הבלוג של אורי הייטנר

ארה"ב היא בעלת בריתה של ישראל. כל הסופרלטיבים המוכרים, כמו "ידידתנו הגדולה" – נכונים. הזיקה העמוקה בין ארה"ב לישראל, החוצה ממשלים ומפלגות, היא נכס אסטרטגי אדיר לישראל, שלא יסולא בפז. שמירתה של הברית וטיפוחה היא יעד לאומי משמעותי ומרכיב מרכזי באסטרטגיה המדינית של כל ממשלות ישראל.

ברית בין מדינות – אין פירושה העדר חילוקי דעות. בין ישראל לארה"ב יש והיו חילוקי דעות רבים לאורך השנים, ואף על פי כן, הברית רק הולכת ומתהדקת, הידידות מתעצמת והולכת. ואף שהברית הזאת חוותה משברים, והיו בה מעלות ומורדות – בראיה לאחור, גם המורדות היו על מגמה מתמדת של עֲלִיָה והמשברים לא סדקו את הברית.

סקירת היחסים בין המדינות תעיד על כך שהיו משברים חריפים יותר מהמחלוקת הנוכחית בסוגיית ההסכם עם איראן. לא פעם, כאשר מנהיגי ישראל נדרשו לבחור בין האינטרסים הלאומיים של ישראל לבין כניעה ללחץ אמריקאי, הם ביכרו את האינטרס הישראלי, והשמים לא נפלו. להיפך, המשבר חלף והקשר התהדק.

המשבר החמור ביותר בין ישראל לארה"ב היה ערב הקמת המדינה. ארה"ב לחצה בכל כוחה לדחות את הכרזת המדינה. חרף הלחץ הזה, ולמרות ידיעתו שכל מדינות ערב תפלושנה למדינת ישראל בת יומה כדי למנוע את הקמתה ולהשמיד את היישוב היהודי – ב"ג, שהבין שזה "עכשיו או לעולם לא", לא נכנע ללחץ והכריז על הקמת המדינה. ארה"ב הייתה הראשונה להכיר בישראל, אף שלא הסירה את אמברגו הנשק. ב"ג גם סיפח את ירושלים (המערבית) לישראל, הכריז עליה כעיר הבירה והעביר אליה את מוסדות השלטון, חרף התנגדות אמריקאית חריפה ולחץ כבד ביותר. יש לציין, שב"ג היה האיש שבחר באוריינטציה האמריקאית של ישראל הצעירה, בחירה שממש לא הייתה מובנת מאליה. אולם כאשר היה מדובר באינטרסים החיוניים למדינה, הוא לא הסס לעמוד בלחצים ואף להגיע לידי משבר.

אחרי מלחמת סיני ב"ג נכנע ללחץ האמריקאי ונסוג מסיני, תמורת הסדרי ביטחון נאותים, אולם כעבור שנים ספורות נקלע לאחד המשברים החריפים ביותר בין המדינות, לנוכח ההתנגדות הנחרצת של ארה"ב להקמת הכור הגרעיני הישראלי בדימונה. רק בראשית שנות ה-70 הצליחה גולדה מאיר להגיע להסכמה אסטרטגית עם ארה"ב על קיומו של הכור, תוך הקפדה על מדיניות העמימות. זהו אחד מהישגיה הגדולים ביותר של המדינאות הישראלית מאז הקמת המדינה. זהו בראש ובראשונה הישג של גולדה, אך הוא לא היה מושג ללא העמידה הנחרצת של ב"ג בלחץ האמריקאי הכבד.

מאז מלחמת ששת הימים, קיימת מחלוקת חריפה בין ישראל לארה"ב על גבולות המדינה. המדיניות האמריקאית מאז 1967, זולת מכתבו המפורסם של בוש הבן, דוחפת לנסיגה ישראל לקווי 4.6.67 בכל הגזרות (עם תיקוני גבול קלים) ומתנגדת להתיישבות היהודית מעבר לקו הירוק. ולמרות עובדה זו, היחסים בין המדינות בשנים הללו התהדקו מאוד, והברית התעצמה. היו משברים, כמו בתקופת ג'רלד פורד ורבין (הודעת פורד על "הערכה מחדש של היחסים המיוחדים עם ישראל") ובתקופת בוש האב ושמיר.

אחד הנשיאים הידידותיים ביותר לישראל, היה רונאלד רייגן. ודווקא בתקופתו היו משברים קשים ביותר ביחסי שתי המדינות: סביב הפצצת הכור העיראקי, מלחמת לבנון הראשונה, חוק ירושלים, תכנית רייגן לנסיגה ישראלית מוחלטת מכל השטחים, פרשת פולארד וחוק הגולן.

חוק הגולן הוא החוק שסיפח את הגולן לריבונותה של ישראל ב-14.12.81. ראש הממשלה מנחם בגין העביר אותו בכנסת במהלך בזק של שלוש קריאות באותו היום. המהלך הפרלמנטרי המהיר והנדיר זה נבע, בראש ובראשונה, מרצון לקבוע עובדה סופית, ולא לחשוף את ישראל למערכת לחצים ואיומים אמריקאיים בין הקריאה הראשונה לקריאה השניה והשלישית.

התגובה האמריקאית על החוק הייתה קשה וחריפה. לא רק גינוי חמור, אלא ארה"ב אף הכריזה על סנקציות נגד ישראל ועל השעיית מזכר ההבנה לשיתוף פעולה אסטרטגי בין המדינות, שנחתם חודש וחצי קודם לכן. בתגובה, הודיע בגין על ביטולו של המסמך.

בגין, שישב באותם ימים על כיסא גלגלים, עם רגל מגובסת, זימן אליו את סמואל לואיס, שגריר ארה"ב בישראל, נשא באוזניו נאום חריף ביותר, שהשורה התחתונה שלו הייתה: "חוק רמת הגולן יישאר בתוקפו, אין כוח בעולם שיביא לידי ביטולו". בגין נזף קשות בשגריר, ובתום הפגישה הורה למזכיר הממשלה אריה נאור לצאת לעיתונאים ולהקריא את נאומו במלואו.

היה זה נאום חריף מאין כמותו. וכך אמר לו בגין, בין השאר: "לפני שבוע, לפי הצעת הממשלה, קיבלה הכנסת ברוב מכריע של שני שלישים, בכל הקריאות, את חוק רמת הגולן, ועכשיו אתם שוב מתפארים בכך שאתם 'מענישים' את ישראל. איזה מן דבר הוא הענשת ישראל? האם אנחנו מדינת ואסאלים שלכם? האם אנחנו רפובליקת בננות? האם אנחנו נערים בני 14, שאם אינם מתנהגים כהלכה, מכים על אצבעותיהם? ... הודעתם שאתם משעים את מזכר ההבנה ביחס לשיתוף האסטרטגי ... אתם מנסים לעשות את ישראל בן ערובה למזכר ההבנה. את הודעתכם על השעיית הדיון במזכר ההבנה אני רואה כביטולו. שום חרב דמוקלס לא תהא תלויה מעל ראשינו. אנו רושמים לפנינו את העובדה שביטלתם את מזכר ההבנה. עם ישראל חי 3,700 שנה בלי מזכר ההבנה עם אמריקה ויוסיף לחיות בלעדיו עוד 3,700 שנה. בעינינו זה ביטול המזכר. ... הטלתם עלינו עונשים כספיים והפרתם את דברו של הנשיא. כאשר מזכיר המדינה הייג ביקר פה, הוא קרא מן הכתב את דברי הנשיא רייגן שאתם תקנו במאתיים מיליון דולר נשק ואביזרים אחרים. זוהי הפרת דבר הנשיא. האם זה מקובל ונאה? ביטלתם עוד 100 מיליון דולר, מה רציתם לעשות? להכות אותנו על הכיס?" בהקשר הזה בגין האשים את הממשל האמריקאי באנטישמיות. לא פחות.

איזו סערה פרצה בארץ! איזו ביקורת נמתחה על בגין. הוא הואשם בטירוף מדיני ובבריונות דיפלומטית. הוא הוצג כמגלומן, שאינו מבין שישראל תלויה בארה"ב. הוא כונה "העכבר ששאג". הוא הואשם כפירומן שהשליך גפרור בוער על חבית אבק שריפה (המשבר בעקבות הפצצת הכור העיראקי טרם שכך). בגין הואשם בהחרבת הברית האסטרטגית עם ארה"ב, שנבנתה בעמל רב.

ומה קרה? חלפו פחות משנתיים, שבתוכם היו משברים נוספים עם ארה"ב סביב מלחמת שלום הגליל, הטבח בסברה ושתילה ותכנית רייגן, וב-29 בנובמבר 1983 נחתם הסכם שיתוף הפעולה האסטרטגי בין המדינות, והיחסים שודרגו לרמה שלא הייתה כדוגמתה עד אז. ועד היום רייגן נחשב לאחד הנשיאים הידידותיים ביותר לישראל.

אין משמעות הדבר שראוי לנהל את מערכת היחסים עם ארה"ב באופן מתריס ומתגרה, עם נאומי נזיפה בשגרירים ופרסומם. אולם משמעות הדבר, היא שכאשר מדובר באינטרסים הבסיסיים של ישראל, זכותה וחובתה לעמוד עליהם, גם במחיר מחלוקת עם ארה"ב. הברית העמוקה עם ארה"ב חזקה יותר ממחלוקת זו או אחרת ואף ממשברים. בסופו של דבר, ארה"ב מבינה שישראל היא מדינה ריבונית, וכמו כל מדינה ריבונית, האינטרס הלאומי שלה הוא המנחה את מדיניותה.

הביקורת של נתניהו על קרי ועל ארה"ב בנוגע להסכם הנרקם עם איראן, אינה מדגדגת את אפס קצהו של הנאום שנשא בגין ופרסמו בציבור. ובעוד אז ארה"ב הייתה הצד שהגיב על יוזמה ישראלית שהיא התנגדה לה, הפעם ישראל היא הצד הנפגע המנסה לסכל הסכם המסכן את ביטחונה ואת שלום אזרחיה.

וכפי שטעו אלה שהפחידו את עצמנו מעצמנו לפני 32 שנים, כך טועים אלה שמפחידים אותנו מעצמנו היום.

* "שישי בגולן"