הבלוג של אורי הייטנר

במלאת שבוע לרצח רבין, במוצאי שבת, השתתפתי ברב שיח רב משתתפים שנערך באחד מקיבוצי עמק בית שאן. בדרך לאירוע, שמעתי ברדיו משפט שטלטל וזעזע אותי. אמנון אברמוביץ' סיפר על אירוע אבל לזכר רבין בו נכח השבוע, וציין שהחניה של האולם בו נערך האירוע הייתה מלאה במכוניות עם הסטיקר "העם עם הגולן", וכינה זאת "צביעות". צביעות?!

בהיכנסי לאולם, פגשתי את כתבת "קול ישראל" שסיקרה את האירוע. היא הכירה אותי היטב. בהיותי דובר ועד יישובי הגולן, עבדנו יחד זמן רב ביחסי עבודה יפים, הוגנים ואף ידידותיים. היא רק ראתה אותי, ופניה התכרכמו בהבעת מיאוס. "מה אתה עושה כאן?!" הפטירה לעברי, תוך שהיא מסננת בארסיות את המילה "אתה".

למחרת נסעתי, יחד עם רבים מחבריי לקיבוץ, לעצרת אבל בכיכר רבין, לציון שבעה לרצח. כיוון ששירתתי באותה תקופה כדובר ועד יישובי הגולן והרביתי להופיע בכלי התקשורת, אנשים זיהו אותי, נעצו בי מבטים זועמים ואף קראו כנגדי קריאות גנאי. נחום ברנע, שהיה עד לכך, אף תיעד זאת ב"ידיעות אחרונות".

יש לציין, שלא היה בתולדות מדינת ישראל מאבק דמוקרטי ומכובד יותר כמאבק על הגולן, בהובלת ועד יישובי הגולן. מאבק חף לחלוטין מאלימות פיסית ומילולית ומכל עבירה על החוק. אפילו חסימת כבישים, פעולה שהינה פק"ל בכל מאבק ציבורי, הייתה מחוץ לתחום במאבקנו. אולם די בכך שהובלנו מאבק נגד מדיניות הממשלה, כדי שנהיה מושא להסתה, לשנאה ולדה-לגיטימציה, ושיקשרו אותנו לרצח רבין. ומאחר ורוב הציבור הישראלי תמך במאבק על הגולן, והמוני הסטיקרים "העם עם הגולן" היו ביטוי לכך, הרי שעל פי אמנון אברמוביץ', הזעזוע של רוב הציבור הישראלי מהרצח והאבל עליו, היה "צביעות".

הקריאות נגדי לא היו חוויה נעימה, אך מצבי היה טוב. על ראשי לא התנוססה כיפה. חובשי הכיפות שבינינו סבלו מרדיפה נוראית. הם חשו נרדפים כמו היהודים אחרי עלילות הדם בגולה. ובדין זו הייתה תחושתם, כיוון שזיהוי הרצח עם חובשי הכיפות, היה עלילת דם קולקטיבית. הפיכת הכיפה הסרוגה לאות קין, נועדה לעשות דה-לגיטימציה לעמדות פוליטיות לגיטימיות. העלילה הזאת הייתה התנקשות בדמוקרטיה.

יגאל עמיר, הנבל המנוול, ביצע פשע נורא נגד הדמוקרטיה הישראלית. נשמת אפה של הדמוקרטיה היא ריבוי הדעות, הלגיטימיות של מכלול הדעות, הוויכוח החופשי והכרעת הרוב. בא יגאל עמיר, ויצר דה-לגיטימציה לעמדה אחרת משלו, וניסה להשתיק אותה באלימות, בירי אקדח. מול מה שיגאל עמיר מייצג, ראוי היה להעלות על נס את היפוכה של דרכו – את הדמוקרטיה, את ריבוי הדעות והלגיטימיות של הדעות. מי שניצלו את הרצח כדי לסתום פיות, להשתיק ביקורת וליצור דה-לגיטימציה ליריביהם ולעמדות המנוגדות לשלהם, נהגו מנהג יגאל עמיר, גם אם לא הרחיקו לכת עד כדי המעשה הנפשע של רצח פוליטי. ואם ניתן, אולי, להתייחס בהבנה לתופעה הזאת כתגובת זעם מהבטן, בימים הראשונים שאחרי הרצח, ודאי שאי אפשר בשום אופן לקבל את העובדה שכבר 18 שנים נעשה הניסיון הנואל לייחס את הרצח הנורא, ואת ההסתה הקשה של הימין הרדיקאלי שקדמה לו, לכל מתנגדי דרכה המדינית של ממשלת רבין.

המעשה ההפוך לרצח ראש ממשלה, הוא החלפת שלטון בקלפי, בבחירות דמוקרטיות. מי שהציגו את נצחונו של נתניהו בבחירות כהמשך הרצח וכניצחונו של הרוצח, טשטשו את ההבדל הדראסטי בין אקדח וקלפי, ובכך המעיטו בחומרת הרצח. מי שהציגו רצח ראש הממשלה וחילופי שלטון בבחירות דמוקרטיות כשני גילויים של אותה תופעה, אמרו בעצם שהבעיה ברצח רבין אינה רצח ראש ממשלה, אלא העובדה שראש הממשלה "שלנו" סיים את תפקידו. זו אמירה נוראה, שיש בה יותר משמץ של לגיטימציה לאלימות פוליטית, ובלבד שתהיה מהכיוון ה"נכון".

אם אנו רוצים להבין מה הגורם לכך שיום השנה לרצח רבין לא קיבל את המקום הראוי לו בלוח השנה העברי, כיום אבל וחשבון נפש לדורות, התופעה שתיארתי כאן היא הסיבה לכך. את רצח רבין ראוי היה למנף לביצור הדמוקרטיה, למיגור כל ביטוי של אלימות פוליטית ואמירה חד משמעית: לעולם לא עוד! מי שהפכו את היום הזה ליום של דה-לגיטימציה ליריביהם הפוליטיים פשעו כלפי החברה הישראלית, כלפי הדמוקרטיה הישראלית וכלפי זכרו של רבין.

אני מאמין שעדין לא מאוחר לתקן את המעוות.

* "ישראל היום"