סמכויותיהם של ראשי ערים בענייני תכנון ובניה ורישוי עסקים, חושפים אותם לא אחת להיות יעד לסחיטה, בין השאר בטפילת האשמות שווא והטרדות למיניהן. לכן, כאשר אנו שומעים על חשדות נגד ראש עיר או על ראש עיר שזומן לחקירה, אין זה מן הנמנע שמדובר בעשן בלי אש.
לא כן, כאשר מדובר בהגשת כתב אישום. ראש עיר שהוגש נגדו כתב אישום – הוא מי שהחשדות נגדו נבדקו בידי המשטרה, המשטרה החליטה לפתוח בחקירה פלילית, החקירה הפלילית הניבה ראיות לכאורה שהביאו להמלצה להעמיד לדין ובדיקת הפרקליטות קיבלה את ההמלצה וגיבשה אותה לכתב אישום. במקרה כזה, אף אם מבחינה משפטית טהורה עומדת לנאשם חזקת החפות – מבחינה ציבורית עליו לטהר את שמו בזיכוי מוחלט, על מנת שיוכל להמשיך לכהן בתפקידו.
למרבה הצער, החוק אינו דורש זאת. יש לשנות את החוק, אולם גם ללא חקיקה, ראוי היה לבסס זאת כנורמה ציבורית; נורמה על פיה ראש העיר עצמו יתפטר, או לפחות ישעה את עצמו, ויתרכז בטיהור שמו בבית המשפט.
ראשי הערים שהוגש נגדם כתב אישום לא עשו כן. הם אחזו בקרנות המזבח של השררה, וגם לאחר שהודחו במצוות בית המשפט העליון, התעקשו להתמודד על כהונה נוספת. אוי לבושה! בשלוש הערים בהם מדובר, בת ים, נצרת עלית ורמת השרון, הציבור נתן את קולו ברוב גדול לנאשמים.
זוהי תעודת עניות לתושבי הערים הללו ולחברה הישראלית כולה. יש בהצבעה הזאת מסר חמור ביותר, של סלחנות כלפי שחיתות ציבורית. לא נורא, תגנוב קצת, אולי גם תיקח קצת שוחד, העיקר שהביוב יזרום, הרחוב יהיה נקי, חוגי הקרמיקה והכדורסל יפעלו כראוי ורמת החינוך תהיה נאותה. אולם מהי משמעותה של רמת החינוך, כאשר הדוגמה האישית של העומד בראש ושל ההורים שבחרו בו, היא שהשחיתות מותרת?
פן נוסף של הבחירה בראשי הערים שבית המשפט העליון הורה להדיחם, הוא צפצוף של הבוחרים על בית המשפט העליון וזלזול בו. זהו ביטוי לכרסום העקבי במעמד בית המשפט העליון בשני העשורים האחרונים. מי שאשם בכרסום הזה, אינו אלא בית המשפט העליון עצמו. האקטיביזם השיפוטי מבית מדרשו של אהרון ברק, הוא למעשה פוליטיזציה של בית המשפט, שנטל סמכויות לא לו והחל לדון בסוגיות השייכות לכנסת ולממשלה. בכך הוא הפך להיות חלק מהמשחק הפוליטי. וכאשר השופט הופך לשחקן, אין הוא יכול לצפות שימשיכו להתייחס אליו כאל שופט. וכשמתייחסים לשופט כאל שחקן, גם עושים עליו פאולים. אלא שאז, אין מי שישרוק.
שחיקת האמון הציבורי בבית המשפט היא פגיעה משמעותית בשלטון החוק. ההתנגדות הגורפת לכל רפורמה במערכת המשפט, היא המשך מצעד האיוולת של מי שמתיימרים להגן על בית המשפט, אך במעשיהם הם שוחקים את אמון הציבור בו. מה עוד צריך לקרות כדי שמי ששלטון החוק יקר לו, יבין זאת?
טיפול בית המשפט העליון בפרשת ראשי הערים שהוגש נגדם כתב אישום, היה לקוי מיסודו. מאחר והחוק אינו דורש את הדחתם של ראשי הערים – עצם החלטת בית המשפט להדיחם הייתה בעייתית מאוד. אולם ההחלטה להדיחם, מצד אחד, ולאפשר להם להתמודד, מצד שני, היא החלטה אבסורדית. אם אין הם יכולים לכהן כראשי עיר, יש למנוע את התמודדותם. אם אי אפשר למנוע את התמודדותם, אין להדיח אותם. ההחלטה השעטנזית הזאת, יצרה תסבוכת חסרת מוצא. איך יכול כעת בית המשפט להדיח את נבחרי הציבור, שרק לפני שבועות אחדים הוא התיר להם לעמוד לבחירת הציבור?
בסיטואציה שנוצרה, תהיה זו טעות חמורה של בית המשפט אם ישוב ויתערב. כעת, עליו להשאיר את הסוגיה לפתחה של הכנסת. יש לקוות שהמחוקק יקבע כללים ברורים, על פיהם מי שהוגש נגדו כתב אישום אינו רשאי לכהן כראש רשות מקומית ולהתמודד על התפקיד.
* "ישראל היום"
בבלוג זה
בכל הבלוגים
