הבלוג של אורי הייטנר

* הנתון המשמעותי ביותר בבחירות המוניציפליות הוא אחוז ההצבעה הנמוך. בת"א, העיר הגדולה בישראל, 7 מכל 10 אזרחים אינם מוכנים להקדיש חצי שעה בחמש שנים כדי להשפיע על הנעשה בעירם. זוהי לקות חמורה בחברה הישראלית, חולי של הדמוקרטיה הישראלית. החברה הישראלית חייבת לערוך בדק בית ולחפש את הדרך לחולל שינוי במצב הזה. איני מסוגל להבין אדם שאין לו כל עניין בנעשה סביבו.

* התוצאה החמורה ביותר בבחירות, היא ניצחונם של ראשי הערים שהוגש נגדם כתב אישום – לחיאני בבת-ים, הוכברגר ברמת השרון וגפסו בנצרת עלית. זוהי רוח גבית של הציבור לשחיתות. זו חרפה לאומית.

התוצאה מעידה על האבסורד בהחלטת בג"ץ בנוגע לשלושת ראשי הערים הללו – הדחה ומתן אישור להתמודד. במצב שנוצר, תהיה זאת טעות חמורה של בית המשפט העליון, אם אחרי שהתיר את ההתמודדות, לא יכבד את הכרעת הבוחר שנתנה על אף ההדחה, שאף היא לא הייתה על פי חוק. אני מקווה שיש גבול לשיכרון הכוח של בית המשפט העליון. מן הראוי, שבית המשפט, בדונו בעתירות שכבר הוגשו בנושא, יטיל את הסוגיה לפתחה של הכנסת. כעת, על המחוקק לקבוע כללים ברורים, האם ראש עיר שהוגש נגדו כתב אישום רשאי לכהן בתפקידו.

* מעקב אחר מומלציי בבחירות המוניציפליות: ברקת ניצח בירושלים ו"הירושלמים" זכו בהישג משמעותי בבחירות למועצה. זינגר ניצח בר"ג, לנקרי ניצח בעכו ודימי אפרצב ניצח בקצרין. בקריית שמונה יורם מלול עלה לסיבוב השני, ולהערכתי – גדולים סיכוייו לחולל מהפך.

* אחד הדברים היפים במערכת הבחירות, היה איחוד כל הכוחות הציוניים בבית שמש. הציונות הדתית והחילונית, הימין הציוני והשמאל הציוני, כולם חברו יחדיו כדי לחולל מהפך בעיר ולהעמיד בראשה ציוני, מועמד מצוין – אלי כהן. אחת התוצאות העצובות במערכת הבחירות, שהשלכותיה הן הרבה מעבר לבית שמש עצמה, היא העובדה שאיחוד הכוחות הזה לא הצליח לחולל את השינוי המיוחל. ואף על פי כן, אסור להרים ידיים, אסור לוותר על בית שמש.

* פעם אחת בחיי הצבעתי בבחירות העירוניות, טרם עלייתי לקיבוץ אורטל שבגולן. בבחירות המוניציפליות 1983, בעת שירותי הסדיר בצה"ל, הצבעתי לעיריית ר"ג. בעצם, הצבעתי פעמיים, כיוון שהיו שני סיבובים. לפחות באחד משני הסיבובים, הצבעתי בתל נוף, בעיצומו של קורס הצניחה. בחרתי באורי עמית מהמערך לראשות העיר, ובכך סייעתי לעלייתו של ראש עיר כושל ומושחת. לא נעים להודות, אך זו הייתה תרומתי האחרונה לעיר הולדתי...

* כל שר שנכנס לתפקידו, כל ממשלה חדשה, כל בעל תפקיד נוהגים להכריז על שורה של רפורמות; לעתים אלו רפורמות עומק אמתיות, לעתים רק כותרות ריקות. אדם לא נכנס לתפקיד כדי לשמור על הקיים, אלא כדי לקדם אותו.

כך, עד שאנו מגיעים למערכת המשפטית בישראל. כאן צמחה שמרנות נוראה, השוללת – לא רק רפורמות אלא גם דיון ציבורי, בחינה של מצב המערכת. כאשר שר המשפטים לשעבר דניאל פרידמן ניסה לחולל שינויים, הוא חטף זובור נורא. זו כבר לא פרה קדושה, זו פרה משוגעת.

כמו כל מוסד אחר, גם המערכת המשפטית בישראל, כולל בית המשפט העליון, אינה מושלמת. כמו כל מערכת אחרת, גם המערכת הזאת נתונה לביקורת ולדיון חופשי. הדה-לגיטימציה לדיון הזה, היא מעשה אנטי דמוקרטי. הצגת כל מי שמציע הצעות שינוי כמי ש"פוגע במערכת המשפטית", כמי שמנסה "להצר את רגלי בית המשפט העליון", היא סתימת פיות לשמה. נטורי קרתא של המערכת המשפטית, אינם שונים במאומה מהחרדים הקיצונים, הגורסים ש"חדש אסור מן התורה".

* אמון הציבור במערכת המשפטית, הוא תנאי הכרחי ליציבותה. אין פגיעה קשה יותר במשפט ובשלטון החוק, מאובדן האמון בו. שום דבר לא פגע באמון הציבור בבית המשפט יותר מהפוליטיזציה שלו, או כפי שהיא מכונה בכיבוסית: האקטיביזם השיפוטי. תחת סיסמאות כמו "מהפכה חוקתית", "הכל שפיט", "מלוא כל הארץ משפט", הנשיא אהרון ברק דחף את בית המשפט לתחומים לא לו, להתערבות בנושאים ציבוריים ופוליטיים שאינם שיפוטיים והם בסמכות הממשלה והכנסת. בכך הוא פגע במעמדן של הרשויות הנבחרות, פגע בדמוקרטיה, במעמד בית המשפט ובשלטון החוק. הרצון לבחון את הנושא, לדון בו מחדש וליצור רפורמות, אינו פגיעה במערכת השיפוטית, אלא חיזוק המערכת.

* בהצעות העומדות על הפרק יש רעיונות טובים ורעים. הרצון להגביל את היכולת של בית המשפט לפסול חוקים, והתנייתה ברוב של 2/3 מהשופטים בהרכב של 9 שופטים, הוא רעיון נכון. יש לראות בפסילת חוק את נשק יום הדין של בית המשפט, ויש למעט בו ככל הניתן. לא יתכן ששופט בודד, או שלושה שופטים ברוב של 2:1 יבטלו חוק שחוקקו נבחרי הציבור, שנבחרו בבחירות דמוקרטיות. מצד שני, הצעת החוק אינה שוללת את סמכותו של בית המשפט לבטל חוקים. המגבלה הזאת תבטיח, שחוק יבוטל רק כאשר הוא באמת בלתי חוקתי, כמו חוק המסתננים שבוטל פה אחד בהרכב של תשעה שופטים.

גם ההצעה לאפשר לכנסת לחזור ולחוקק חוק שבוטל היא הצעה ראויה. הכנסת היא הגוף המחוקק, וכל חוק הוא שינוי המצב הקיים. מדוע ניתן לשנות חוק רגע לפני שבית המשפט פסק אודותיו ואסור לשנותו רגע אחרי הפסיקה? אולם בניגוד להצעת החוק, אין לעשות זאת ברוב של 61 ח"כים, אלא ברוב של 2/3 מכלל חברי הכנסת, כלומר לפחות 80 ח"כים, בדומה להצעה בנוגע לפסילת חוק בידי בית המשפט. גם כאן, יש לראות בביטול פסק דין – נשק יום הדין, שיש למעט בו ככל האפשר. כך תיווצר מערכת בריאה של איזונים ובלמים בין הרשויות.

* ההצעה שהכנסת תבחר את נשיא בית המשפט העליון היא הצעה קיצונית מאוד וגרועה ביותר. זוהי פוליטיזציה בוטה של בית המשפט העליון. אני אפילו לא בטוח שמי שהציעו זאת באמת מתכוונים לכך, ושאין זו עֵז שהם הכניסו לצורך פשרה בדיון על הרפורמות. אם זו הייתה כוונתם, הם השיגו תוצאה הפוכה. העמדת עמדה קיצונית נגד בית המשפט, כתמונת ראי לגישתו הקיצונית של אהרון ברק, רק מחריפה את הדיון, במקום לקיים דיון רציני ויסודי שנועד להגיע להסכמה.

הרעיון מאחורי ההצעה הוא, שאם בית המשפט עוסק בסוגיות פוליטיות, על המערכת הפוליטית לבחור את הנשיא. יש לצמצם את הפוליטיזציה של בית המשפט, אך אין לעשות זאת באמצעות הוספת שמן לבערה.

במקום ההתכתשות של הצעות קיצוניות מצד אחד, והסירוב העקרוני לכל שינוי ודה לגיטימציה לכל דיון מצד שני – מן הראוי שכל נציגי המערכת הפוליטית על כל גווניה והצמרת המשפטית יקיימו הידברות, שמטרתה ליצור הסכמות חדשות, על מהותה של הפרדת הרשויות בישראל, על אופי האיזונים והבלמים בין הרשויות ועל הדרך לחזק הן את הכנסת והן את בית המשפט, כדי לחזק את הדמוקרטיה הישראלית.

* סוגיה כמו ייצוא הגז היא בלתי שפיטה. זו סוגיה של מדיניות, שיש לדון בה במערכות הפוליטיות. אולם העתירה בנדון לא הייתה נגד תוכן החלטת הממשלה, אלא נגד אי הבאת הנושא להכרעת הכנסת. עתירה כזאת היא בהחלט שפיטה – בית המשפט בהחלט רשאי לחייב את הממשלה להביא נושא להכרעת הכנסת, ובלבד שלא יתערב בתוכן החלטה. ואף ששאלה זו היא שפיטה, טעתה שלי יחימוביץ' בכך שעתרה לבג"ץ. בהיותה ראש האופוזיציה, עליה להיאבק לחיזוק מעמדה של הכנסת. הריצה של פוליטיקאים לבג"ץ, גם למען מטרה של חיזוק הכנסת – מחלישה את הכנסת ואת הדמוקרטיה. כחברת כנסת, יו"ר מפלגה גדולה וראש האופוזיציה, מצופה ממנה שתנהל את מאבקיה במישור הציבורי והפרלמנטרי, ולא המשפטי.

* מלכתחילה, קרנית פלוג הייתה המועמדת הטבעית והראויה לתפקיד נגידת בנק ישראל. היא הייתה המשנה לנגיד, היא זוכה להערכה מקצועית רבה בארץ ובעולם, היא הייתה המועמדת של סטנלי פישר, המכיר אותה טוב מכולם ומכיר היטב גם את כל המועמדים החלופיים. לא ברור מה עמד מאחורי ההחלטה להימנע ממינויה. כאשר יש מועמד טבעי וטוב, צריכה להיות סיבה טובה במיוחד לחפש מועמדים אחרים, וכאן לא הייתה סיבה כזאת.

נתניהו ולפיד ראויים להערכה על כך שלא התחפרו בהחלטתם הראשונית והיו גמישים דיים כדי לשנותה. עם זאת, אין ספק שהיה מחיר להיסוס ולכל הסאגה שקדמה למינוי. ובסופו של דבר, מי ששילמו את עיקר המחיר, היו נתניהו ולפיד עצמם, שהתבזו, חטפו ביקורת חריפה מכל הכיוונים והכל כדי לחזור לנקודת ההתחלה ולקבל את ההחלטה שהייתה ראויה מלכתחילה, ויכלה לחסוך מהם ומאתנו את הסאגה המיותרת.

* אנו דורשים להציב גבר בתפקיד כלשהו במערכת הבנקאות הישראלית, בתור העדפה מתקנת!

* קשה לי לכתוב על הסרט "בית לחם" מבלי שאתייחס לעלילה, אך איני רוצה לקלקל לאלה שטרם ראו. לכן אסתפק בקריאה: רוצו לראות את הסרט! סרט מעולה, משחק מעולה, עלילה מרתקת, סרט נוגע ללב. הסיפור מורכב, הדמויות מורכבות. המיקרוקוסמוס של שני גיבורי הסרט, הישראלי והפלשתינאי, מגלם את מורכבות הסכסוך בין העמים. בניגוד למקובל בז'אנר הסרטים על ישראל והפלשתינאים, אין זה סרט תעמולה פלקאטי. אין זה סרט של שחור לבן. לכן גדעון לוי יצא נגדו בחריפות כה גדולה; איך יתכן סרט העוסק בסכסוך, שאינו סרט תעמולה והסתה אנטי ישראלי? זה סרט של דמויות אמינות, לא של קריקטורות. הצופה מזדהה עם שני הגיבורים, וחש אמפתיה והבנה לדילמות שלהם וליחסי האהבה / שנאה ביניהם. התובנה הקשה העיקרית עמה אנו יוצאים מן הסרט, היא חוסר המוצא מסכסוך שכנראה אינו פתיר.

* מאחר והסרט, באופן מפתיע, אינו סרט תעמולה אנטי ישראלי – התועמלן האנטי ישראלי גדעון לוי, באופן בלתי מפתיע, מגדיר אותו כ"סרט תעמולה ישראלי". למשל, הוא נחרד מכך שלוחמי שב"כ מוצגים בסרט כבני אדם ולא כמפלצות. ולכן זהו "סרט תדמית בחינם של השב"כ".

"ישראלי שעושה סרט פעולה על האינתיפאדה בלי לנקוט עמדה, הוא מוג לב" כותב התועמלן האנטי ישראלי. "אי אפשר ליצור סרט על האינתיפאדה ולהעלים את מה שהניע אותה". ה"אינתיפאדה" המופיעה בסרט היא פיגוע התאבדות רב נפגעים ברח' קינג ג'ורג' בירושלים. אבל המילים "פיגוע", "טרור", "מחבלים" הם מחוץ למילון של לוי התומך בטרור הפלשתינאי בכל לבו, בכל נפשו ובכל מאודו. הוא מעדיף לכנות את מתקפת הטרור בשם חיבה מכובס: "אינתיפאדה" והוא מציין שזהו "מאבק לחופש וצדק". ואיך אפשר להציג פיגוע טרור, ללא שטיפת המוח המצדיקה את הרצח ההמוני של נשים וילדים ב"מה שהניע אותה"?

מה שמתסכל את גדעון לוי, היא העובדה שאפילו הוא אינו יכול להכחיש ש"הבימוי והמשחק מצוינים", ולכן הוא מגדיר את הסרט כ"מורעל". והוא מוסיף בציניות ש"הישראלים יאהבו את זה. הם כבר אוהבים. כל הדימויים שעליהם הם מתחנכים נמצאים בסרט הזה". ואי אפשר שלא לחוש בשנאה היוקדת הנוטפת ממקלדתו כאשר הוא מסנן את המילה "הישראלים" או מה שאולי קל לו יותר, כאשר הוא מכנה את הישראלים "הם".

* בצרור הקודם סיפרתי על ערב קרליבך שנערך בקריית שמונה במוצ"ש. לאחר מכן קיבלתי תגובות, על פיהן אין זה ראוי להקדיש ערב לקרליבך, כיוון שלאורך שנים הוא הטריד מינית נשים ואף ילדות.

אכן, מדובר בדילמה מוסרית כבדה. מהדברים שבדקתי, כל המידע על הטרדותיו החל לצוץ אחרי מותו. הוא מעולם לא נחשד, לא נחקר, לא הואשם ולא הורשע, לא בפורום רשמי ולא בפורום בלתי רשמי (דוגמת "תקנה"), כך שיש להיזהר עם מידע כזה, שעלול להבאיש ריחו של אדם שאינו יכול עוד להגן על שמו הטוב.

ובאופן עקרוני, יש למצוא את הדרך להפריד בין האדם ויצירתו, על אף הרצון הרומנטי לראות באנשי רוח ויוצרים – דמויות מופת. בספרה "חיים פרטיים", הציגה אילת נגב מִינִי ביוגרפיות של גדולי היוצרים והסופרים; אישים כטולסטוי, דוסטויבסקי ואחרים. השלדים בארונותיהם של אותם אישים איומים ונוראים. האם נזרוק את יצירתם לתהום הנשיה? האם יש תרבות מודרנית ללא "מלחמה ושלום", "החטא ועונשו" ו"אנה קרנינה"? אל לנו לייחס ליוצרים ואנשי רוח באופן אוטומטי, שאר רוח מוסרי, תבונה פוליטית וכו'. כזכור, רבים מטובי היוצרים במערב, במחצית המאה שעברה, היו אידיוטים שימושיים של בריה"מ בימי האפלה הסטליניסטית החשוכים ביותר. וגם אצלנו, אין כל סיבה שנראה בסופרים וביוצרים סמכות מוסרית ופוליטית, או מי ששיקול דעתם ראוי יותר, חכם יותר ובטח מוסרי יותר משל כל ירקן, נהג מונית, דייג, רופא או מהנדס (זולת כישרונם לבטא את עמדותיהם טוב יותר מאחרים).

התנא הגדול אלישע בן אבויה התפקר ועזב את היהדות. הוא זכה לכינוי המעליב "אחר". ואף על פי כן, אמרותיו ותורותיו נשארו במשנה, למשל במסכת אבות. רבי מאיר, תלמידו המובהק, המשיך ללמד את תורתו, ועל כך נאמר: "רבי מאיר רימון מצא; תוכו אכל, קליפתו זרק".

אין לי הכלים לשפוט האם הרב קרליבך היה צדיק ודמות מופת או מטריד מינית סדרתי הראוי להוקעה. לכן, איני יודע האם ראוי להתייחס אליו כאל "אחר", כאל קליפת רימון שראוי לזרוק. אולם ברור לי שאין כל סיבה לזרוק את תוכו. ניתן לתאר את התרבות היהודית ביובל האחרון ללא אלף ניגוניו?

* ד"ר מחמד הלמי, חסיד אומות העולם, היה אמיץ דיו כדי לסכן את חייו ולהציל יהודים בשואה. בני משפחתו אינם אמיצים דיים כדי לסכן את מעמדם החברתי בסביבה האנטישמית המצרית, ואינם רוצים בהכרה באבי משפחתם כחסיד אומות העולם.

* בפרשת השבוע, פרשת "חיי שרה" מתואר המו"מ של אברהם עם עפרון החתי על קניית אחוזת הקבר המשפחתית במערת המכפלה בחברון. אברהם דוחה על הסף את הצעתו של עפרון לתת לו את מערכת המכפלה במתנה. הוא עומד על כך שישלם בכסף מלא. זהו דפוס קבוע בהתנהלותו של אברהם. לאחר שלחם למען קואליציית מלכים וניצח, הציע לו מלך סדום את שלל המלחמה. אברהם דחה על הסף גם את ההצעה הזו. הוא נשבע: "הרימותי ידי אל ה' אל עליון, קונה שמים וארץ. אם מחוט ועד שרוך נעל ואם אקח מכל אשר לך, ולא תאמר, אני העשרתי את אברם".

מעשה אבות – סימן לבנים. וזה מה שיפה כאן, שכמו אברהם אבינו עליו השלום, כך גם מנהיגי ישראל היום הולכים בדרכו; שונאים מתנות ודוחים על הסף כל הצעה למתנה. ידוע על מנהיג אחד, שגביר מעבר לים הגיע אליו ובידיו מעטפות מלאות במאות אלפי דולארים, והוא דחה את הכסף על הסף. "אם מחוט ועד שרוך נעל", הוא נשבע. מתנות בסכומי עתק לו, למזכירתו, לאחיו?! חלילה. הרי בניו של אאע"ה אנו, והאצילות מחייבת.

* ביד הלשון

בדיון הציבורי על מינויה של קרנית פלוג לנגידה, נאמר על התנהלותם של נתניהו ולפיד, שלאורך התקופה הם רצו "לדחות את הקץ". את הביטוי הזה שמעתי לאחרונה גם בנוגע להתנהלותם של נתניהו ואבו מאזן במו"מ המדיני ובעוד הזדמנויות שונות. בד"כ השימוש במונח הזה נועד לבטא דחיית הכרעה לאין קץ. אולי בינתיים הפריץ ימות, אולי הכלב ימות...

אולם הביטוי הזה הוא שיבוש של הביטוי "לדחוק את הקץ" שמשמעותו הפוכה. כאן, "הקץ" פירושו הגאולה השלמה, שהנָה קץ ההיסטוריה הנוכחית, קץ הגלות וכו'. לדחוק את הקץ = לא להמתין לגאולה נסית, משיחית, אלא להתערב באופן אקטיבי בהיסטוריה בניסיון לזרז את הגאולה בעצמנו. מדרש חז"ל על הפסוק המופיע שלוש פעמים (בניואנסים שונים) בשיר השירים: "השבעתי אתכם בנות ירושלים ... אם תעירו ואם תעוררו את האהבה עד שתחפץ", מדבר על שלוש שבועות שהקב"ה השביע את ישראל: "לא לעלות בחומה, לא למרוד בגויים, לא לדחוק את הקץ" (ויש גם גרסאות אחרות). כפי שהרעיה בשיר השירים מבקשת מחברותיה לא לדחוק את האהבה, אלא לתת לה להבשיל עד שתחפץ, אומר המדרש שאל לנו לדחוק את הגאולה, אלא להמתין לה עד שהקב"ה יחפוץ בה. המסר של המדרש הזה, הוא דיכוי הרוח הלאומית, המרדנית, בעקבות המחיר הכבד של מרד בר כוכבא. החרדים שהתנגדו לציונות, הציגו אותה כהפרת השבועה וכניסיון לדחוק את הקץ, כלומר להביא בעצמנו את הגאולה, במקום לחכות למשיח צדקנו.

* "חדשות בן עזר"