הבלוג של אורי הייטנר

בכנס "הַקְהֵל" האחרון, שנערך בחול המועד סוכות בסמינר אפעל, השתתפתי במופע על שירתו היהודית של אברהם שלונסקי: "גם לתפילות תפרחת ושלכת". אני ערכתי ולימדתי (המופע התבסס על עבודת מחקר שלי), עופר גביש הוביל את השירה והמוסיקה והזמרת אסתי כץ שרה.

"הקהל" הוא אירוע השיא השנתי של ארגוני ההתחדשות היהודית, בהובלת עמותת "פנים" – עמותת הגג של הארגונים. כבכל שנה, למעלה מאלפַּיִם איש השתתפו בכנס, שכלל למעלה מחמישים מושבים, בארבעה מקבצים, בכל רחבי הסמינר. וכמו בכל שנה, הרוב הגדול של המשתתפים היו צעירים בשנות העשרים לחייהם ולא מעט בני נוער. צעירים צמאי דעת ודעתנים, שזהותם היהודית ישראלית היא סוגיה משמעותית לחייהם.

לי זה לא חדש, אולם אסתי כץ לא הכירה את ההוויה הזאת ולא הפסיקה להתפעל באוזניי. פתאום היא ראתה צעירים, שכמותם לא הכירה. "איפה יש צעירים כאלה? זה לא מה שאני מכירה", היא אמרה. סיפרתי לה שרק השנה לומדים במכינות הקדם צבאיות 3,300 צעירים, כאשר על כל מקום במכינות היו מספר מועמדים. וזה עוד לא כולל את בני הנוער הרבים היוצאים לשנות שירות לפני הצבא, שאף מספרם הולך וגדל, וגם שם ההיצע נמוך בהרבה מהביקוש. מסתבר שהתופעה הזאת מתרחשת מתחת לרדאר של אנשים רבים, כפי שהיא מתרחשת מתחת לרדאר של כלי התקשורת הישראליים.

אני לא מופתע, אך בכל פעם אני מתרגש מחדש. הנה, למשל, סיפורו של יום אחד בחיי, שבוע לפני כנס "הקהל", בשבוע שבין כסה לעשור.

את הבוקר של יום זה פתחתי בשיעור הראשון שלי השנה במדרשת השילוב במבוא חמה. בשעות הערב סגרתי את היום בהרצאה לסטודנטים מקבוצת "קטיף ישראלי" באלוני הבשן.

חניכי מדרשת השילוב הם 50 צעירים בוגרי י"ב, חילונים ודתיים, בנות ובנים, שבחרו במסלול תובעני במיוחד, הכולל שירות משמעותי באורך מלא (כולל הבנות הדתיות) ועוד שנתיים של לימודים מבוקר עד לילה (ולעתים מבוקר עד בוקר) – לימודי יהדות, ציונות, החברה הישראלית, ספרות, היסטוריה, פילוסופיה ברמה גבוהה מאוד, ברוח פתוחה וביקורתית ובנורמות של מחויבות אישית וקבוצתית.

"קטיף ישראלי" היא התארגנות של סטודנטים, היוצאים ליישובים בגולן ובגליל בחופשת הקיץ, לעבודה בקטיף התפוחים השכם בבוקר ועד שעות הצהרים המאוחרות, ובערב – הרצאות ולימודים בנושאי יהדות, ציונות והתיישבות, לצד פעילות חברתית. גם הקבוצה הזו כללה חילונים ודתיים, בנות ובנים.

אלו שתי קבוצות שונות, בני גיל שונה, אך רב המשותף ביניהם על המפריד. המשותף הוא האכפתיות, המחויבות והרצון ללמוד, לפעול ולעשות; הכמיהה להעמקת השורשים היהודיים והציוניים. הייתה זו בעבורי חוויה של התעלות ללמד את הצעירים הללו, ושוב להתפעל מהם ומהדברים היפים הקורים בחברה הישראלית.

יום אחד. שתי קבוצות. שתי הרצאות. ותובנה אופטימית אחת – הצעירים הללו הם העתיד של מדינת ישראל, וזהו עתיד מבטיח. מבטיח – ויקיים.  

הקבוצה באלוני הבשן היא אחת מתוך מספר קבוצות הפועלות במקביל. בנוסף אליהם, בארבעה קיבוצים בגולן פועלת הקיץ תכנית "נטעים", של בוגרי צבא המשלבים במשך 7 חודשים עבודה חקלאית עם בית מדרש, פעילות קבוצתית ותרומה לקהילה. ולא הזכרתי את המכינה הקדם צבאית במיצר, ואת המכינה הקדם צבאית בקשת, ואת המכינה הקדם צבאית "תמיר" בקצרין. כך בגולן וכך בכל רחבי הארץ.

****

ב"כלכליסט" מתקיים בשבועות האחרונים פולמוס על "דור ה-Y"; ילידי שנות ה-80 וה-90 המאופיינים בפינוק, אי לקיחת אחריות על החיים, הסתמכות על ההורים ועוד כהנה וכהנה. הפולמוס היה בין מחייבים ושוללים של האפיונים הללו. אולם על עצם האפיון, כמעט ולא הייתה מחלוקת.

כמו בתקשורת בכללה, גם הרדאר של "כלכליסט", כך נראה, אינו קולט את ההתרחשות הגדולה והמסעירה בקרב צעירים ישראליים אידיאליסטיים, אכפתיים, הלוקחים אחריות על חייהם, על הסביבה, על החברה הישראלית, על המדינה, על העתיד. במאמר קודם שהקדשתי לנושא כיניתי אותם דור ה-Z ; דור הציונות המתחדשת בחברה הישראלית. איני יודע מה אחוז הצעירים הללו מכלל צעירי ישראל, אולם אלה האנשים שינהיגו את מדינת ישראל, בכל תחומי החיים, בשנים הבאות.

כאשר נדרש גדעון להילחם במדיין ועמלק, הוא שחרר את כל "ירא וחרד" – בסה"כ 22,000 איש. נותרו עמו 10,000 איש. מתוכם הוא בחר 300 איש בלבד. די היה לו ב-300 איש כדי להביא את המפנה הגדול ואת הניצחון של ישראל על אויביו. בכל תולדות ישראל והעמים, קבוצות חלוציות קטנות, אידיאליסטיות ומחויבות, אליטה משרתת, הובילו את כל המהפכות ואת התמורות החשובות והגדולות ביותר. וכאן מדובר על הרבה יותר מ-300. מי שתמונת המציאות שלו ניזונה מהתקשורת, אפילו לא שמע עליהם. אך אני רואה אותם, והם ממלאים אותי באמונה ובאופטימיות באשר לעתידה של ישראל.  

* "שישי בגולן"