הבלוג של אורי הייטנר

* רצח רבין היה התנקשות קשה בדמוקרטיה הישראלית. יגאל עמיר, הנבל המנוול שרצח את ראש הממשלה, כיוון את אקדחו לעבר מדינת ישראל כולה, לעבר הדמוקרטיה הישראלית. הזעזוע ממעשהו פקד את עם ישראל כולו – ימין ושמאל, חילונים ודתיים כאחד. ההוקעה החד משמעית הייתה גורפת. מן הראוי היה להתאחד בעקבות הרצח סביב יעד לאומי: אמירה ברורה בעד הדמוקרטיה, ומאבק חסר פשרות נגד כל התנקשות בה ומרידה בה, החל מסרבנות בצה"ל, דרך אלימות והסתה וכלה בנורא מכל, רצח ראש הממשלה.

מי שהפכו את הרצח קרדום פוליטי לחפור בו, בניסיון לעשות דה-לגיטימציה לחלקים שלמים בחברה הישראלית, לכל התנגדות לדרכו של ה"שמאל" המדיני (תוך סילוף דרכו המדינית של רבין והצגתו כמין איש מרצ כביכול), חיבלו ביעד הלאומי הזה, פגעו בדמוקרטיה, פגעו בחברה הישראלית ופגעו בזכרו של רבין. מי שהציגו את היפוכו של רצח פוליטי – חילופי שלטון דמוקרטיים בקלפי, כהמשך לרצח או כניצחונו של הרוצח, עשו דבר נורא. הם בעצם העבירו מסר, שאין הבדל משמעותי בין רצח ראש ממשלה לבין החלפת שלטון דמוקרטית בקלפי. העניין המהותי הוא האם השלטון הוא "שלנו" או "שלהם". המסר הזה ממעיט בחומרת רצח ראש הממשלה. במקום לאחד את העם סביב משמעות הרצח כדי לומר אמירה חד משמעית: לעולם לא עוד, הם ניכרו את הציבור שאינו מאמין בדרכם ליום הזיכרון לרבין ולזכר הרצח, ודחפו ציבור רחב ללכת שבי אחרי שקרי הקונספירציה. מי שהואשם ללא עוול בכפו בשטיפת מוח מתמדת כאחראי לרצח רבין, קנה את השקר הזה, שכביכול ניקה אותו ואת הציבור אליו הוא שייך, מעלילת הדם שהושתה עליו. מיותר לומר, שהנכונות של ציבור רחב להאמין בשקר הקונספירציה, שירתה את המטורפים שבדו את השקר, שהם אותם החוגים שמהם יצא הרוצח.

הסמל לניצול הציני של הרצח להשתקת היריב; בעצם להשתקת לפחות מחצית הציבור הישראלי, הוא העצרות השנתיות בכיכר רבין סביב יום השנה לרצח, שהיו מפגן פוליטי של הדרה ארסית כלפי ה"מרכז / ימין" המדיני. כאשר נתן שרנסקי העז לנאום בעצרת, ולבטא את העמדה החד משמעית של המחנה היריב לרבין, נגד הרצח ובעד הדמוקרטיה, האספסוף שמילא את הכיכר שאג כנגדו קריאות בוז משפילות.

בשנה שעברה, התעשתו תנועות הנוער ואמרו – עד כאן. הנוער אינו רוצה להיות עוד סטטיסט במניפולציה פוליטית צינית של ניצול שבר לאומי להסתה נגד יריבים. החל בשנה שעברה, תנועות הנוער לקחו אחריות, ובאיחור של 17 שנים, יצרו את העצרת הראויה, המבטאת את המסר הראוי – זוכרים את הרצח, נאבקים על הדמוקרטיה. השנה נערכה העצרת במתכונתה הראויה זו השנה השניה. השותפים למסר הזה, הם הרוב הציוני הדמוקרטי השפוי, הכולל את ה"שמאל", ה"מרכז" וה"ימין", דתיים וחילונים. תנועות הנוער, מ"השומר הצעיר", "מחנות העולים", "הנוער העובד והלומד" ועד "בני עקיבא", "עזרא" ובית"ר משלבות ידיים במאבק על הדמוקרטיה הישראלית, נגד אלימות, נגד הסתה. ארגונים חברתיים רבים חברו אליהם. כל ארגוני ההתחדשות היהודית הצטרפו אליהם.

לצערי, נבצר ממני להשתתף באירוע (למה תקעו את תל אביב בחור כל כך רחוק?), אך בלבי הייתי שם. אני מקווה שזו תהיה רוח העצרת גם בשנים הבאות ואעשה כל מאמץ ליטול בה חלק.

* מה משמעות העובדה ששוב, כמו כמעט בכל שנה בשנים האחרונות, ישראלים זוכים בפרס נובל? ומה משמעות העובדה שהישראלים שזכו השנה בפרס נובל, הם מדענים שירדו מן הארץ? האם גאווה בפרס שקיבלו ישראלים יורדים היא גושפנקא לירידה? האם שלילת הירידה סותרת את הגאווה על הפרס?

שאלות אמתיות, שגם אני שואל את עצמי. כיוון שאני בהחלט שולל את הירידה מהארץ, מתבטא נגדה, מחנך נגדה. ומצד שני, באמת ובתמים אני חש גאווה על הפרס.

אז ראשית, ישראל – גם אם ירד, ישראל הוא. אני גאה בכל הישג של יהודי, קל וחומר של ישראלי. אך אין בגאווה זו כדי שלא לשלול את הירידה.

שנית, יש לנו סיבה לגאווה על ריבוי פרסי הנובל של ישראלים (מרביתם חיים ופועלים בישראל), ללא כל פרופורציה לגודלה של ישראל ולעובדה שמיום הקמתה היא מצויה במלחמה על עצם קיומה. הזוכים בפרס הם בוגרי מערכת החינוך, ההשכלה והמדע הישראליים, שהם הצלחה אדירה וסיבה לגאווה גדולה.

עם זאת, בריחת המוחות והמדענים היא בעיה חמורה, בעיה מדאיגה, המעידה על הצורך להשקיע יותר במדע, להשקיע יותר במחקר ולראות בכך יעד לאומי.

אך יותר משבריחת המוחות היא תוצאה של השקעת חסר במדע ובמחקר, היא מעידה על השקעת חסר בחינוך הציוני. מדענים ישראליים הבוחרים לפעול בחו"ל ולא להשקיע את כל מאודם בקידום המדע הישראלי, הם הצלחה של החינוך המדעי הישראלי וכישלון של החינוך הציוני והיהודי.

* הציונות הבינלאומית השתלטה על ועדת פרסי נובל. צריך לעשות משהו בנדון.

* למה אף ישראלי לא קיבל השנה פרס נובל לפיסיקה? בגלל אקיבוש, כמובן.

* שדה נחום - הקיבוץ שהוציא את מספר חתני פרס נובל לנפש, הגבוה ביותר בעולם.

* הספורט הלאומי – ללעוג על מועמדותו הנצחית של עמוס עוז לפרס נובל לספרות, קצת נמאס. סוג של מארב שנתי ושמחה לאידו של עוז, והרי כידוע אין שמחה כשמחה לאיד. אך אם הוא יזכה, כולנו נשתבח בכך ונתגאה בו, ובצדק.

עמוס עוז הוא סופר דגול. לא את כל ספריו אהבתי, אך רבים מהם הנם מטובי הספרים שנכתבו כאן, ובראש ובראשונה יצירת המופת "סיפור על אהבה וחושך", אחד הספרים הטובים שקראתי מעודי. עוז ראוי לפרס, ואין הוא הישראלי היחיד הראוי לו. גם חיים גורי ונתן זך, למשל, ראויים. מן הראוי שנפרגן למצוינים שבין היוצרים הישראליים, ולא נלעג להם.

* הירידה העקבית במספר הסטודנטים הבוחרים במדעי הרוח מדאיגה מאוד. יש בכך ביטוי להידלדלותה של הרוח הישראלית, היהודית, ההומניסטית ודחיקתה לשוליים, בצד האלהת עגל הזהב של מקצועות עתירי בצע כסף.

אולם יש גם צד שני למטבע. לצד אותה נסיגה, יש גם עליה משמעותית בהשתתפות צעירים בבתי מדרש יהודיים פלורליסטים וחילונים, כתורה לשמה, שלא על מנת לקבל פרס, תואר או הכרה אקדמית. זו מגמה מבורכת, הפוכה למגמה באקדמיה.

מן הראוי שהאקדמיה תבחן את עצמה, האם היא מיטיבה ללמד ברוח הנכונה את מדעי הרוח? שמא עליה להכניס לתוכה מימד משמעותי של לימוד בית מדרשי, דמוקרטי ופתוח, הממיר חלק מן הלימוד הפרונטלי האקדמיסטי של מרצה יודע כל המנחיל ידע לתלמידיו, ללימוד משתף ומונחה של הטקסט עצמו? לימוד כזה מעצים את היצירתיות והביקורתיות של הלומד, שהם לב לבם של מדעי הרוח. אולי סוג כזה של לימוד מתאים יותר ונכון יותר וגם ימשוך יותר צעירים איכותיים, צמאי דעת?

את התואר השני שלי ביהדות עשיתי, לפני שלוש שנים, במכון שכטר בירושלים, המשלב לימוד אקדמיסטי קונבנציונלי, עם לימוד בית מדרשי (ולטעמי, נכון היה לחזק בו את המימד הבית מדרשי, אם כי לא לוותר לחלוטין על שיטת הלימוד האוניברסיטאית הקונבנציונלית), ושם לא היה כלל מחסור בתלמידים. נהפוך הוא.

אם ראשי הפקולטות והחוגים למדעי הרוח רק יקוננו על המצב, ולא יעשו חשבון נפש עם נכונות לשינוי בתוכם, ההידרדרות תמשך.

* פולחן אישיות כמו זה הנעשה סביב הרב עובדיה, לא היה במקומותינו מאז... מאז... מאז יום הולדתו ה-90 של פרס. מה הפלא שהנ"ל נדחף לקדמת פולחן האישיות הנוכחית, בהצגה מבחילה של "נגעתי בידו, היא עוד הייתה חמה, וחשתי שאני נוגע בהיסטוריה. נישקתי את מצחו וחשתי שאני מנשק את גדולת ישראל" וכו' וכו'. שמאלץ פֶּרֶסִי טיפוסי.

* ולפני שתקפצו – יש לי הרבה הערכה לשמעון פרס, לצד ביקורת רבה. יש לי גם הערכה רבה לרב עובדיה, לצד לא מעט ביקורת. אולם אני סולד מפולחן אישיות.

* כבוד הנשיא התארח בכנס הנהגות הקיבוצים במעלה החמישה. "איני מבין את העניין הזה של יום ההולדת", הצטנע האיש שארגן לעצמו פסטיבל יום הולדת א-לה צפון קוריאה. "מה זה יום הולדת? אז עבר עוד יום? מה קרה? שמחים להגיד לי שאני זקן?" אמר והתמוגג מענוונותו, ועדת חסידיו השוטים צקצקה כאומרת: "וואו, הוא כל כך צנוע".

* טענה ביקורתית שנשמעת כלפי הרב עובדיה, היא שבניגוד להכרזתו העקרונית שפיקוח נפש מצדיק ויתור על שטחים בא"י, בפועל הוא הורה לש"ס להתנגד לאוסלו ב', להצעות ברק בקמפ-דיוויד ולהתנתקות. הטענה היא, שהפרקטיקה הפוליטית שלו הייתה הפוכה מפסיקתו העקרונית.

הביקורת הזאת אינה מוצדקת. הרב עובדיה לא פסק שיש לוותר על שטחי א"י, אלא שפיקוח נפש מצדיק ויתור כזה. כלומר, הוא תומך בוויתור על שטחים תמורת שלום אמת. הוא מעולם לא חזר בו מפסיקה זו. אפשר להסכים עם פסיקתו או לחלוק עליה, אבל איך היא בדיוק קשורה להסכמי אוסלו ולהתנתקות? על פי מבחן התוצאה שלהם? התנגדותו להם היא דווקא מיצוי עמדתו העקרונית, השמה בראש את פיקוח הנפש, ומחמת פיקוח נפש דוחה צעדים שעלולים להגביר את שפיכות הדמים, כפי שאכן קרה.

* וידוי קורע לב: מעולם לא חטפתי מהרב עובדיה סטירה, צ'פחה ואפילו לא כִּיפְכּוּף (!).

* יאיר לפיד העלה על ראש שמחתנו את הצורך ב"משילות". איזו מין משילות היא, כאשר שר האוצר, אולי השר הבכיר ביותר אחרי ראש הממשלה, יוצא בפומבי נגד אחת העמדות הישראליות המרכזיות במו"מ עם הפלשתינאים – ההכרה בישראל כמדינה יהודית?

* באמירה הדמגוגית של לפיד, "אבי לא עלה לארץ מהגטו בבודפשט כדי שנקבל הכרה מאבו-מאזן", יש פריטה על נימים דקות של הרגש הלאומי, אך התעלמות צינית מהמשמעות של הדרישה מן הפלשתינאים. אין זו דרישה שנועדה לאשר לנו את  יהדותה של מדינתנו, אלא דרישה לשים קץ לסכסוך הנובע כל כולו מסיבה אחת: סירובם של הפלשתינאים לקבל את קיומה של ישראל. כלומר, ההכרה הזו לא נועדה לחזק את הקיום היהודי של המדינה, אלא ליצור תנאים אפשריים לשלום.

* מי שטוען שאינו מוכן להכיר בפרטנר שלו לשלום, מעיד על עצמו שאין לו כוונות שלום. ואף על פי כן, אם במו"מ יכריזו הפלשתינאים שהם מבטלים לחלוטין את תביעת "זכות" השיבה, אך אינם רוצים להצהיר שהם מכירים במדינה היהודית, ניתן יהיה להסתפק בכך כהכרה למעשה, גם אם לא להלכה. לצערי, אנו עוד רחוקים מכך.

* מוסי רז שוב מפתיע. בפוסט בו הוא משתלח באורי אריאל, על הצהרתו בדבר הקמת יישוב בעקבות רצח שריה עופר, הוא הבליע כמה דברי גינוי רפים לרצח. יפה, מוסי. הנה הציטוט: "ראוי לגינוי גם אם היה על רקע פלילי וגם אם היה חיסול כדרך של מאבק בכיבוש". תרגום: הרצח הלאומני שבו מחבלים פלשתינאים רצחו יהודי כיוון שהוא יהודי, הוא אחד מהשניים: אולי בכלל על רקע פלילי. אז מה אתם קופצים? פלילי, נגנה. למה לא? אבל אולי זה לא על רקע פלילי. או אז מדובר במאבק באקיבוש, שהוא כמובן מאבק צודק, שבו מוסי רז תומך. הרצח הוא "חיסול". למה "חיסול"? כיוון שבשיח המקובל, אנו משתמשים במילה "חיסול" או לתיאור של מאבקים פנימיים בעולם הפשע או לסיכול ממוקד של מחבלים בכירים. כלומר, לא משהו שאנחנו מצטערים עליו במיוחד. אבל בהיותו הומניסט ידוע, אומר מוסי על החיסול, שהוא ראוי לגינוי. כלומר, מוסי לא מגנה, אבל נותן היתר לגנות. מוסי רז, באופן כללי, הוא אדם הראוי לגינוי.   

* איראן גרעינית היא האיום הגדול ביותר על שלום העולם. לכן, אחריות לשלום העולם מחייבת תהליך דיפלומטי עם איראן, המגובה בהחרפה של הסנקציות ואיום מוחשי בפעולה צבאית נגד הגרעין האיראני, ללא כל פשרה על ביטול יכולותיה של איראן לייצר פצצה גרעינית.

הזחילה הבריטית לחידוש היחסים הדיפלומטיים עם משטר האייאתולות מחבל במאמץ הדיפלומטי ופוגע בשלום העולם.

* ניתן להבין את החלטתו של אובמה להשעות את הסיוע למצרים. מצרים נשלטת בידי משטר צבאי שעלה לשלטון בהפיכה צבאית, ומאז מדכא את מתנגדיו הפוליטיים, הורג מאות ועוצר אלפים.

ואף על פי כן, זו החלטה שגויה. הברירה אינה בין שלטון דמוקרטי במצרים לבין דיקטטורה, אלא בין דיקטטורה צבאית פרו מערבית, לבין דיקטטורה אסלאמיסטית פונדמנטליסטית. בין דיקטטורה נוסח השאה האיראני לבין דיקטטורה נוסח חומייני / חמינאי. מה עדיף?

צבא מצרים הוא הגורם המרכזי במצרים, המבטיח את קיום הנספח הצבאי בהסכם השלום בין מצרים לישראל. שעה שהמצרים הפרו לאורך עשרות שנים את כל הסעיפים האזרחיים של ההסכם, הם הקפידו על קיום הנספח הצבאי, וכך הגבול בין המדינות נותר שקט. כוחו של הצבא הבטיח את המשך כיבוד הנספח אפילו תחת שלטון מורסי. פגיעה בצבא והחלשתו והשתלטות "האחים המוסלמים" על מצרים, מסכנת יותר מכל את מעט היציבות במזה"ת.

גורמי ימין בארה"ב ובישראל מאשימים את אובמה באהדה ל"אחים המוסלמים". אלה הבלים. אבל גישתו הנאיבית ביחסי חוץ וחוסר הבנתו המינימלית את המזה"ת, גורמים לו לקבל החלטות שגויות, הפוגעות בעתיד המזה"ת ובשלום העולם.

* איני יודע מה תהיה הכרעת הדין בפרשת "הולילנד"; האם תהינה די ראיות כדי שהשופט ירשיע בפלילים את המעורבים בה. אולם מבחינה מוסרית, ערכית וציבורית, התרבות של החבורה שסביבה מתנהל המשפט, כפי שהיא עולה מן העדויות במשפט, היא תרבות קלוקלת, רקובה, מסריחה ומושחתת מן היסוד. התרבות הזאת של מתנות "תמימות" בשווי של מאות אלפי דולרים לאנשי השררה ומקורביהם; החיבור המושחת בין הון ושלטון, הנכונות של אנשים לקבל מתנות כאלו, ועזות המצח שלהם להציג זאת כביטוי ל"אהבה", ל"ידידות", ל"חיזור" כביכול... כאילו לא ברור מדוע טלנסקי דוחף מעטפות עם מאות אלפי דולרים לידיו של אולמרט, כפי שנכתב בפירוש בפסק הדין שבו משום מה זוכה אולמרט מחמת הספק (לצד פסק הדין שבו הורשע בפלילים). כאילו לא ברור מדוע שמואל דכנר מרעיף הון עתק על הדמות הקרובה ביותר לאולמרט. איזה גועל! איזו תת תרבות! איזה רקב! עלינו, אזרחי ישראל, להוקיע את האנשים האלה ואת הנורמות הקלוקלות שלהם ולהקיא אותם מן החיים הציבוריים. לצמיתות.

* דוגמית קטנה לתרבות המושחתת הזאת. אולמרט אישר השבוע, שלבקשתו ובהתערבותו מממן חברו ומיטיבו, איל ההון היהודי אמריקאי דניאל אברהמס, את ההגנה המשפטית של שולה זקן. כידוע, גורלו של אולמרט תלוי במידה רבה בעדותה של זקן. נכון לעכשיו, זקן משיכה לשכב למענו על הגדר, מסתבכת בשקרים וסתירות, פוגעת בבעלה ובילדיה בסיפורי הכביכול חצי רומן עם דכנר, העברת כספים לילדיה כדי שבעלה לא יידע וכו'. הכל, רק כדי להרחיק את הרעה מאולמרט. והנה, מסתבר שאולמרט דאג למימון הגנתה. איני יודע האם זו עבירה פלילית. אבל זה מושחת ומסריח.

* מה יש בתפקיד הנשיא שאינו מתאים לאישה? שאלה בראיון ל"ידיעות אחרונות" דליה איציק. התשובה: תפקיד הנשיא בהחלט מתאים לאישה. למשל, הייתי שמח לראות את רות גביזון בתפקיד. אבל מלבד היותה אישה – מה יש בדליה איציק שהופך אותה מועמדת סבירה לתפקיד? התשובה: שום דבר.

* "חדשות בן עזר"