הבלוג של אורי הייטנר

* ייעודה של מדינת ישראל הוא הבטחת קיומו של העם היהודי והבטחת המשכיותה של היהדות. "אנו מכריזים בזאת על הקמת מדינה יהודית בא"י, היא מדינת ישראל", נאמר בפסוק המרכזי של הכרזת העצמאות, וזה המסר המרכזי של מגילת העצמאות כולה.

מדינת ישראל שתבגוד בייעוד הזה, היא הגולם שקם על יוצרו. זה היה הניסיון של קבוצת האנשים שעתרה לבית המשפט העליון על מנת שיכיר בהם כבני "הלאום הישראלי" ולא "הלאום היהודי". הם ניסו לגרום למדינה היהודית לקום על הלאום היהודי, ולהמיר אותו באיזו שקשוקה סרת טעם של מכלול האזרחים החיים בה והגדרתה כ"לאום" מומצא וחסר שחר.

בית המשפט העליון דחה את העתירה. לכאורה, אני אמור להיות מרוצה מפסיקת בית המשפט העליון, שאין חיה כזאת "לאום ישראלי". אז זהו, שלא. למה? כי אין זה מעניינו של בית המשפט לעסוק בסוגיות זהותיות כאלו. על בית המשפט היה לדחות על הסף את העתירה, לא כיוון שהוא שולל את עמדת העותרים, אלא כיוון שאין לו סמכות לשלול את עמדתם או לקבל אותה, מאחר וזהו נושא בלתי שפיט.

* באופן בלתי צפוי, מצאתי את עצמי שותף עקיף לעתירה הזאת. מאמר שלי היה חלק מן העתירה של הדורשים להכיר בהם כבני הלאום הישראלי.

לפני כשנתיים פרסמתי ב"שישי בגולן" מאמר בו יצאתי נגד עתירה של יורם קניוק שתבע להכיר בו כ"יהודי חסר דת". במאמרי טענתי שאין דבר כזה יהודי חסר דת. גם יהודי שבאופן פרטי הוא אתאיסט מוחלט, אינו יכול להיות חסר דת, מאחר והדת היהודית היא מרכיב מרכזי בלאומיות היהודית, ובעצם היותו שייך ללאום היהודי, הדת היהודית היא הדת שלו.

העותרים התלהבו מהמאמר וראו בו תנא דמסייע לעמדתם. הנה, אני כותב שאי אפשר להפריד בין הלאום היהודי והדת היהודית ושיהודי אינו יכול להיות חסר דת. מאחר והם מסכימים עמי, הרי שהם כחסרי דת וכמי שאינם רואים עצמם בני הדת היהודית, אינם יכולים להיחשב בני הלאום היהודי ולכן הם מבקשים להכיר בהם כבני הלאום הישראלי. וכך, בהפוך על הפוך, מאמרי שירת את מי שהציגו עמדה הרבה יותר רדיקאלית מן העמדה של קניוק, שנגדה יצאתי.

בעקבות השימוש במאמרי, פרופ' עוזי אורנן, האידיאולוג של העתירה ואני התנצחנו בנדון בסדרת מאמרים בעיתון "שישי בגולן". הדבר המוזר ביותר בעתירה, היה שהעותרים ביססו אותה על פירוש מסולף והזוי של מגילת העצמאות, שהמסר שלה הפוך לשלהם.

* החלטת מועצת אירופה נגד ברית המילה וקריאתה למדינות אירופה ליזום חקיקה ברוח זו, משמעותה - שיהודים אינם יכולים לממש את יהדותם, את חופש הדת והמצפון שלהם, על אדמת אירופה. החלטה כזאת היא כתם על אירופה. האם לא ברור שמקומם של היהודים הוא במדינה היהודית בארץ ישראל?

* אחת הטענות נגד ברית המילה, היא על כך שאין שואלים את הילד האם הוא מוכן לכך. וזה נכון. אבל זה עוד כלום. הסכיתו לסיפורִי הקשה, סוחט הדמעות, לווִידוּיִי קורע הלב. ההורים שלי אפילו לא ביקשו את רשותי בטרם הולידו אותי. נורא!

* מעניין אם במדינת ה"לאום" ה"ישראלי", מותר יהיה ליהודים למול את בניהם.

* אנטישמים נהגו לומר על היהודי, שאיפה שטוב לו, שם מולדתו. הציונות הציבה מסר הפוך: היהודי – איפה שמולדתו, שם טוב לו. טוב לי בישראל, כי זו ארצי. יש דברים רעים בישראל, ואותם ראוי לשנות ולתקן, בהם יש להיאבק. ראוי להפוך את ישראל למקום שטוב יותר לחיות בו. אגב, המשפט הזה לעולם יהיה נכון. אבל הלהג הטרנדי התקשורתי על הירידה... המסר עלוב הנפש כאילו "המצב" דוחף את הצעירים לרדת מהארץ... כל המסרים הללו מעוררי סלידה וקבס. אני פוגש צעירים רבים מאוד, והפער בינם לבין שיח הירידה התקשורתי הוא כרחוק מזרח ממערב.

* בדיוק כפי שאיומי הירידה מהארץ בשל המצב הכלכלי מעוררים בי סלידה, כך גם איומי החברות והעסקים שלא ישקיעו בארץ אם יעלו בישראל את המסים או את שיעור התמלוגים על רווחים ממשאבי הטבע. בכלל, התופעה של ישראלים על תנאי, היא תופעה שלילית ומכוערת.

* מפקד לוחמת הסייבר של איראן מת מוות טבעי. מה טבעי יותר מלמות, כאשר חוטפים שני כדורים בלב?

* בניגוד לנאומו המצוין והמכובד בעצרת האו"ם, בראיונות לתקשורת חזר נתניהו לגימיקים הזולים, כמו "אנחנו לא פראיירים" בפרסית. מי היועצים שלו?

* בראיון ל"מעריב" הציב דן מרידור, אחד האנשים המעורבים ביותר בסוגיה האיראנית, את סכנת גירעונה של איראן במלוא חומרתה. הוא שיבח מאוד את המדיניות של ישראל בשנים האחרונות ובעיקר את מדיניותו של נתניהו, שהציבו את הסוגיה האיראנית בראש סדר היום העולמי, סחפו את העולם המערבי למשטר הסנקציות שיצר משבר כלכלי חריף ביותר באיראן. לטענתו, הלחץ הזה הוא הגורם להתנהלותו השונה של רוחאני, מתוך רצון להביא לסיום הסנקציות או להקלתן. בנושא הסנקציות, הוא טוען, אסור להתפשר. מרידור טוען שהאיום בפעולה צבאית הוא אחד הגורמים המרכזיים שהביאו להצלחה הזאת. עם זאת, הוא מתנגד לפעולה צבאית, שנזקה גדול מתועלתה ורמז שהיא כלל אינה אופציה ריאלית.

מרידור טוען שמוקדם לדעת האם המהלך של רוחאני הוא שינוי אמתי או הונאה.

כיוון שלדבריו יתכן שזו הונאה, ומאחר ואסור להתפשר על הסנקציות, והואיל והסנקציות והשינוי הם תוצאה של מדיניות שאחד הנדבכים המרכזיים שלה הוא איום בפעולה צבאית – מה ההיגיון בכך שהוא מסביר בפומבי שהאופציה הצבאית שגויה ואינה ריאלית? מה זה הסטריפטיז המופקר הזה? זהו, יצאת מן הממשלה ואתה יכול לברבר בחוסר אחריות?

* לעתים נדירות, אסד דובר אמת. למשל, כשהוא קובע שארדואן שקרן.

* לפחות 23 כלבים נגועים בכלבת חצו בחודשים האחרונים את הגבול מסוריה לישראל. על מנת לעצור את התפשטות המגיפה בגולן ובגליל, הורה משרד החקלאות לירות בכל כלב משוטט. הוראה זו מעוררת מחאה בקרב תושבים בגולן.

קצת פרופורציות, חברים. "צער בעלי חיים" זה ערך חשוב, אבל קדושת חיי אדם עומדת מעליו. חובת המדינה לשלום אזרחיה ובריאותם קודמת למחויבותה לשלום בעלי החיים.

* לאחר מאמצים רבים, ראש המועצה המקומית קצרין סמי בר לב הצליח לשכנע את מנכ"לית רשת "סטימצקי" לדחות בשלושה חודשים את סגירת החנות בקצרין. בתקופה זו ייעשה מאמץ למצוא פתרון יצירתי שיאפשר המשך קיומה של החנות.

* טקטיקת ההגנה של אולמרט – אלצהיימר. "לא זוכר... שכחתי... לא יודע... לא זוכר... שכחתי". בפרשת החשבוניות המזויפות בליכוד, כשהוא היה גזבר, השיטה עבדה. והפעם?

* גיבור ספרו המצוין של חנוך ברטוב "זה אישל מדבר", אסף לוויתן, זכה לכינוי אישל, בשל היותו "איש של" – נושא כליו, שופרו, משרתו הנאמן וסנשו פנשה של אביק סער, הפוליטיקאי בעל האמביציה להיות מנהיג לאומי. אישל ביטל את אישיותו והפך כלי לשירות מנהיגו. כשהתפכח, זה כבר היה קצת מאוחר מידי. מעניין מאוד האם שולה זקן קראה את הספר הזה.

* במאמר במוסף "הארץ", "הנה מונחים גיבורינו", סונט אלון עידן בשמעון פרס, על כך שבביקור שערך אצל משפחה שכולה, משפחתו של סמ"ר גל קובי, אמר דברים בשבחו של החלל, למרות שהוא בכלל לא הכיר אותו. מכאן הוא יוצא לאמירה פסאודו-פילוסופית על כך שהמילים אילמות ואינן יכולות להתנגד ולכן אפשר "לומר לנבל שהוא 'נשמה' ולצדיק שהוא 'בן זונה'". איזה עומק!

הנשיא, שהוא האזרח העומד בראש המדינה והוא מסמל אותה, בא לנחם את המשפחה, להקל על כאבה בעצם המחווה, ולהעביר לה את המסר על פיו הבן נפל בשם דבר גדול שהוא חלק ממנו ולמענו. כן, יש בכך נחמה מסוימת. סביר להניח שהמנגנון של בית הנשיא עשה תחקיר מסוים, כדי שדברי השבח שיאמר הנשיא על החייל, לא יהיו ריקים, ולמרות שלא הכיר אותו אישית, יאמר דברי אמת ולכן בעלי ערך. אולם עידן טוען במפגיע שאלו הן "מילים חלולות", וכאשר מילים חלולות יוצאות מפי הנשיא, כאילו היו בעלות ערך, הן יוצרות בתודעה זהות בין חלול לערכי בלה בלה בלה. מעבר לגסות הרוח שבדחיפת רגל גסה לדברי נחמה של נשיא המדינה למשפחה שבנה נפל, בשעתה הקשה, אני מנסה להבין – למה? האם זה סתם רוע? האם זו סתם גסות רוח? את התשובה לשאלה נותן עידן עצמו בסיום מאמרו: "פרס מחליש את השפה כדי להחליש את התודעה. הוא יודע שכשהתודעה נחלשת, גם כוח השיפוט נחלש. הוא מרוקן מציאות מתוכן, כדי שלא יהיה צורך להתעמת עם תוכן של מציאות. לכן הוא נשיא אהוב: הוא מטשטש ומחליש באופן עקבי את חוש הביקורת של העם. כעת קל יותר לשלוח גם את הילד הבא למסלול בסופו אולי יוכר כ'אבידה גדולה לעם'". הבנתם? הבנתם מה מקפיץ את אלון עידן? הוא רוצה ש"הילד" הבא לא יתגייס לצה"ל. הוא היה מעדיף שהנשיא יבקר את המשפחה ולא יאמר להם דברים "חלולים" אלא דברים בעלי משמעות וערך כמו: "ה'ילד' שלכם חוסל בידי לוחמי חירות וצדק, כיוון שהוא היה קלגס בשירות צבא אקיבוש הקולוניאליסטי, ומן הראוי ש'ילדים' אחרים יסרבו להתגייס".

* יוסי שריד מקפיד לכתוב על עצמו בלשון רבים: עשינו, כתבנו, לא היינו, לא השתתפנו וכו'; ריבוי של כבוד. ומה הפלא? אדם שכל כך מלא בעצמו, לא יכול להסתפק בלהיות אחד. ומעניין אם הוא כבר התחיל לפנות לעצמו בגוף שלישי.

* "חדשות בן עזר"