הבלוג של אורי הייטנר

* היום לפני 75 שנה, ב-29.9.38, נחתם הסכם מינכן. היום, 75 שנים אחרי, שוב נושבת במערב רוח מינכן – רוח של פייסנות, רפיסות, חולשה, כניעות ו"שלום אך שווא". כאז כן עתה, הרוח הזאת משותפת להנהגה ולציבור. אלא שאז היה צ'רצ'יל, מנגד. והיום?

* האם היה זה נכון להחרים את נאומו של רוחאני בעצרת האו"ם?

זו דילמה לגמרי לא פשוטה. מצד אחד, כאשר כל מדינות המערב שהחרימו את נאומי אחמדיניג'אד אינם מחרימים הפעם את נאומו של רוחאני, ההחרמה שלנו מציגה את ישראל כמדינה מבודדת, וזו בהחלט תדמית בעייתית מבחינה מדינית, המשמחת את אויבינו. מצד שני, יש חשיבות רבה לכך שישראל תעמוד בפרץ מול מצג השווא של - הקול קול רוחאני והידיים ידי אחמדיניג'אד, ותצעק שהמלך עירום.

לטווח הקצר, אין ספק שההחרמה הזיקה לתדמיתה של ישראל. אולם הנזק לטווח קצר הוא מחיר ראוי, אם ישרת לטווח קצת יותר ארוך את הסרת המסכה והפשטת בגדי הנשיא החדשים.

מכל מקום, נתניהו יודע היטב שההחרמה פגעה בישראל ובעיקר בו אישית מבחינה תדמיתית לטווח הקצר, והוא ראוי להערכה על שהיה מוכן למחיר הזה, מתוך אמונתו שהדבר משרת את המטרה הלאומית.

* הכחשת השואה אינה עמדה בוויכוח היסטורי אקדמי, אלא תעלול תעמולתי שנועד לפגוע בישראל, בציונות ובעם היהודי. הרעיון הוא להציג את הקמת מדינת ישראל כעוול כלפי הפלשתינאים, שנבע מהשואה, שבעצם אינה אלא המצאה ציונית. כאשר רוחאני אומר שאינו היסטוריון ואינו יודע מה בדיוק היה במלחמת העולם השניה, אך הוא מגנה את כל ההרג במלחמה כלפי נוצרים, יהודים ומוסלמים, אולם מדגיש ההרג הזה אינו מצדיק את העוול כלפי הפלשתינאים – הוא מכחיש שואה מן הזן הנחות ביותר, גם אם הוא עושה זאת במתק שפתיים, ולא בבוטות כמו קודמו.

* העיסוק בציון 40 שנה למלחמת יום הכיפורים דחק לפינה את העיסוק בציון 20 שנה להסכמי אוסלו. המעט שהוקדש לנושא, היה חף מחשבון נפש, ועיקרו – זיכרונות נוסטלגיים של מחוללי המהלך רון פונדק, אורי סביר, יוסי ביילין ואחרים. הללו השתבחו במהלך המחתרתי, החסמב"אי, שרקחו מאחורי גבה של ממשלת ישראל, ושבסופו של דבר גררו אליו, תחילה את שר החוץ פרס ואח"כ את ראש הממשלה רבין. והמעניין הוא שכלל לא עומתו הסיפורים הללו עם שאלות אודות זוטות כמו דמוקרטיה, ממלכתיות, מנהל תקין. האם סגן שר יכול לנהל מדיניות חוץ עצמאית בסוגיה המדינית ביטחונית החשובה ביותר, באמצעות אנשים פרטיים, ללא ידיעת הממונים עליו, ללא הסכמתם וללא אישורם (אגב, ביילין נהג כך גם אחרי הסכם אוסלו, במו"מ פרטי עם אבו מאזן, ללא ידיעתם וללא הסכמתם של רבין ופרס)?

ההתנהלות הזאת, משולה לקצין בצבא היוזם על דעת עצמו מלחמה, מחמם את הגבול בפעילות פרטית וסוחף למערבולת הזאת בדיעבד את הצבא והממשלה.

איך אתה יכול להשוות צעד של מחרחר מלחמה לצעד של שוחר שלום; צעד שנועד לדרדר את המדינה למלחמה לצעד שנועד להביא לשלום? יצקצקו בלשונותיהם צדקנים ומתחסדים. אתעלם מהצדקנות, ואקפוץ היישר למבחן התוצאה.

שלום?! איך נמדד שלום? אני מציע מדד אובייקטיבי – מספר ההרוגים והפצועים משני הצדדים בעקבותיו.

* קהילת "ניגון הלב" היא קהילה אזורית של תושבים מיישובי עמק יזרעאל המערבי, הפועלת כבר 13 שנים בנהלל, מקיימת בדרכה הייחודית תפילות / קבלות שבת מידי שבוע, אירועים בחגים, חוגי לימוד, פעילות חברתית, תרומה לסביבה ועוד ועוד. אני מחובר מאוד לקהילה, מידי פעם משתתף בקבלות השבת שלה ואף כתבתי עליה מחקר אקדמי מקיף לפני שנים אחדות (המעוניינים לקרוא את המחקר מוזמנים לפנות אליי באופן אישי, ואשמח לשלוח להם).

את ליל שמחת תורה חגגתי בקהילת "ניגון הלב". נהניתי עד מאוד מקריאתם של כלת תורה וכלות וחתני בראשית. נהניתי מהמסורת של הקהילה, לפרוס את ספר התורה על גבי שולחן ארוך, ולקרוא את המשפט הראשון מכל פרשה מפרשות התורה ובסוף כל חומש – הקפה. ולאחר מכן ריקודים ושמחה רבה. קהילת "ניגון הלב" שמה דגש חזק מאוד על הצד המוסיקלי ויש בתוכה מקבץ נדיר של כישרונות מוסיקליים ונגנים על כלים שונים, אולם בשמחת תורה הם חורגים ממנהגם ומביאים נגנים מבחוץ – את להקת הכלייזמרים הצעירים "קליינע מענטעשלעך".

היה מרנין ומלבב לראות קהל רב, אני מעריך בכ-150 לפחות, כולם "חילונים", על פי ההגדרות הסוציולוגיות המקובלות (לא מקובלות עליי, אך מקובלות בשיח הישראלי), שמחים בשמחת תורה, ולא כאורחים בשמחתם של ה"דתיים", ככה מבוישים בצד שהילד יראה איך זה אצל "היהודים האוטנטיים" (עם ההפרדה המגדרית והדרת הנשים), אלא כבני בית ובעלי בית בתרבות היהודית, כבני בית ובעלי בית בתורה, שהיא תורת ישראל, התורה של כל עם ישראל, על זרמיו השונים.

* מה עוד עינג לי את שמחת תורה? "שיבולת בשדה": תכנית נפלאה על יצירתו של המשורר והמוסיקאי מתתיהו שלם, איש העליה השלישית, ממעצבי התרבות הציונית הקיבוצית, עמוד התווך של יצירת שירת העם הארצישראלית. התכנית שודרה ברשת ב', וכללה ביצועים חדשים בעיבודים חדשים של יצירותיו, אותם עיבדו ושרו טובי היוצרים הצעירים המובילים במוסיקה הישראלית. ברמת יוחנן, קיבוצו של מתתיהו שלם, מתקיימת עד היום, יותר מבכל קיבוץ אחר, מסורת החג החקלאי – חג המים בסוכות, טקס העומר בפסח, חגיגות הביכורים בשבועות, חג הגֵּז וכו', כפי שעוצבו בידי מתתיהו שלם והכוריאוגרפית, חברת הקיבוץ, לאה ברגשטיין. 

בתקופה האחרונה עסקתי בתרבות היהודית ארצישראלית של העליה השלישית, לקראת מופע שערכתי בכנס "הקהל" על שירתו היהודית של אברהם שלונסקי, כך שהתכנית על שלם, שגם כך אני אוהב את יצירתו ומחובר אליה, באה לי בזמן המתאים. יצירותיהם של שלונסקי ושלם שואבים מן המסורת היהודית לדורותיה, מחברים בין ההוויה של חידוש החיים היהודיים בא"י לתנ"ך – סיפוריו וגיבוריו, ויוצרים יצירה ארצישראלית מקורית וחדשה. השילוב של מסורת וחידוש הוא ליבת יצירתם ומורשתם.

למתתיהו שלם בן, נכדים ונינים בגולן, מעמודי התווך של קהילת הגולן, המגשימים בחייהם את מורשתו הציונית ההתיישבותית.

* במוסף התרבות והספרות של "הארץ", ערב שמחת תורה, התפרסמה כתבה של רוחמה אלבג, על מסע לעיירה רדאוץ בבוקובינה, היום רומניה, בעקבות המשורר דן פגיס, יליד העיירה, ושיריו. רדאוץ היא עיירת הולדתו של אבי, יוסף הייטנר. אבי נולד ב-1930, השנה בה נולד פגיס. הוא הכיר את פגיס, "בן העיר" שלו, שאף היה בן דוד של אחד מחבריו הקרובים ביותר, חיים אוטו ולדמן. סיפורם של פגיס ושל אבי דומה מאוד – ילדות ברדאוץ,  שפת אם גרמנית, לימודים בבית הספר הרומני ברומנית, גירוש בסוכות 1941 בגיל 11 למחנה הריכוז בטרנסיסטריה, חזרה לרדאוץ אחרי המלחמה וחוסר יכולת ורצון להתערות בה מחדש וזמן קצר לאחר מכן עליה לארץ.

לפני שבע שנים, נסעתי עם אבי ועם אחיי למסע ברומניה, שגולת הכותרת שלו הייתה הביקור ברדאוץ, במחוזות ילדותו; הבית שבו גדל (הבית עצמו כבר אינו קיים), בית הכנסת הגדול, בית המלאכה של סבי החייט (היום חנות לכלי עבודה), רציף הרכבת בו בוצע הגירוש, הבית בו גרו עם שובם מהמחנה ובתי חברים ובני משפחה. רק לבית הקברות לא יכולנו להיכנס, כיוון שביקרנו במקום בשבת, ובית הקברות היה סגור. כעבור שנתיים, אבי שב לשם עם בני ואחייניתי, נכדיו הבכורים, לכבוד בר / בת המצווה שלהם. הפעם הם לא חזרו על הטעות, ביקרו במקום ביום חול, פקדו את בית הקברות, ועלו לקברות המשפחה ובהם קבר אחותו של אבי (שמתה לפני השואה. בני המשפחה שנספו בשואה, ובהם אחיו חיים קארל, לא זכו להגיע לקבר ישראל).

מאמרה של אלבג הציף אותי ברגשות והחזיר אותי למסע ההוא. בעקבותיו, אחזור לשירתו של פגיס, שעל פי ניתוחה של אלבג – רדאוץ נוכחת בהם מאוד, גם באלה שלכאורה עוסקים בעולמות אחרים.

המסע המשפחתי היה אירוע חשוב בעבורי, אך הוא לא היה "מסע שורשים". השורשים שלי אינם נמצאים ברדאוץ, אלא בירושלים, בגמלא ובסוסיא. לאורך כל מסעי, התנגן בראשי שירו של אהוד מנור "יליד הארץ": "אבא שר אני לך, על שיום אחד, קמת ותלך".

* הזדהיתי מאוד עם שר החינוך שי פירון, שהציג את משנתו החינוכית בראיון מקיף ב"מעריב" – בנוגע ללימוד לשמו, לעבודת האלילים של המבחנים, למהותה של מצוינות בחינוך, לאמון בתלמיד ועוד. משפט אחד שלו ממש ממש ביטא את גישתי: "הרב עמיטל לימד אותי להפוך לחבר בסיירת שביל הזהב, שאני קורא לה סיירת הגם וגם. לא או אשכנזי או חילוני או דתי או שמאלני או ישראלי או יהודי או דמוקרטי או מרכז או פריפריה. זה גם וגם, וההיפך מסיירת החורבן שמבטלת את האחר וכופרת בלגיטימיות שלו".

* ליאור דיין, עיתונאי "מעריב", שהוא גם "בן של" וגם "נכד של", הוא אחד הדוברים הבולטים והרהוטים של ה"שמאל" הישראלי, הקורא לנסיגה ישראלית מכל שטחי יו"ש והקמת מדינה פלשתינאית בהם. וכך כותב דיין על גדעון לוי: "כשגדעון לוי הולך לברר אילו פשעים נערכו בחסות צבא הכיבוש ולהלשין על כך בעיתון שלו – זה לא מעניין אף אחד, וזו לא חוכמה. אין כאן שום סיפור. ברור שלגדעון לוי, שהוא בעצם הפה של הרשות הפלשתינאית בישראל וחיית המחמד החביבה על אל-ג'זירה, יהיה קל ולא מסוכן בעליל להגיע לרמאללה. ... מי שנכנס לשטחA  כדי למדוד את עוולות הכיבוש עם אלכס ליבק ועם אפוד מגן של אלף מילה שמתפרסמות בכל יום שישי בעיתון הכי שמאלני במדינה ... כמו העיתון שהוא כותב בו, גם גדעון לוי סובל ממחלת החשיבות העצמית" ועוד ועוד.

אז מה ההבדל בין ליאור דיין לבין גדעון לוי? ליאור דיין הוא פטריוט ישראלי, שבחיפושו אחרי מה שטוב למדינה, הוא הגיע למסקנה מסוימת. אפשר להסכים אִתה. אפשר לחלוק עליה (כפי שאני חולק עליה). יש לכבד אותה ולכן יש טעם להתווכח אִתה. גדעון לוי, לעומתו, שונא שנאה פתולוגית את מדינת ישראל ואת עם ישראל, מזדהה בכל נימי נפשו עם אויביה ובעיקר עם המרים באויביה ותומך אוטומטית בכל אמירה ומעשה שלהם נגדה. זה הבדל של יום ולילה.

מסכם דיין: "נדמה שכבר שנים כל מה שלוי עושה הוא להגזים ולהמאיס על מדינת ישראל את השמאל הישראלי. וזה חבל לי באופן אישי בתוך מי שמחשיב את עצמו כמי שייך למחנה השמאל, ההולך ונכחד בזכות אנשים כמו גדעון לוי".

* מִרְשימה של ההיסטוריון מרדכי נאור במוסף הספרותי של "הארץ", לציון 70 שנה למותו של שאול טשרניחובסקי, למדתי על פרשה שלא הכרתי – במאורעות 1936 הותקף בידי מחבלים ערבים אוטובוס שבו נסע טשרניחובסקי, וכדור חלף סמוך לאוזנו של טשרניחובסקי וכמעט והרגו. במאמר הראשי של "דבר", למחרת, נכתבו בין השאר השורות הבאות, שהן בעיניי תמצית הציונות, תמצית ה"אף על פי כן" - ההתייחסות הנאותה והראויה לניסיון של הערבים מאז ועד היום למנוע בעדנו את מימוש זכותנו הטבעית וההיסטורית לבנות את ארצנו ואת מדינתנו: "שניים אלה מסמלים את הפורענות השוררת בארץ: עצי תרבות הנכרתים, שדות תרבות הנשרפים, וכפשׂע היה בין חיי גדול השירה הישראלית ובין כדור הרוצח... ובכל זאת ואף על פי כן! עצי פרי חדשים, יפים יותר, יגדלו בתל יוסף ובמשמר העמק; שדות תבואה חדשים, עשירים יותר, יקומו בעין חרוד ובהרצליה. שאול טשרניחובסקי נשמר לנו, והשירה העברית תתגדל ותתקדש לשריקת הזדון של הכדור המתנקש".

עורך "דבר" באותם ימים היה ברל כצנלסון, מנהיגה של תנועת העבודה הציונית לצד ב"ג, וסביר להניח שהוא כתב את מאמר המערכת הזה, שביטא את רוחה של הציונות הסוציאליסטית, ושל ההסתדרות הכללית, ש"דבר" היה ביטאונה.

* אני פעיל מאוד בפייסבוק. בדף הפייסבוק שלי אני מעלה כמעט את כל מאמריי, נאומיי, דרשות פרשת השבוע שלי, פינתי השבועית ברדיו אורנים ועוד הרבה תגובות, התייחסויות ואמירות אקטואליות. לעתים גם קישורים למאמרים של אחרים, שאני מזדהה אתם. כמעט כל פוסט כזה מעורר דיון. יש לי 5,000 חברים, אולם הרוב הגדול דומם. המגיבים רובם קבועים, המייצגים מגוון דעות רחב מאוד, מ"שמאל" קיצוני ועד "ימין" קיצוני. ולעתים, דווקא הקיצונים נותנים את הטון. לא אחת אני מוצא את עצמי בקרב סימולטני נגד הקיצונים מכאן ומכאן. ולעתים אני פורש ומניח להם להתכתש בינם לבין עצמם. גישתי פתוחה מאוד, אני מאפשר הייד פארק רחב מאוד, כולל עמדות ששערותיי סומרות כשאני קורא אותן. לעתים נדירות ביותר אני מוחק תגובה. יש חבר אחד, שהשתלח בי אישית באופן קיצוני ביותר ומאז אני מוחק את כל תגובותיו. פעמיים חסמתי אנשים: מנוול אחד שהריע להיטלר ש"שיפד את האשכנזים" ובהמה ימננית פנאטית שאינה בוחלת בהשמצות קשות ובוטות כלפי כל מה ש"שמאלני" מידי בשבילה (ואני מתרשם שגם כהנא "שמאלני" מידי בשבילה).

לצד הפתיחות להשמעת עמדות קיצוניות ומקוממות, יש לי קו אדום: אני מוחק כל מי שמנסה להפוך את הדף שלי במה לשני השקרים הנתעבים – הכחשת שואה ותיאוריית הקונספירציה על רצח רבין. את הללו אני מוחק מיד.

* "חדשות בן עזר"