הבלוג של אורי הייטנר

המאמר פורסם לראשונה לפני עשר שנים, בגיליון מיוחד של "על הצפון" לציון 30 שנה למלחמת יום הכיפורים

09:00 בבוקר. הטלפון מצלצל בביתנו. היום יום הכיפורים. זו בוודאי טעות. אצלנו לא מטלפנים ולא מקבלים שיחות ביום הכיפורים. אך הטלפון עקשן והצלצול אינו מרפה. אחותי הגדולה מרימה בהיסוס. "מדברים מן הצבא. אפשר לדבר עם יוסף הייטנר?". – "הוא בבית הכנסת". - "אז תקראו לו מיד. עליו להתייצב מיד ביחידה. יש לו מילואים".

זו בטח מתיחה. מה פתאום מילואים, כך, פתאום, באמצע יום הכיפורים? אבל מי יודע, לא ניקח זאת על אחריותנו. שאבא יחליט. אחותי ואני צועדים במהירות לבית הכנסת. אני נכנס פנימה ומספר לאבי. מסתבר שהוא אינו הראשון. אחדים מן המתפללים כבר נשלפו. אנו חוזרים במהירות הביתה, בחצי ריצה. בינתיים חזרה הביתה גם אמי, שהלכה לאזכרת נשמות בבית כנסת קרוב יותר לביתנו. בהגיענו אנו פוגשים את מנחם, השכן הדתי שלנו, לבוש במדי הצנחנים, תרמיל על שכמו והוא נכנס למכונית. "איך זה ייראה?", אני חושב בלבי, "יהודי דתי נוסע ביום כיפור עם כיפה על הראש?".

"זאת מלחמה", פוסק אבא. "סתם כך לא קוראים לנו ביום כיפור". אני פותח את עיתון ערב החג. אני זוכר שאתמול, מתחת לכותרות המרעישות על פרשת מחנה המעבר בשנאו וביקורה של גולדה מאיר אצל ברונו קרייסקי באוסטריה, הופיעה ידיעה קטנה, כמעט חבויה, של "כתבנו הצבאי יעקב ארז", לפיה צה"ל עוקב בערנות אחרי הנעשה מעבר לתעלה. הנה, אני מספר לכולם, הרי זה היה כתוב בעיתון! צה"ל בכוננות.

לפני שאבא נוסע הוא מדבר עם עמיתיו לוועד הבית. "צריך להכין את המקלט". כל הילדים בבית המשותף יורדים למקלט ומתחילים לנקות אותו. כל השכנים, שהשתמשו בו כמחסן, מפנים את חפציהם במהירות. אחרים מורידים כיסאות, שיהיה נוח יותר.

מאזינים לרדיו. הרדיו משדר מדי רבע שעה מבזק שאינו אומר דבר. המבוגרים במתח. אנו, הילדים, בהתרגשות רבה. וב-14:00, באמצע מבזק החדשות, סיסמה מוזרה ברדיו ומיד אזעקה. אחי הקטן עומד דום, כפי שהוא מתורגל בהישמע צפירה. "לא להשתמש במעלית", מצווה אמי. "זה מסוכן! מה אם תהיה הפסקת חשמל?".

מתחילים לרדת במדרגות. אנו מתגוררים בקומה החמישית. בקומה הרביעית, שרון, שכן הצעיר ממני בשלוש שנים, בוכה בהיסטריה. אני מחבק אותו ומוריד אותו למקלט. הרי אני כבר גדול, בן עשר וחצי, ואחראי. יש ימים בחיים שבהם אנו יכולים לזכור כל דקה. ימים משמעותיים בחיים האישיים. ימים משמעותיים בחיים הקולקטיביים. כולנו נזכור עד יומנו האחרון את הערב בו נרצח רבין. איפה היינו  ומה עשינו בכל רגע ומה אמרנו ומה חשבנו. כולנו נזכור כל רגע במתקפת ה-11 בספטמבר. כולנו נזכור את הדרמה של אילן רמון. יום כיפור תשל"ד הוא יום שכל מי שמלאו לו אז יותר מחמש, יזכור כאילו היה אתמול.

ההתרגשות במקלט בשיאה. פותחים את הרדיו שהורד לפני שעה קלה, אך קשה ללמוד ממנו משהו. צפירת הרגעה. ואחר הצהרים – שוב אזעקה. אני שומע את המבוגרים מתלוצצים ביהירות אופיינית – "כבר חלפו ארבע שעות. ב-67' זה לקח לנו שישה ימים, בטח הפעם נסתפק בשש שעות". השעות נוקפות. הימים חולפים. את הזחיחות והיהירות מחליפות השמועות. שמועה מחרידה מחברתה, ואין לדעת למה להאמין, למי להאמין. מתחילים לשמוע על הרוגים. על שבויים.

בלילה הראשון ישנתי עם אחי הקטן במיטת הוריי, לצד אמי. למחרת חזרתי למיטתי. ביום רביעי חזרנו ללימודים בבית הספר. באותו בוקר, השכם עם שחר, שוב הייתה אזעקה. את בית הספר ואת הלימודים לא אהבתי, בלשון המעטה, אך באותו בוקר שמחתי לחזור אליו. שמחתי לפגוש את החברים, להחליף חוויות. הייתי הילד הידען והדעתן, זה שקורא את העיתונים, מאזין לחדשות, בקיא בנעשה, מכיר את ספרי ההיסטוריה ותמיד יש לו דעה מוצקה על כל עניין. פתאום הייתי גיבור היום – אני מסביר ומספר ומפרשן.

ובבית, צמודים לטלוויזיה ולרדיו. חדשות בגל פתוח. ואחר הצהרים – מסיבת עיתונאים עם דדו, בו אני מביט בהערצה. "נשבור להם את העצמות", הוא מבטיח, ואני מתמוגג. ואחר כך הפרשנים. חיים הרצוג הפרשן הצבאי. הפרופסור הצעיר שמעון שמיר – הפרשן לענייני ערבים. ואחר כך "מפגש אמנים" – תכנית הזמר היומית בשידור חי להרמת המוראל, בהנחיית אהוד מנור. שם שרה לראשונה נעמי שמר את "לו יהי" והרטיטה את לבבות העם. ולהבדיל, עליזה קאשי, שהגיעה מחו"ל, צועקת פתאום "קוססוממו על הערבים". "אנו מתנצלים בפני הצופים על ההערה הלא מכובדת שנשמעה במהלך התוכנית", מפטירה קריינית הרצף (פעם היה דבר כזה).

אצל השכנים, שקולטים ירדן, רואים תמונות אחרות – השבויים הישראליים במדים מרופטים, לא מגולחים, יושבים על האדמה וידיהם על ראשם. שומעים את פקחי הג"א, "קומה שלישית, לכבות את האור!". וגאווה – תמונתה של אחותי, במדי תנועת הצופים, מתפרסמת ב"מעריב לנוער", כשהיא צובעת פנסי מכונית במסגרת אכיפת ההאפלה.

כאמור, הייתי ילד ערני ואכפתי. התעניינתי מאוד בפוליטיקה ובאקטואליה. בכל בוקר פתחנו את היום עם אילנה, מחנכת הכיתה, בשעה קלה על "ענייני היום". זו הייתה השעה שלי. אני, בחדווה, תיארתי ופירשתי, הבעתי דעה. הרציתי על בן גוריון למחרת מותו. העניין שלי בתחומים האלה החל הרבה לפני המלחמה, וקשה לי לומר שהמלחמה שינתה משהו בהשקפת עולמי או עיצבה אותה. באותה שנה השתתפתי לראשונה באירוע פוליטי – נסעתי להפגנה של תנועות המחאה, בראשות מוטי אשכנזי ואסא קדמוני, ליד הכנסת, בקריאה להתפטרותה של גולדה, בעקבות מסקנות ועדת אגרנט. ואכן, באותו היום גולדה התפטרה. בזכותי!

בדין התפטרה. כראש הממשלה היא נשאה באחיות מיניסטריאלית ואישית למחדל. אבל היום, אני מתקומם לנוכח רצח האופי שנעשה לה. הטענה כאילו המלחמה פרצה כתוצאה מ"סרבנותה המדינית", טענה פוליטית שקרית, הפכה כמעט למוסכמה. הרי ידוע, ששקר שחוזרים עליו פעמים רבות הופך לאמת... בעיקר, כשכל הרמקולים מחוברים לאלה שצועקים אותו. אפילו אהוד ברק, בזחיחותו ערב קמפ-דיוויד, נהג להזכיר אותה כסמל למה שהוא לא יהיה. הרי הוא עומד להביא לנו שלום. הוא לא ידע שהחוגים שמתוכם יצאה העלילה שהשחירה את דמותה של גולדה, יעמלו להפיל גם עליו את תיק כישלון קמפ-דיוויד ומתקפת הטרור הפלשתינאית.

כמו אז, זה ייקח כמה שנים, אך מכחישי קמפ-דיוויד לא ירפו. וזה ידבק. הרי המצב הנורמלי הוא מלחמה של הערבים בישראל ותפקידה של ישראל הוא לרצות אותם בוויתורים כדי למנוע את המלחמה, או לדחות אותה לפחות בעוד שלושה שבועות של הודנא. ואם היא לא עושה כן – גולדה, ברק, שרון אשמים.

במלחמת יום הכיפורים הייתי ילד רמת-גני בכיתה ה'. במהלך המלחמה ואחריה עקבתי בעניין אחרי מהלכי המלחמה, הפסקת האש, הסדרי הפרדת הכוחות עם מצרים ועם סוריה, הבחירות לכנסת השמינית, ועדת אגרנט, משבר הנפט, המשבר הכלכלי בישראל, ההפגנות הסוערות נגד הפיחות והגזירות, ההתנחלות בחווארה וסבסטיה. יום בשבוע הרֶכֶב הושבת, חיסכון באנרגיה. המדבקה עם האות ב' הודבקה על שמשת מכוניתנו. אבא שלי החליט שיום שבתון הנהיגה שלו הוא יום שני (בתיאום עם השכנים העובדים בסמוך, כדי שיוכלו להסיע זה את זה). חשתי בדיכאון ובדכדוך שמסביב. גם הסטיקרים, "אנו נתגבר", עם הציור של "ישראליק" של דוש זוקר את אגודלו, לא כל כך עזרו. גם לא הכרזות (הנכונות כל כך), "הֱיֵה אתה בסדר, כולם יהיו בסדר, הכל יהיה בסדר", ואפילו לא המודעות "בכל זאת מערך...".

את עומק המשבר הבנתי רק אחרי עשרים שנה. מלחמת יום הכיפורים גרמה למשבר החמור ביותר בתולדות הציונות, שעד היום טרם נרפאנו ממנו. מבחינה צבאית נטו ההישג הצבאי במלחמת יום הכיפורים היה הגדול שבניצחונות ישראל, לנוכח תנאי הפתיחה. אולם מבחינה מהותית רחבה הייתה זו תבוסה, שנמשכת עד היום. הייתה זו תבוסה, כיוון שהתחושה שהציונות היא תעודת הביטוח של היהודים נסדקה והתערערה, הביטחון הקיומי התערער, מה שגרם לפקפוק בעצם הציונות וצדקתה ולתופעות הנפסדות של הפוסט ציונות, האוכלות עד היום כל חלקה טובה בתוכנו. בעקבות  המלחמה, הוכתה ישראל במכה של נטישה וירידה מהארץ. צדק יצחק רבין, ראש הממשלה, שאמר את האמת שראוי היה שתאמר מפי מנהיג האומה: "היורדים הם נפולת של נמושות".

אולם הנְמוּשִׁיוּת הזו הייתה דרך אחת. הייתה גם דרך חלופית. ראשוני המתיישבים בגולן, שנאלצו להתפנות ביומה הראשון של המלחמה, מייצגים בעבורי את הדרך האחרת. עוד בעיצומם של הקרבות, כאשר יכלו לשוב ליישוביהם, ישבו ראשי המתיישבים במקלט בעין זיוון, ודנו בשאלה, "מה עושים עכשיו?". הם החלו לפעול לחיזוק ההתיישבות בגולן, להקמת יישובים במרכז הגולן, שהיה ריק מיישובים. להקמת עיר בגולן, קצרין. להיאבק למען סיפוח הגולן למדינת ישראל. הם הביעו אמון בציונות. גם היום, שלושים שנה אחרי המלחמה, נותרה אותה ברירה בין שתי החלופות.

האם מלחמת יום הכיפורים השפיעה עליי, ועד כמה? איני יודע. אבל בבחירה האישית שלי בין שתי החלופות, אותה עשיתי בשחר נעוריי, אני דבק ובה אדבוק כל חיי.

* "חדשות בן עזר"