הבלוג של אורי הייטנר

* איש המפתח הוא פוטין. השאלה האם מדובר במהלך רציני של נטרול כוחה הבלתי קונבנציונלי של סוריה או תרגיל למריחת זמן, תלויה במידה רבו בו. עד כה, הוא דבק לחלוטין באינטרס של בן בריתו, אסד. אבל הוא לא עשה זאת למען אסד, כי אם מתוך הבנה שהדבר יחזק את מעמדו הבינלאומי, כמנהיג מעצמה שבני חסותו יכולים לסמוך עליו, להבדיל מאובמה שהפנה עורף לבני בריתו ובראשם מובארק. יתכן שכעת האינטרס של פוטין הוא להיות מזוהה עם הצלחת המהלך שיזם, כהזדמנות למיצובו כשחקן הראשי במגרש הבינלאומי, והוא יהיה מחויב לו.

* ללא איום מוחשי של פעולה צבאית אמריקאית המהלך לבטח יתמסמס. לכן, דווקא עכשיו על אובמה להביא את ההחלטה על תקיפה בסוריה להצבעה בקונגרס. יש להעביר מהלך כזה במהירות, בתקווה שחברי בתי הנבחרים יגלו אחריות ויתמכו בו, כצעד שילווה את הפתרון הדיפלומטי.

* איני מתלהב, בלשון המעטה, מהתפקיד שמובילה השדולה הפרו ישראלית איפא"ק במסע הלחץ בקונגרס למען הפעולה בסוריה. אפשר לתמוך בפעולה, אבל להיות הגורם המרכזי הדוחף לה – אין בכך שום אינטרס ישראלי, ובעיניי זו אף פגיעה באינטרס הישראלי.

אני מקווה, לפחות, שאובמה יגמול לישראל על הפעולה הזו למענו ובשירותו. "מקווה", אמרתי. לא "מאמין".

* האם ההשוואה שעשה קרי בין המשבר בסוריה לבין הסכם מינכן מוצדקת?

מצד אחד, התשובה חיובית. אסד הוא רודן אכזר וצמא דם, דיקטטור שמטרותיו מקדשות את כל האמצעים ואינו בוחל בפשעים נגד האנושות ובשימוש בנשק השמדה המוני נגד אזרחים וילדים.

אולם יש הבדל גדול. מה שעמד על הפרק ב-1938 היה מלחמה לחיים ולמוות בין טוב ורע, בין בני אור ובני חושך. מה שעומד על הפרק היום, בסוריה, זו מלחמה לחיים ולמוות בין רע ורע, בין בני חושך ובני חושך.

ראוי שהעולם הנאור יציב קווים אדומים בנוגע לשימוש בנשק השמדה המונית, אך אין כל סיבה לתמיכה וסיוע לאחד הצדדים במלחמה הזאת.

* לעומת זאת, השוואה מוצדקת באמת בין ימינו לבין 1938, היא האיום האיראני. כאן בהחלט מדובר במלחמה טוטאלית בין טוב ורע, בין בני אור ובני חושך.

* ג'ון קרי, הדוחף בכל כוחו לפעולה נגד סוריה, היה עד לאחרונה הסוריסט מספר 1 בארה"ב, ידידו ומעריצו של בשאר אסד. לכן, מן הראוי שנתייחס לאיש הזה בזהירות ובביקורתיות, ונפקפק ביכולת האבחנה שלו, בתבונתו המדינית ובהבנתו את המזה"ת.

* אגב, אם יש למישהו ספק, אז אין ספק. שיהיה ברור – כל מה שקורה בסוריה הוא בגלל אקיבוש, כמובן.

* כל אימת שאני קורא את רשימותיו ההזויות של רון וייס ב"חדשות בן עזר", אני תמה מחדש עד כמה האיש הזה חי בסרט. הוא יצר לעצמו בועה של מציאות מדומיינת, מנותקת לחלוטין מן החיים האמתיים, וכל כולה נועדה לא לאפשר לעובדות לקלקל לו את הפנטזיה הפוליטית שלו, שעל פיה הוא מסדר את תמונת המציאות. וכך, כמעט בכל גיליון הוא מוצא סיבה אחרת ללמד סניגוריה על הפלשתינאים ולהאשים את ישראל בטרור הפלשתינאי, בכישלון אוסלו, בקיפאון המדיני ובהתחממות כדור הארץ.

בגיליון האחרון הוא הסביר מדוע הפלשתינאים יורים מעזה טילים על אזרחי ישראל. מהלכו העקום מבוסס על מספר מהלכים: 1. הבעיה נוצרה כי ישראל נסוגה חד צדדית, ללא הסכם. 2. עובדה זו החלישה את הרש"פ וחיזקה את חמאס, שהשתלט על הרצועה בהפיכה צבאית. 3. ובעקבות זאת חמאס החל לירות טילים על אזרחי ישראל.

הבה נבחן את ה"תיאוריה": 1. מי שמטיף כל חייו לנסיגה מוחלטת לקווי 49', צריך למצוא סיפור שיסביר מדוע נסיגה כזו הביאה לתוצאה הפוכה מזו שהבטיח. הסיפור המוזר של וייס, הוא שהפלשתינאים נורא נורא רצו שלום עם ישראל. הם כל כך רצו שלום, עד שבמסגרתו הם אפילו היו מוכנים לקבל שטחים. אבל הם ממש נעלבו שישראל נסוגה מרצועת עזה בלי לחתום אתם על הסכם שלום, עד שפשוט לא נותרה להם כל ברירה, אלא לירות טילים על אזרחיה. יש רק בעיה קטנה בתיאוריה הזאת – איך רון מסביר את מתקפות הטרור ופיגועי המתאבדים מן השטחים שישראל נסוגה מהם בהסכם? 2. חמאס ניצחו בבחירות לפרלמנט הפלשתינאי. מדוע הם ניצחו דווקא בבחירות הללו? כי אלו הבחירות היחידות שהם לא החרימו. הם ניצחו כי הציבור תומך בהם. אח"כ הם גם השתלטו באלימות על רצועת עזה. בין פת"ח לחמאס יש הבדלים רבים, מחלוקות עמוקות ושנאה עזה. רק בנושא אחד אין ביניהם כל הבדל – בשלילתם את זכות קיומה של ישראל. 3. בניגוד לסיפור המדומיין של רון, ירי הטילים לא החל אחרי שחמאס השתלט על עזה. הנסיגה עצמה הייתה תחת אש ומיד – השטחים שמהם נסוגונו הפכו לבסיס תוקפנות וירי טילים על יישובינו. אחרי הנסיגה הרש"פ המשיך לשלוט ברצועת עזה עוד כשנתיים (מאוגוסט 2005 עד יוני 2007), שהתאפיינו בירי טילים מאסיבי על אזרחי ישראל, מצד חמאס ופת"ח כאחד. הירי נמשך גם אחרי שחמאס השתלטו על עזה.

* בשום אופן אסור היה לסא"ל אייזנר לחתום על עסקת טיעון. היה עליו לעמוד על צדקתו, גם במחיר שהיה עומד לדין ולא זוכה למשפט צדק. אוי לצבא שנוטש את מפקדי השטח אותם הוא שולח לפעילות מבצעית. הדחתו של אייזנר היא חרפה, גם אם הוא איבד את שלוותו לשניה בתוך אירוע שנערך שעות רבות, ועשה מעשה שאולי הצדיק הערה בתיקו האישי.

* השתתפתי באסיפת הורים, בכיתה של אחד מילדיי. שאלה אחת האימהות: "איזה מהמקצועות אינם לבגרות?" וכלל לא התביישה להבהיר את השאלה: "אני רוצה לדעת איפה אפשר להרפות, שהבת שלי לא תתאמץ סתם". 

אפשר להגיע מהסיפור הזה לשתי מסקנות הפוכות. האחת, הנה הוכחה עד כמה חשובות בחינות הבגרות. בלעדיהן אין שום מוטיבציה ללימודים. עובדה. אבל המסקנה שלי שונה – הנה הוכחה לנזק התרבותי של פֶּטִישׁ המדידה. את הילדים והוריהם לא מעניינת הלמידה לחיים, אלא רק הלמידה לבחינת הבגרות (דחיסת חומר שרובו ישכח למחרת). ראוי ליצור תרבות חלופית.

* איני שותף לביקורת על יציאתו לחופשה קצרה של האנס הסדרתי משה קצב (למשל, של הפרשן המשפטי משה נגבי ב"קול ישראל"). כאזרח ישראלי, אני גאה על כך שהנשיא לשעבר נשפט ככל אזרח ובשל מעשיו הוא הורשע ויושב בכלא. אולם כאסיר, הוא ראוי לזכויות המוקנות לכל אסיר, ללא אפליה לטובה, אך גם ללא אפליה לרעה. קצב שוחרר על פי הנהלים המקובלים, כולל בדיקה פסיכיאטרית שקבעה שאינו מסוכן לציבור. כמובן שבדיקה כזו עלולה לטעות, אך טעות עלולה ליפול בבדיקה של כל אסיר. בסופו של דבר, זו סוגיה מקצועית, הנתונה לסמכות מקצועית. חברה נבחנת גם ביחסה לאסיריה. ויחס אנושי לאסירים, כולל את הזכות לחופשות.

* ראיתם פעם בחורה במכנסים קצרצרים וגופיה סורגת כיפה? ובכן, אני ראיתי כמה בחורות כאלו, בשיעור שלי במדרשת השילוב בגולן. מדרשת השילוב היא מעין ישיבת שילוב – ישיבת הסדר הכוללת במסלולה שירות צבאי משמעותי באורך מלא, המשותפת לחילונים ודתיים, בנות ובנים (יחד, כמובן). אני חבר בהנהלת המדרשה ומלמד בה בהתנדבות. ולמה אני נטפל לעניין החיצוני הזה? כיוון שהוא סמל לשבירת הסטיגמות ולשבירת המחיצות הדיכוטומיות בין חילונים ודתיים, לשבירת הגדרות העבר הראויות להישבר. ומן השברים האלה נבנה חברה יהודית ישראלית בריאה יותר היוצרת תרבות יהודית ישראלית למופת.

* "קטיף ישראלי" הוא ארגון סטודנטים שחבריו עובדים בחופשת הקיץ בקטיף התפוחים בגולן ובגליל ובשעות הערב מקבלים הרצאות בנושאי יהדות, ציונות, התיישבות והחברה הישראלית. השבוע הרציתי בפני חברי "קטיף ישראלי" בעין זיוון ובאלוני הבשן. חבר'ה רציניים מאוד, צמאי דעת, דעתנים ואכפתניקים. ישראלים יפים.

* במשך ארבעים שנה נעשה ניסיון להכחיש את האמירה של משה דיין אודות חורבן בית שלישי, שנאמרה בפגישה עם ועדת העורכים. והנה, בהקלטות שפורסמו השבוע מן המלחמה, מפקד חיל האוויר אלוף בני פלד מצטט באוזני מפקדת חיל האוויר את דיין באותן מילים. הדבר מוכיח שלא הייתה זו פליטת פה חד פעמית, אלא הלך הרוח של דיין בימי המלחמה הראשונים. הוא התבטא ברוח זו באוזני מפקדי צה"ל, אותם היה עליו לעודד ולחזק; בהם היה עליו לנסוך ביטחון. בהקלטה נשמע פלד מדרבן את פיקודיו לפעילות שתעודד את הצמרת, תחזק אותה ותנסוך בה ביטחון.

* "חדשות בן עזר"