הבלוג של אורי הייטנר

ברכותיי החמות למיקי, על האחריות שלקח בתחום כלי התקשורת הקהילתיים שלנו. מיקי היה לסוג של מולטימדיה – תכנית ברדיו הגליל העליון, כתיבה ב"שישי בגולן" ובעיתון הקריית שמונאי "שישי בשמונה" ועכשיו – המידף, אתר האינטרנט ודף הפייסבוק האורטליים. אני מאחל למיקי הצלחה.

ולצד איחולי ההצלחה, כצידה לדרך, להלן הערות אחדות על התקשורת האורטלית.

****

כלי התקשורת החשוב והמרכזי של אורטל הוא המידף, ולמיטב הכרתי אף מדיה אינה יכולה להוות לו תחליף.

ההישג הגדול ביותר של המידף הוא התמדתו – למעלה מ-31 שנים, שבוע אחר שבוע אחר שבוע. מעט קיבוצים יכולים להתהדר בכזו התמדה – הן באורך התקופה ובעיקר בתדירות.

אולם הבעיה המרכזית של המידף היא הפאסיביות. המידף הוא אוסף של החומר הנמסר לו מידי שבוע. עצם העובדה שמידי שבוע מגיע אליו חומר, מבטאת את חיותו, חשיבותו וה"רייטינג" הגבוה שלו. אולם עלון חייב להיות אקטיבי; חייב להתבסס על יוזמה. כדי שהמידף יהיה עלון חי, יש בו צורך בכתבות, ראיונות, משאלים טלפוניים, פינות, רבי שיח סביב נושא מסוים. כל זה חסר מאוד. גם המידע חסר. יש תחומים, בעיקר המשקי, שבהם הציבור מקבל תת מידע. זו אחריותם של בעלי התפקידים, אך גם של מערכת המידף – לפנות, לדרוש, לנג'ס ולהציק לכל בעלי התפקידים, כדי שישתפו את הציבור במידע. אם יש המתקשים להתבטא בכתב - אדרבא, אפשר לדובב אותם ולמסור את דבריהם. המידף הוא הבמה הציבורית הרשמית של אורטל, ומן הראוי שבו ימסר המידע לציבור, ולא בדרכים אחרות (כמו הודעתה של ריפי על סיום תפקידה במכתב בתאי דואר).

אני מקווה שהצטרפותו של מיקי לתדהר והכפלת המערכת, תחולל את השינוי הרצוי הזה.

****

סוגיה נוספת היא תפוצת המידף. המעבר מגיליון מודפס המופץ בדואר להפצה בדוא"ל, נובעת מממטרות ראויות – הגנה על הסביבה וחיסכון בהוצאות. ואף שאני מקפיד מאוד על נושאי איכות הסביבה ומקפיד באחריות על הוצאות ציבוריות, אני חושב שבמקרה הזה נעשתה טעות, כיוון שאיכות הקריאה במידף נפגעה. קריאה מצג המחשב, ויש על כך מחקרים רבים, הרבה פחות איכותית מקריאה מדף מודפס.

המידף המודפס היה מדורת השבט. בארוחת הצהרים של יום ו', ישבו החברים ובני הנוער עם המידפים ביד וקראו אותם – הייתה זו מסורת קהילתית יפה.

כאשר המידף מודפס – הוא נמצא בבית וכל בני הבית נוטלים אותו וקוראים בו, גם הילדים והנוער. היום המידף מופץ במייל רק למבוגרים. הילדים לא יכנסו לקרוא במייל של ההורים. והרי המטרה שלנו היא לקרב את הילדים והנוער לקיבוץ. אז למה אנו מערימים מכשולים דווקא על חשבון הכלי החשוב הזה?

הייתה תקופה שהמידף הופץ גם בקבוצת הפייסבוק הקהילתית. כך, לפחות, הוא היה נגיש לילדים ולנוער. ופתאום, הפסיקו להפיץ אותו בקבוצה. הסיבה היא שיש בקבוצה, אויה, מספר חברים שאינם חיים באורטל. בעיקר אנשים שחיו כאן בעבר ובנים שאינם חיים היום באורטל. ואוי ואבוי אם הם יקראו את המידף.

בפחד הזה מפני מרגלים סובייטים שיחשפו את סודות הגרעין של אורטל, יש יותר מקורטוב של פרנויה. והנה בעקבות הלחץ של מספר חברים בנדון, הוחזר המידף לפייסבוק... אחרי שהקבוצה טוהרה ממסתננים וגורמים עוינים...

גישת ההפצה צריכה להיות ניסיון להגיע באופן אקטיבי לקוראים. אני מציע לחזור למידף המודפס, ורק מי שיבקש לקבל בדוא"ל בלבד, לא יקבל את המהדורה המודפסת. אולם אם מעבירים את המידף במייל, יש להקפיד לשלוח אותו אישית לכולם – גם לילדים ולנוער, לחיילים, לצעירים וכו'.

****

ובאשר לאתר – דומני שיש הסכמה רחבה באורטל שהאתר אינו מוצלח, הן בצורתו והן בתוכנו. אני מקווה שמיקי יחולל שינוי באיכותו.

אולם הבעיה המרכזית של האתר אינה הצורה והתוכן, כי אם הנגישות. כניסה לאתר הזה והתמצאות בו היא משימה המוציאה את כל החשק להיכנס אליו. ואכן, מרבית החברים נמנעים מראש מהכניסה למסלול המכשולים הזה.

כאשר אנו מקבלים הודעה על מידע משקי, וההודעה הזו מוקפת באיקסים אדומים מכל עבר – כבר תמונה בלתי מזמינה בעליל, אנו מצפים שהקלקה בעכבר ימין תפתח את המסמך או במקרה הגרוע תעלה הוראה להורדת תמונות. אך זה לא קורה.

בשבוע שעבר, בעקשנות רבה, הצלחתי לחצות את מסלול המכשולים ולהגיע לטבלת ההודעות המשקיות. הייתה שם כותרת על מידע חשוב מיקבי רמת הגולן. מעניין מאוד. אלא שזו התחנה האחרונה אליה הצלחתי להגיע. הקלקה, עוד הקלקה ועוד הקלקה, והמסמך אינו נפתח. אז לפחות ידעתי שיש מידע חשוב מיקבי רמת הגולן. אך לא מעבר לזה. ואין זו הפעם הראשונה.

חשוב מאוד שמיקי ישפר את פני האתר, אולם כל עוד לא נפתרת בעיית הנגישות, חבל על המאמץ. לכן, יש להתמקד בהתמודדות עם הבעיה הזאת. ואם אי אפשר לשפר את נגישות "קהילנט", עדיף לעבור לחברה אחרת.

****

ושוב, אני שולח למיקי את ברכת הדרך. כל כך משמח ומרומם את הלב לראות את צעירי אורטל נרתמים לאתגרים ומשימות ולוקחים אחריות.

* מידף - עלון קיבוץ אורטל