הבלוג של אורי הייטנר

קבלת שבת באורטל, 17.10.13

פרשת "וירא", הפרשה החמישית בספר "בראשית" – היא אחת הפרשות הסוערות, המרתקות והדרמטיות ביותר בתורה. היא רוויה בסיפורים מטלטלים – ביקור המלאכים והולדת יצחק, פרשת שרה ואבימלך מלך גרר, גירוש הגר וישמעאל, ושני הסיפורים המשמעותיים ביותר – עקדת יצחק ומהפיכת סדום ועמורה.

גיבור הפרשה הוא כמובן אברהם, אבי האומה. והנה, אברהם מתגלה באופן שונה לחלוטין בעקדת יצחק ובסדום ועמורה. השוני הזה יוצר בעיה בעבורנו – מיהו אברהם האמתי? והבעיה הנובעת מכך: מאחר ומעשה אבות סימן לבנים – איך ליישב את המסרים ההפוכים שהתורה מנחילה לנו באמצעות דמותו של אברהם, בשני הסיפורים הללו.

כאשר שומע אברהם על כוונתו של אלוהים להכרית את סדום ועמורה, ש"חטאתם כבדה מאוד", נאבק אברהם באלוהים בכל מאודו, כדי להעביר את רוע הגזירה. הוא עומד על המקח כתגרן בשוק, כדי להציל את הערים, אם אך ימצאו בה מעט צדיקים. אין הוא מהסס להתריס כלפי שמיא במילים קשות וחריפות: "האף תספה צדיק עם רשע?... חלילה לך מעשות כדבר הזה! ... להמית צדיק עם רשע, והיה הצדיק כרשע. חלילה לך! השופט כל הארץ לא יעשה משפט?!" אברהם מתגלה כמנהיג אמת, כאיש מוסר, כלוחם צדק, כמרדן הנאבק בעוול, גם כשהוא בא ישירות מפי הגבורה.

והנה, אותו אברהם מציית ללא עוררין לפקודה בלתי מוסרית בעליל, על ציווי נורא ואיום – לרצוח את בנו האהוב יצחק. כל מרדנותו, כל מוסריותו, כל רדיפת הצדק שלו נעלמת כלא הייתה, ופיו נאלם דום. רות היישר. איך ניתן לקבל את הצייתנות העיוורת הזאת, ללא כל ניסיון להיאבק בה כדי להציל את בנו אהובו?

ועל איזה אברהם רוצה התורה לחנך אותנו? על הצייתן הכנוע או על לוחם הצדק המרדן?

מאחר ואיני מסוגל להשלים עם האפשרות שאבינו היה מוכן לרצוח את בנו, ברצוני להציע פתרון משלי לבעיה.

אין ספק שמי שלחם כארי להצלת סדום ועמורה, לא הסכים עם הצו לרצוח את בנו. המפתח לפתרון שלי נעוץ במילים הפותחות את סיפור עקדת יצחק: "והאלוהים ניסה את אברהם". מראש נאמר לנו שמדובר כאן בניסיון. לנוכח התנהגותו של אברהם בפרשת סדום ועמורה, ברור שלא את צייתנותו של אברהם בוחן האלוהים. אלוהים בוחן  האם אמונתו של אברהם באלוהים וביטחונו בו מלאים.

אברהם ידע שאלוהים אינו מתכוון לאפשר לו לבצע את הפשע ולרצוח את ילדו. אלוהים ידע שאברהם בשום אופן לא ירצח את ילדו. אלוהים ידע שאברהם יודע זאת, ואברהם ידע שאלוהים יודע שהוא יודע זאת. אלוהים בחן את אברהם – עד כמה הוא סומך עליו. אלוהים ידע, שאם יהיה לאברהם ספק קל שבקלים שאלוהים יניח לו לרצוח את בנו, הוא יסרב ולא יציית. הוא רצה לבחון – עד היכן ילך אברהם? עד כמה הוא מאמין בו?

אלוהים רצה לבחון את אברהם – האם הוא באמת מכיר במוסריותו וברור לו שישמור על יצחק מפניו. אם אברהם ילך עד הסוף, יעקוד את יצחק, יקח את המאכלת וינחית אותה בכל כוחו על יצחק, אות הוא שאין לו פקפוק באלוהים וברור לו שאלוהים יעצור אותו. אם אברהם לא ילך עד הסוף; אם בשלב זה או אחר הוא יעצור, יהסס, ידע אלוהים שאמונתו של אברהם בו אינה שלמה; שהוא מעלה על דעתו שאלוהים מסוגל לאפשר לו לרצוח את בנו. במקרה כזה, ספק האם אברהם הוא גדול המאמינים. אברהם עמד במבחן. הוא הוכיח את אמונתו. וכמובן, שאלוהים עצר בעדו והציל את יצחק. אברהם לא הופתע. לא היה לו ספק שכך יהיה.

האם הפרשנות שלי נכונה? איני יודע. אבל איני רוצה להעלות על דעתי אלטרנטיבה אחרת.

סיפור עקדת יצחק הוא האמירה האולטימטיבית של העם היהודי נגד קורבנות אדם, שהיו מקובלים בדתות הקדומות. ולכן, עיקרו של הסיפור, הוא העובדה שבסופו של דבר יצחק לא הועלה קורבן.

****

בתרבות הציונית, סיפור עקדת יצחק מתקשר עם השכול המלווה את חיינו בארץ ישראל, ושקיומה של המדינה וההגנה עליה כרוכים בו. איני שלם לחלוטין עם הקישור הזה, אולם אין ספק שהוא נוכח באופן משמעותי ביותר ואוטנטי מאוד בזהותנו.

בהרצאה של מוטי זעירא על קיבוץ גבעת חיים איחוד, ששכל 8 מבניו במלחמת יום הכיפורים, הוא סיפר לנו סיפור מסעיר ומצמרר, על ערב עם נעמי שמר בקיבוץ, בחנוכה שאחרי המלחמה. אחד השירים בהם היא פתחה את הערב היה שירה "עקדת יצחק".

קח את בנך
את יחידך אשר אהבת
קח את יצחק
והעלהו לעולה
על אחד ההרים
במקום אשר אומר אליך
והעלהו לעולה
על אחד ההרים בארץ מוריה

ומכל ההרים שבארץ הזאת
תעלה צעקה גדולה:
הנה האש והנה העצים
והנהו השה לעולה
ריבונו של עולם המלא רחמים
אל הנער ידך אל תשלח
אל הנער ידך אל תשלח -

גם אם שבע נחיה ונזקין
לא נשכח כי הונף הסכין
לא נשכח את בנך
את יחידך אשר אהבנו
לא נשכח את יצחק