הבלוג של אורי הייטנר

* חששותיי בנוגע למחויבותו ונחישותו של אובמה לתקוף בסוריה התפוגגו לנוכח הופעתם המשכנעת והנחושה של קרי, הייגל ודמפסי בפני ו' החוץ של הסנאט, שהביאה לאישור הצעת ההחלטה שתוגש למליאות בתי הקונגרס.

אולם התנהלותו הדחיינית, ההססנית והזגזגנית של אובמה, יצרה מצב הגורר את ארה"ב  לפעולה רחבה יותר מהפעולה הממוקדת נגד הנשק הכימי שבידי סוריה (אם עצם הפעולה תאושר בקונגרס).

הפעולה הראויה היא דווקא הפעולה הממוקדת. כאשר מתחילים לדבר על סיוע לאופוזיציה בסוריה, זה נשמע בעייתי, כיוון שהאופוזיציה האפקטיבית לאסד – כוחות הג'יהאד העולמי ובראשם אל-קאעידה, אינם טובים מאסד ואולי אף גרועים ממנו. במלחמת בני חושך בבני חושך, אין סיבה להתערב לטובת אחד הצדדים.

* בכל מלחמה, מומנט ההפתעה הוא מרכיב משמעותי בדרך לניצחון. מערכת הדיונים האינסופיים בבתי הנבחרים, עם הגדרות של אורך המלחמה, כן או לא פעולה קרקעית וכו', פוגעת במומנט ההפתעה ולכן גם בכושרו של הצבא האמריקאי.

* נכון לעכשיו, אין בבתי הנבחרים רוב לפעולה בסוריה. התמיכה וההתנגדות בפעולה חוצות את החלוקה המפלגתית. אין כאן תמיכה דמוקרטית בנשיא מול התנגדות לנשיא של האופוזיציה הרפובליקאית. ואין כאן תמיכה בפעולה צבאית מצד הרפובליקאים ה"ניצים" לעומת התנגדות של הדמוקרטים ה"יונים".

מעבר לכך שההצבעה היא אישית ולא סיעתית, וההרכב של הסיעות מגוון מבחינה אידיאולוגית – בשתי המפלגות יש התנגדות אידיאולוגית למהלכים מעין אלה. במפלגה הרפובליקאית יש זרם בדלני קיצוני, הרוצה לצמצם למינימום את המעורבות האמריקאית בנעשה בעולם. אגב, בוש הבן, בראשית דרכו כנשיא, היה בדלן מובהק. המציאות אליה נחשף במתקפת הטרור של 11 בספטמבר 2001 פקחה את עיניו וגרמה לו לשנות את דרכו. לעומת זאת, במפלגה הדמוקרטית קיים זרם פציפיסטי המתנגד עקרונית להפעלת כוח צבאי.

אף על פי כן, אני מקווה שבסופו של דבר הפעולה תאושר. להערכתי, גם חלק מן המתנגדים יבינו את המשמעות, מבחינת מעמדה של ארה"ב כמעצמת על, אם ארה"ב לא תכבד את הקו האדום המוסרי שהציבה בפני שימוש בנשק השמדה המוני. חלק ממי שמלכתחילה אולי לא היו תומכים בטיפוס על עץ הקו האדום, מבינים שמשהקו האדום הוצב, הוא מחייב.

* דיון מוזר מתקיים סביב השאלה – מה יעשה אובמה אם הקונגרס יחליט לא לתקוף. נכון, יש לנשיא ארה"ב סמכות לתקוף בלי הקונגרס, אולם משהעביר את ההחלטה, מיוזמתו, להכרעת הקונגרס, הוא מחויב לכבד כל החלטה שתתקבל. מה, הוא אריק שרון?

* לתשומת לבם של מעריצי מיתוס ה"משילות" בארה"ב – ראו מה קורה שם, ותבינו שהמשילות בישראל הרבה יותר איתנה מבארה"ב.

* המחלה הקשה של שנאה עצמית צבועה ומתחסדת בעיתון "הארץ", ניבטת מכל גיליון. לפני שבועות אחדים הסית גדעון לוי את ערביי ישראל להתקומם נגד ישראל, כי היא גרועה יותר מהמשטרים של אסד וקדאפי. בערב ראש השנה תמה צבי בראל איך ישראל מרשה לעצמה להלין על רצח 110,000 סורים ועל טבח המוני באמצעות גז מרעיל, כאשר היא בעצמה בונה בהתנחלויות... והוא מסיים את מאמרו הנלוז באמירה התימהונית הבאה: "איש אינו קורא לישראל להשתתף בהתקפה. היא נדרשת להתבונן מרחוק כדי לא לטמא את מוסריות הפעולה האמריקאית בשותפות ישראל. ישראל הכובשת, הבועטת בהסכמי המוסר הבינלאומיים אינה מוזמנת להיות שותפה אפילו במערכה להצלת חיים".

במלחמת המפרץ הראשונה, הקים בוש האב קואליציה נגד הרודן סדאם חוסיין. אחת החוליות המרכזיות בקואליציה הייתה סוריה של אסד האב, מי ששמונה שנים קודם לכן טבח ב-30,000 סורים בעיר חמה והשליט את הדיקטטורה הרצחנית על ארצו, אותה ממשיך בדבקות בנו ותלמידו הנאמן בשאר. ישראל – לא זו בלבד שלא התבקשה להיות חלק מן הקואליציה, אלא אף נדרשה להבליג על ירי עשרות טילים לעברה.

למה? לא בגלל "אקיבוש" ולא בגלל ההבלים שעליהם כותב צבי בראל. הסיבה היא אחרת. הסיבה היא שבפינה החשוכה של העולם, שבה נלחמים ביניהם רוצחי המונים חסרי מעצורים, ישראל – האנטיתזה של אותו מרחב, היא האויב האולטימטיבי. כאשר אסד וחיזבאללה נלחמים באל-קאעידה והג'יהאד העולמי, ושני הצדדים רואים בישראל את האויב המוחלט, כל מה שעלול להתפרש כתמיכה ישראלית בצד מסוים, יועיל לצד השני. לכן, שני הצדדים במלחמה מאשימים את הצד השני בשיתוף פעולה עם ישראל. ארה"ב ואירופה המבינים זאת, מעדיפים ובצדק, שישראל תשב מנגד.

לעומת זאת, כאשר מדובר במערכות בינלאומיות של הצלת חיים נטו, כמו אחרי רעידת האדמה בטאהיטי, כמו אחרי הצונאמי, כמו אחרי רעידת האדמה בתורכיה וכו', ישראל היא אחת המעצמות ההומאניטריות המובילות בעולם.

* תנועת "אם תרצו" עשתה שגיאה ציבורית חמורה, כאשר הגישה תביעת דיבה נגד קבוצת הפייסבוק שקמה כדי להיאבק בה – "אם תרצו תנועה פשיסטית – אז יש". למה שגיאה? א. כי מקומו של השיח הציבורי אינו בבית המשפט אלא בבמות הציבוריות. ב. אכן אותה קבוצה בפייסבוק חצתה את כל גבולות הטעם הטוב, אך לא חרגה מן המקובל, לצערנו, בשיח הציבורי. בית המשפט אינו המקום הראוי לחנך את הציבור. ג. גם "אם תרצו" אינה תנועה חלבית ואינה עדינה במיוחד בהצגת מסריה, בלשון המעטה, ולכן אין מקום לסוג זה של תגובה קורבנית מצדה. ד. למרבה הצער, לאורך שנות הציונות והמדינה, השימוש במושג "פשיסטים", כסוג של גידוף יריבים, נפוץ למדיי. כשבן גוריון, דיין ופרס מרדו בהנהגת מפא"י, ערב הקמת רפ"י, מפלגתם כינתה אותם "נאו פשיסטים". ב"ג עצמו כינה כך את ז'בוטינסקי ובגין, שהיום הכל רואים בהם התגלמות הליברליזם. ראוי לגנות את התופעה הזאת, אך תביעת דיבה נגד מי שהשתמש בביטוי מקובל בשיח הישראלי, אינה פתרון ראוי ולכן גם חסרת סיכוי. ה. חופש הביטוי, שהוא ערך מרכזי בדמוקרטיה, מוחזק כערך העליון, באופן קיצוני, בבית המשפט הישראלי. הגורמים הנהנים מכך הם בעיקר הגורמים הקיצוניים, משמאל ומימין – גורמים אנטי ישראליים, כהניסטים למיניהם וכו'. לכן, הסיכוי שהעתירה תתקבל - אפסי, וההפסד הצפוי בעתירה רק ישחק ליריבי "אם תרצו".

לתדהמתי, בית המשפט הפתיע וקיבל שליש מן העתירה (סעיף אחד מתוך שלושה), אך דחה את שני הסעיפים האחרים. קבלת העתירה, באופן חלקי, היא לא פחות מסנסציה משפטית.

ומה כותרת הידיעה ב"הארץ"? "בית המשפט דחה את מרבית תביעת הדיבה של 'אם תרצו'". המשך הכותרת: "יש קווי דמיון בין התנועה לפשיזם". קראתי את פסק הדין במלואו, ואין ספק שהמשך הכותרת אינה מביאה דברים כהווייתם. בית המשפט, כדרכו, בוחן בפינצטה התבטאות שהייתה עילה לתביעה, כדי למצות כל דרך להגן על חופש הביטוי. וכך, שוב ושוב הוא מבהיר, שהשימוש במושג "פשיסט" – אין כוונתו בהכרח לפשיזם במלוא מובן המילה, משטר טרור פשיסטי וכו'. והוא מנסה להבהיר, שבעיניים הסובייקטיביות של הנתבעים, אותם הוא מגדיר במילים: "גלוי וברור שהנתבעים הם בני פלוגתא קיצוניים של התובעת, שברצונם להציג נקודות תורפה וסכנות בעמדות שמביעה התובעת ובהתנהלותה", השימוש בביטוי הוא בגדר הסביר.

ומנקודת מוצא זו הוא מסביר, בהקשר של אותו רצון של בני הפלוגתא הקיצוניים, ש"ניתן לומר שהתובעת מעלה על נס את הפן הלאומי ואת מעמד הכלל והציבור הישראלי ואילו הנתבעים דוגלים בפן האוניברסלי. מכך נגרמות מחלוקות... לנוכח המחלוקות יש לראות את הפרסומים כאומרים ומזהירים כי ניסיון העבר מלמד שדגילה בעמדות דומות לאלה שבהן דוגלת התובעת, תוך הקצנה של מה שקשור בהם, הביאו לתוצאות רעות וקשות".

האמירה הזאת של בית המשפט הגיונית, אולי, כעילה לדחות תביעת דיבה, אך בפני עצמה זו אמירה אומללה, שעלולה לצייר כל לאומיות כפשיזם בפוטנציה, ומוטב היה שלא תיאמר משנאמרה.

הדגשת הצד הלאומי והעדפתו על פני האוניברסלי, מקובלת על רוב מוחלט בציבוריות הישראלית. לא בכדי, השמאל הציוני מתקומם בצדק, לנוכח ניכוס המושג "המחנה הלאומי" בידי הימין. אני מניח, שאילו תבעתי כל מי שמגנה את השקפת עולמי הסוציאליסטית בהשוואה מטופשת לקומוניזם של סטלין או לצפון קוריאה – תביעתי הייתה נדחית בנימוקים דומים.

הכותרת ב"הארץ" בפירוש מטעה. הכותרת הראויה היתה צריכה להיות הסנסציה האמתית – קבלת שליש מתביעת הדיבה, המעידה על חריגה קיצונית מגבולות חופש הביטוי במתקפה על "אם תרצו".

ובכל מקרה – מן הראוי להשאיר את המחלוקות הפוליטיות מחוץ לבית המשפט (איך שאני מכיר את אנשי "אם תרצו" – הם יערערו בעליון על כך שלא זכו בתביעה כולה).

* לא היה מנהיג בתולדות ישראל שדמותו הושחרה כמו דמותה של גולדה מאיר, במערכה שיטתית ומובנית של רצח אופי ודה-לגיטימציה, הממוקדת סביב "אשמתה", כביכול, במלחמת יום הכיפורים בשל "סרבנות השלום" שלה. במאמר שפרסמתי בשבוע שעבר, תחת הכותרת "היכונו למתקפת יום הכיפורים 1973", צפיתי מתקפת האשמות כזאת, לקראת מלאת 40 שנה למלחמה. אני חייב לציין, שלפחות בנוגע לעיתוני ראש השנה, לא צדקתי בהערכתי, אף שמוקדם לסכם את העיסוק במלחמה, שימשך לאורך כל תקופת החגים ובעיקר בעיתוני יום הכיפורים. בגיליונות ראש השנה, עיקר העיסוק היה בסיפורי הקרבות, המחדל המודיעיני והשאננות בחברה הישראלית לפני המלחמה.

העיסוק בדמותה של גולדה, היה בעיקר בשתי כתבות. המוסף "שישבת" של "ישראל היום" ראיין את בנה, מנחם מאיר. כמובן שזה ראיון אפולוגטי, שאינו יכול להיות חשוד באובייקטיביות, אולם הוא נותן פתחון פה לגרסה המושתקת, היוצאת נגד רצח האופי. העיתון "סוף השבוע" פרסם כתבה רחבת היקף של טל בשן על דמותה של גולדה – כתבה מאוזנת למדיי, שלצד גירסת הדה-לגיטימציה הדומיננטית בשיח התקשורתי, נותנת ביטוי נרחב לעמדה ההפוכה.

אני מקווה שזה תחילתו של עיסוק אובייקטיבי יותר במלחמה בכלל, ובדמותה של גולדה בפרט. אין לי ספק, שכאשר ההיסטוריה תכתב בידי היסטוריונים מקצועיים ולא בידי פוליטיקאים, יעשה צדק היסטורי עם דמותה של גולדה וההיסטוריה תשפוט אותה לכף זכות.

* ההפגנה הראשונה בה השתתפתי בחיי, הייתה בגיל אחת עשרה. הייתי ילד מעורה, מעורב ודעתן, קורא עיתונים מושבע ואכפתי מאוד. ההפגנה הייתה בגן הוורדים, מול הכנסת – הפגנה של תנועות המחאה למען התפטרותה של גולדה וממשלתה, אחרי פרסום מסקנות ו' אגרנט. ההפגנה התקיימה ב-10.4.74. בו ביום גולדה התפטרה, ואני הרגשתי, שאני עצמי הבאתי לכך.

גם היום, במבט בוגר, כמעט ארבעים שנה לאחור, אני חושב שההפגנה הייתה מוצדקת. המחדל המודיעיני הביטחוני שקדם למלחמה היה חמור מאוד, תוצאותיו היו קשות ביותר, ומי שעומד בראש המערכת הוא הנושא באחריות, לטוב ולרע. וכאשר ו' אגרנט החליטה ("המליצה") על פיטורי הרמטכ"ל דדו – היה זה עוול משווע, שהממשלה והעומדת בראשה ישארו בתפקידם.

אבל במבט בוגר, כמעט ארבעים שנה לאחור, ברור לי שהעומדת בראש המערכת נושאת באחריות לניצחון הצבאי הגדול ביותר בתולדות המדינה, מתוך תנאי פתיחה נוראיים של פלישת שני צבאות ערב, בו זמנית, לתוך מדינת ישראל, כאשר צה"ל מופתע, המילואים אינם מגויסים וכל הכרוך במחדל שקדם למלחמה. גולדה הנהיגה את הממשלה ואת האומה ביד רמה, בקור רוח ובכושר מנהיגות ראויים להערצה. מחדלה הגדול ערב המלחמה, היה שלא פעלה על פי האינטואיציות שלה ושמעה למומחים הצבאיים שהרגיעו אותה. במלחמה, היא הייתה המצביאה העליונה. ואי אפשר לקחת ממנה את הידוק הברית עם ארה"ב, שאפשרה את התרומה האמריקאית הגדולה לניצחוננו במערכה.

לאחר המלחמה היא ניהלה בכישרון רב מו"מ קשוח, אך פרגמטי במידה, על הסדרי הפרדת הכוחות עם מצרים וסוריה, שהסתיימו בהישגים משמעותיים.

וזאת, עוד בלי להזכיר את תרומתה הגדולה במשך עשרות שנים, כמנהיגה ציונית לפני הקמת המדינה, את תרומתה הגדולה בתחום הרכש במלחמת העצמאות ואת תרומתה כשרה מוצלחת מאוד בממשלות ישראל. גולדה מאיר, שרת העבודה, עמדה בראש מפעל האדירים הציוני הכביר של קליטת העליה הגדולה אחרי הקמת המדינה; היא עיצבה את מדינת הרווחה הישראלית וחוקקה את החוקים הסוציאליים המתקדמים ביותר והקימה את הביטוח הלאומי חרף המצב הכלכלי הקשה מאוד בשנות החמישים. היא כיהנה כשרת חוץ מצוינת במשך עשר שנים.  

שולמית אלון ויוסי שריד היו הראשונים שהובילו את רצח האופי, והחרו החזיקו אחריהם רבים באליטה התרבותית, התקשורתית והאקדמית בישראל, ובעקבותיהם – בפוליטיקה הישראלית (כאשר ברק ניסה באובססיה על סף טירוף למסור לאסד את כל הגולן, הוא חזר עד לזרא על הקלישאה החבוטה, שכאשר הוא עובר בבוקר בלשכתו ורואה את תמונה של גולדה, הוא נזכר מה המחיר של אי הפיכת כל אבן למען השלום בלה בלה בלה. זה לא עזר לו, כשה"שמאל" הקיצוני הפך אותו לשק החבטות התורן שלו).

הגיעה העת שהאמת על גולדה תצא לאור.

* אני חסיד של השידור הציבורי. אמנם אני דוגל בריבוי ערוצים, וריבוי ערוצים מבוסס בעיקרו על שידור פרטי, אולם ריבוי הערוצים חייב לכלול במקום מרכזי שידור שבראש מעייניו טובת הציבור ולא שיקולי רייטינג ובצע כסף. יש מקום לשידור ציבורי, שגם אם שיקולי רייטינג מצדיקים את תועבת הריאליטי, הוא לא יירד לשפל המדרגה הזה. יש מקום לשידור ציבורי, המרשה לעצמו לשדר איכות ולהעמיק, גם אם העומק פחות סקסי ושואב רייטינג מחרפת "האח הגדול". יש מקום לשידור חדשות החף מהאינטרס הפרטי של קומץ המשפחות השולטות בכלכלה הישראלית ונותן מקום לגישה ביקורתית כלפיהן וכלפי השיטה (אם כי הנחלת השיטה וערכי הג'ונגל החזירי הם פחות בחדשות, ויותר בשטיפת מוח נוסח "הישרדות").

כאשר הממשלה עומדת לסגור את רשות השידור, אף שהיא מתחייבת להקים שידור ציבורי חלופי תחתיו – ברור שהסיכוי שתקום חלופה ציבורית נמוך בהרבה מהסיכוי שהרשות הקיימת תיסגר. הרי להרוס תמיד קל יותר מאשר לבנות.

ולכן, אני חש אהדה רבה למאבק על קיום רשות השידור.

ביומן השנה ברשת ב', אריה גולן הביא את כאבם של אנשי רשות השידור ואת הקול הקורא לקיים את השידור הציבורי, במונולוג מרגש. הזדהיתי עם תוכן הדברים, אבל אני מודה ומתוודה שהאזנתי לגולן ברגשות מעורבים.

מצד אחד, אני מסכים עם רוב דבריו. מצד שני, כרגיל אצל הצדקן הזה – שמעתי בכיינות נטולת כל חשבון נפש ונטילת אחריות. אריה גולן הוא בעיניי אחד הסמלים למחלת השידור הציבורי - אנשים שהפכו שידור ממלכתי לבמת פובליציסטיקה אישית. אין שמץ ממלכתיות ביומן שאותו הוא עורך (כן, אני יודע, רשמית הוא רק המגיש), במגמתיות שלו, בחד צדדיות שלו, בגישה הצינית והמתנשאת שלו כלפי דעות אחרות ואנשים שחושבים אחרת ממנו. מי שמדבר על שידור ציבורי, צריך להבין ולהפנים את המשמעות של שידור ממלכתי. יומן הבוקר של רשות שידור ממלכתית, אמור להיות נכס של הציבור ולא נחלתו הפרטית של אריה גולן. דבריו של אריה גולן נכונים, אבל מאריה גולן קשה לקבל הטפה כזו.

* הסופרת יוכי ברנדס חזרה נסערת מסיור באוקראינה. היא נסעה לשם, בלוויית הסופר חיים באר, ההיסטוריון דוד אסף ואחרים, כחלק ממסע אל דמותו של הבעל שם טוב, עליו היא רוקמת את הרומן הבא שלה. ושם, באוקראינה, כשראתה את בתי הכנסת המפוארים על האדמה הרועדת תדיר תחת רגלי יהודיה – הכתה בה תובנת הבחירה בגולה, של יהודים שבחרו לדבוק בה ולא לעלות לא"י. במאמר שכתבה בעקבות הסיור לגיליון ראש השנה של "ישראל היום", היא העלתה על נס את דמותו של הרב אלקלעי, ממבשרי הציונות, שלפני 200 שנה קרא ליהודים למהר ולעזוב את הגלות ולעלות לא"י, אך קריאתו נפלה על אוזניים ערלות. "ככה זה עם נביאינו", כתבה ברנדס, "הם תמיד נכשלים. אנחנו לא יודעים לזהות את האמת בזמן שהיא נאמרת".

"הגלות היא חטא" הכתירה ברנדס את מאמרה. וברוח משנתו של הרב אלקלעי הרחיבה: "הגלות אינה עונש. היא חטא. ולא סתם חטא, אלא החטא החמור מכל. בכל פעם שאפשר היה לשוב לארץ ולבנות אותה, ולא שבנו, העצמנו את החטא. בכל פעם שנענשנו בפרעות על חטא נטישת הארץ, ובכל זאת התמדנו בגלותנו, הלך החטא והעמיק".

אני מודה ומתוודה, שממש התרגשתי כשקראתי את המאמר. הרי בזמננו עצם כתיבת המילה "גלות" אינה פוליטיקלי קורקט. מקובל יותר לכתוב "תפוצות" כשא"י היא עוד "תפוצה". גלות?! והנה, באומץ רב, ברנדס לא רק משתמשת במושג האסור, אלא אומרת בפירוש שהגלות היא חטא. כתיבה ציונית כזאת נדירה במקומותינו והיא ראויה לכל שבח.

מה שחסר לי במאמרה, הוא האמירה שהגלות היא חטא לא רק בשל הרדיפות, הסבל ולבסוף השואה, אלא כיוון שמקומו של היהודי הוא במולדתו, בארץ ישראל, במדינה יהודית ריבונית.

* אלא שגלות עלולה להיות גם במולדת. יש מי שהנצחת הגלות – אומנותם; אלה שמנציחים את המגזריות העדתית. תכלה שנה ושֵׁדיה.

* תמה תשע"ג וסיכומיה, והחלה תשע"ד ותחזיותיה. מי יהיה איש השנה תשע"ד? אין לי יומרה לחזות את העתיד ולא עניין לנחש אותו. אני רוצה רק להביע משאלה. אני רוצה לראות את אובמה כאיש השנה. אני מייחל לכך שאובמה יפתיע, ויהיה צ'רצ'יל של המאה ה-21. לא, איני מתכוון לסוריה. אני מתכוון לאיראן.

* "חדשות בן עזר"