הבלוג של אורי הייטנר

* נאום בטקס פתיחת חודש הארגון של "בני עקיבא" בגולן 5.11.05

"ויאמר ה' אל לבו: לא אוסיף לקלל עוד את האדמה בעבור האדם". פסוק זה, מתוך פרשת השבוע, פרשת "נח", הוא בעיניי הפסוק המשמעותי ביותר בפרשה. המסר המרכזי אינו המבול, אלא הברית המגולמת בקשת בענן, המבטאת את ההבטחה שלא יהיה עוד מבול. הלקח של האלוהים מן המבול, הוא שהדרך לתיקון האדם והעולם, אינה דרך מהפכנית של החרבת הקיים והקמת עולם חדש תחתיו, אלא הדרך הארוכה והסבלנית של חינוך.

הסיבה לברית הזאת, אינה אשליה כאילו אחרי המבול האדם והעולם מתוקנים ולכן אין עוד צורך במבול. ההיפך הוא הנכון. המשך הפסוק הוא "כי יצר לב האדם רע מנעוריו". מבחנו של האדם, הוא יכולתו להתמודד עם יצריו הרעים ולנצח אותם. האיפוק, האחריות, היכולת להתגבר ולדחות סיפוקים, היכולת לכבד את רצונותיו, שאיפותיו ודעותיו של האחר, גם אם הוא שונה ממני ואפילו אם דעותיו מקוממות אותי, הם מותר האדם מן הבהמה. אדם המסוגל להתגבר על ייצרו הרע, אינו תוצר של מהפכה והחרבת המציאות הקיימת, אלא של תהליכי חינוך ארוכי טווח.

זה המסר של פרשת "נח", זה המסר של היהדות, והוא מחייב אותנו ללכת לאורו. ב"האינטרנציונל", הימנונה של המהפכה הקומוניסטית, נכתב "עולם ישן עדי היסוד נחרימה". תוצאת המהפכה הזאת, לא היתה מימוש ערכי הצדק והשוויון אותם התיימרה להגשים, אלא דיכוי האדם, רצח המוני וסבל נורא למאות מיליוני אנשים. היומרה של המהפכה הזאת, כמו של מהפכות אחרות בהיסטוריה, להמיט מבול על העולם הקיים ולהקים תיבת נח חדשה, שממנה יצמח עולם חדש, המיטה אסונות רבים.

לפני עשר שנים בדיוק, ניסה רוצח יהודי לסיים ויכוח פוליטי באמצעות צעד מהפכני, ההורס את הקיים באלימות ורצח. גם במקרה זה, היומרה להמיט מבול על המציאות כדי לברוא מציאות חדשה, גרמה לשבר לאומי. בפרשת השבוע נכתב: "שופך דם האדם, באדם דמו ישפך, כי בצלם אלוהים עשה את האדם". דרך האלימות, שביטויה השפל ביותר היה רצח רבין, מנוגדת לדרכה של היהדות.

בשנה האחרונה, חוותה החברה הישראלית את אחד המשברים הקשים ביותר בתולדותיה, עם עקירת יישובי גוש קטיף וצפון השומרון. גם במאבק הציבורי נגד העקירה, היו מי שלא ידעו לגבור על היצר, וניסו לדרדר את החברה הישראלית לכיוון מסוכן, שסופו לא ישורנו, באמצעות מאבק אלים וסרבנות. הנהגת המאבק שמנעה זאת והובילה מאבק ממלכתי ודמוקרטי, הפגינה אחריות לאומית למופת. אילו נהגה אחרת, לא היתה מצילה את הגוש, אבל עלולה היתה להמיט אסון כבד על החברה הישראלית. הרוח של גוש קטיף, היא רוח של ציונות, של התיישבות, של אהבת הארץ, של דבקות ומסירות. יש לשמר את הרוח הזאת. הרוח של גוש קטיף היא גם רוח של ממלכתיות, של אחריות לאומית, של כיבוד החוק, של נאמנות ללא תנאי למדינה, שהרי אין לנו מדינה אחרת. זו אותה רוח שאותה יש לשמר. אין אלו שני צדדים של אותו מטבע. זהו אותו מסר. זו אותה רוח. היא מחייבת אותנו.

הדרך שלנו אינה דרך של מבול,  אלא דרך של חינוך, של אחריות, של כבוד לכל אדם ולכל דעה, של השפעה בדרכים דמוקרטיות, בדיאלוג בין אחים, במפגש פנים אל פנים בין חלקי הציבור הישראלי. יהודה עמיחי כתב: " כל זמן שהיינו יחדיו / היינו כמספריים טובים ומועילים/ אחר שנפרדנו חזרנו / להיות שתי סכינים חדות / תקועות בבשר העולם / כל אחד במקומו ". אל לנו לתת ידינו למצב שבו להבי המספריים הופכים, חלילה, לשני סכינים הנעוצות בבשרנו.