הבלוג של אורי הייטנר

תגובה לדן לאור: מי היה הגיבור ומי היה הבוגד: ישראל קסטנר וחנה סנש, "הארץ" תרבות וספרות 18.10.13

במאמרו "מי היה הגיבור ומי היה הבוגד: ישראל קסטנר וחנה סנש", מעלה דן לאור על נס את דמותו של ד"ר ישראל קסטנר, שרק מעטים כמותו הצילו יהודים רבים כל כך בשואה, באופן ישיר או עקיף. אכן, ראוי קסטנר להיקרא גיבור לאומי על מעשיו, הן בשל האומץ שבו ניהל את מהלכיו הדיפלומטיים שהניבו הצלה גדולה, ובעיקר בשל עצם ההצלחה להציל רבים כל כך. אין ספק שקסטנר ראוי לרהביליטציה לנוכח האשמתו כבוגד ש"מכר את נשמתו לשטן", האשמה שהביאה בסופו של דבר לרציחתו (ועם זאת, הוא ראוי לביקורת חסרת פשרות על עדות האופי החיובית שנתן לפושע הנאצי קורט בכר במשפטי נירנברג). אין ספק שהאופן בו התייחס הציבור הישראלי בשנות ה-50 להתנהגות היהודים בשואה ובעיקר לדרכם של היודנראטים בגטאות, לקה פעמיים – פעם אחת בעצם נטילת הזכות לשיפוטיות ופעם שניה בשיפוט מוסרי לקוי. ישראל קסטנר היה הקורבן של היחס הזה, כמי שגילם את דרך היודנראט – דרך השתדלנות הדיפלומטית והשוחד, כדי להציל יהודים רבים ככל האפשר.

הייתה זו שגיאה חמורה להעמיד זה מול זה את היודנראטים ואת לוחמי הגטאות, במקום להציגם כשתי דרכים שהשלימו זו את זו. והיה זה חטא להעמיד זה מול זה את קסטנר מול חנה סנש, החלוצה שעלתה לארץ ישראל, והחליטה לחזור אל התופת כדי להציל יהודים, נתפסה בידי הגסטפו, והוצאה להורג לאחר חודשים של עינויים קשים שבהם עמדה בגבורה עילאית. חנה סנש הייתה ונותרה גיבורה לאומית. לא הייתה כל סיבה להציבה מול קסטנר, כאילו השפלתו והצגתו כבוגד דרושה להאדרת גבורתה. למרבה הצער, דן לאור, במאמרו, חוזר על אותה טעות ועל אותו חטא, כאשר הוא משפיל את זכרה של סנש ומציג אותה כבוגדת, כדי להאדיר את שמו של קסטנר. בכך, הוא חוזר על מעשהו הנואל של המחזאי מוטי לרנר, שבמחזהו "קסטנר" האשים את סנש בבגידה, כמי שנשברה בעינויים ומסרה את שמות חבריה, וזאת בהתבסס על שביב ספק שהעלו בני הזוג ברנד, כהשערה בלתי מבוססת. לאור גינה, בצדק, את הפיכת קסטנר ל"נגטיב" של סנש – בהבניית דמותה כגיבורה לאומית, וכעת הוא חוזר על אותו מעשה, כאשר הוא הופך אותה ל"נגטיב" בהבניית דמותו של קסטנר כגיבור. כך ממשיך לאור את הצבת שני הגיבורים בעל כרחם הללו, כשני טובעים בים, שהדרך של האחד להשאיר את ראשו מעל המים היא באמצעות הישענות על חברו, והטבעתו. למה?

לאור מזכיר במאמרו את נתן אלתרמן, שפתח את הדלת לקריאה מחדש של זיכרון השואה והעמיד לבחינה מחודשת את הדימוי השלילי של היודנראטים, בשירו "יום הזיכרון והמורדים" שהתפרסם בטורו "הטור השביעי" בעיתון "דבר" ב-30 באפריל 1954. אלתרמן ראה שליחות גדולה בטיהור שמם של היודנראטים, וכתב על כך בשירים ומאמרים רבים. אחד מהם, בעיצומו של "משפט קסטנר", היה המאמר "מסביב למשפט". כאשר קיבצוֹ בספר "הטור השביעי", שינה אלתרמן את שמו ל"על שתי דרכים". ודוק – הכותרת אינה "בין שתי דרכים", אלא "על שתי דרכים". אלתרמן לא ניסה להפוך את הגיבורים לנבזים ואת המבוזים לגיבורים, אלא לשים קץ להנגדה בין הדרכים.

את שירו "יום הזיכרון והמורדים", שם בפי המורדים; הם מבקשים להימנע מהדיכוטומיה הזאת, מאחר והם לא רצו לבדל עצמם מן העם, שלמענו פעלו, למענו מרדו ולמענו סיכנו את חייהם. הם ביקשו שלא ילבישו אותם בדמות "העלם והעלמה אשר הגיחו להבקיע או למות"– רמז לעלם ולעלמה משירו "מגש הכסף", אלא: " אנחנו חלק מן העם הרב / וחלק מכבודו וגבורתו ומֵהֶמְיַת בכיו העמוקה". כלומר, גם הם מכירים בגבורת העם שלא מרד, וגם הם חלק מהמיית בכיו. והוסיף אלתרמן: " הללו שנפלו נִשְׂקָם ביד, אולי לא יקבלו את המחיצה

בינם לבין מותן של הקהילות ועד לגיבורי הפרנסים ושתדלנים". הם, המורדים, אינם רוצים במחיצה הזאת. גם הם מכירים בגבורתם של הפרנסים והשתדלנים. הייתה זו אמירה חלוצית ונועזת, מנוגדת לחלוטין להלך הרוח המקובל. יתכן שצריך אדם להיות במעמדו הציבורי של אלתרמן, כדי שיעז לכתוב דברים כאלה. עם זאת, בלגיטימציה שלו ל"פרנסים והשתדלנים" לא היה בשום אופן כדי להמעיט כהוא זה בערכם של הלוחמים. נהפוך הוא, הוא האמין שהסרת המתרס אך מעצימה את גבורתם. ולצד הלגיטימציה ל"שתלדנים", הוא עדין העניק את הבכורה לגיבורי המרד: "החרב השלופה, הקרב והמתרס, אין מי יִשְוֶוה להם בכל המעשה, / אבל לא הם בלבד סמלי יום-זיכרון ולא בהם שוכן הוא".

חבל שדן לאור אינו הולך בדרך שהתווה אלתרמן, ובוחר לפגוע בזכרה של חנה סנש, כאילו רק בדרך זו ניתן לחלוק כבוד לקסטנר.

בדומה לאופן שבו גויסה האדרת המורדים והלוחמים מול השתדלנים למטרות פוליטיות, כדי לפאר את המפלגות שזוהו עם המורדים, כמו "אחדות העבודה", מפ"ם ו"חירות", מתוך אי הבנה משוועת של המציאות ב"פלנטה האחרת" של השואה, שאי אפשר להשליך ממנה למציאות של עם ריבוני במדינה עצמאית במולדתו, כך נוהג לאור מן העבר השני, כאשר הוא מציע להפיק לקחים פוליטיים מהרהביליטציה לקסטנר ולדרכו. הוא מצטט את ח"כ מרב מיכאלי, נכדתו של קסטנר, שבנאומה הראשון בכנסת הכריזה על מחויבותה העמוקה למורשת סבהּ.

מהי אותה מורשת? האם המורשת היא שעלינו, במדינת ישראל העצמאית בארץ ישראל, לפעול בדרך השתדלנות והשוחד, שהייתה נכונה, ראויה ומוצדקת בגטו, באפלת השואה?

גם בעניין זה, אני מציע לאמץ את דרכו של אלתרמן. רבים תהו, כיצד דווקא אלתרמן, משורר שהעלה על נס את העמידה הלאומית האיתנה, את הלוחמה ללא כניעה, את התגר והמרד; דווקא הוא העניק לגיטימציה לדרך האחרת. איך דווקא המשורר שכתב "אין עם נסוג מחפירות חייו", ששירתו הייתה מופת לתנועות הנוער במחתרת, ללוחמי הגטאות; שאבא קובנר, ממנהיגי המחתרת בגטו וילנה, שראה עצמו כתלמידו המובהק, ציטט בכרוזיו משירתו, שורות כמו: "תעלה רינתנו – אבדנו! ... האחים! אולי פעם לאלף שנה יש למותנו שחר!", דווקא הוא מכשיר את דרכם של קסטנר והיודנראט?

בפגישה עם ויטקה ואבא קובנר, לאחר פרסום שירו "יום הזיכרון והמורדים", שאל קובנר את אלתרמן: "'אבל, נתן, קראתי את שמחת עניים – איך אתה יכול!' ואלתרמן השיב, במין חריפות: 'זה כאן – הרי זה כאן!' מרד מקומו בארץ, על אדמתו של האדם המורד, ואין לדרוש אותו מן הגולה" (הציטוט מתוך "מעבר לגשמי", הביוגרפיה של קובנר, מאת דינה פורת).

אלתרמן תבע יחס של חמלה וקבלה כלפי היהודים בגטו על דרכי התמודדותם השונות, ובעיקר כלפי היודנראטים המושמצים, אך הלגיטימציה לדרך זו היא לנוכח מציאות הגולה ובשום אופן לא כמופת הראוי לחיקוי בישראל. כאשר עסק אלתרמן בהתנהגות הראויה של היישוב היהודי בא"י, למשל כאשר צבאו של רומל התקרב לארץ, ולא כל שכן במדינת ישראל העצמאית, הוא לא דיבר על שתי דרכים, אלא על דרך אחת.

ב"אמרה חרב הנצורים" שכתב ב-1943 הוא לא הותיר כל מקום לדרך ה"שילום ומתן". בשיר, אומרת החרב ללוחם: "ובידך לא ארעד רעדה / עת אל קיר אחרון ניסוגה. / וקרובה השעה היעודה / וכוכב מעטרני נוגה. / ולשילום ומתן לא אצמא, / כי כמוך מהם רחקתי".

וב"הנה תמו יום קרב וערבו", מתאר אלתרמן את פגישתו של השליח המבשר על מותו של שאול המלך, עם אמו. "אז אמרה לו לנער: דם / את רגלי אימהות יכס / אבל שבע יקום העם /

אם עלי אדמתו יובס / את המלך פקד הדין / אך יורש לו יקום עד עת. / כי עלי  א ד מ ת ו השעין / את חרבו שעליה מת / כה דברה וקולה הרעיד".

הרווח המדגיש במילה "אדמתו" – במקור. ולאחר דבריה של אם המלך, נכתב הפסוק המסיים את השיר: "ויהי כן. וישמע דוד".

אלתרמן, שהעלה על נס את גבורת היודנראט ואת גבורתו של קסטנר בשואה, בשום אופן לא ראה בדרכם מודל לחיקוי ולהשראה במדינת ישראל העצמאית, בסיטואציה שונה כל כך. מדינת ישראל קמה, כדי להוות אלטרנטיבה לדרך היודנראט. האלטרנטיבה אינה יכולה להיות התנהגות אחרת בגולה, אלא ריבונות במולדת. זאת המשמעות העמוקה של הרהביליטציה והלגיטימציה של  אלתרמן, לדרך היודנראט.

* "הארץ"