתי ברונן. רונן קרא את הדברים, ואז סיפר בהתרגשות, שזכה לשמוע את הדברים ישירות מפיו של אבא קובנר עצמו. דבריו ריגשו את כולנו. קובנר סיפר את הסיפור פעמים רבות, והביא אותו בספרו "על הגשר הצר".

ב"כל נדרינו" אני רואה את שיא היצירה היהודית שלנו – התכנסות במניין, שאין בו, כמובן, כל אפליה והדרה של הנשים, בו אנו מבטאים את ערכינו היהודיים. אחד המשמעותיים שבהם הוא הערבות ההדדית.

* מידף - עלון קיבוץ אורטל (גיליון ערב יום הכיפורים)