הבלוג של אורי הייטנר

* שעה קלה לאחר שנודע על ההסכם בז'נבה, עלה באתר "הארץ" מאמר של אמיר אורן, תחת הכותרת "בז'נבה מוסמרה תבוסת נתניהו". מזמן לא ראיתי המחשה של פתגם, כפי שהמאמר הזה ממחיש את "אין שמחה כשמחה לאיד". אלא שלאידו של מי צוהל אורן? האם סכנת התגרענותה של איראן והתקפלות המערב בפני איראן, היא בעייתו הפרטית של נתניהו? המאמר גורס שבהסכם ז'נבה תמה הקריירה הפוליטית של נתניהו, וכעת עליו לפרוש. זהו מאמר עסקני, של מי ששנאת נתניהו מעבירה אותו על דעתו, והוא שמח על פגיעה חמורה בביטחון ישראל, כי הוא יכול להציג אותה כתבוסת נתניהו. מאמר נקלה.

אני יכול לראות בעיני רוחי את הריר בזוויות פיו של אמיר אורן, כאשר יכתוב את המאמר אחרי הניסוי הגרעיני של איראן: "יש! בבושהאר מוסמרה תבוסת נתניהו!!!".

* כאשר ראש האופוזיציה החדש יצחק הרצוג טוען שההסכם עם איראן גרוע ומאשים את נתניהו בכישלון מדיניותו, אפשר להסכים אתו או לחלוק עליו, אך לבטח זה טיעון קונסיסטנטי מבחינה לוגית. אבל כאשר "הארץ" נשפך מהתלהבות על ההסכם הנפלא, ומאשים את נתניהו בכישלון, זאת קנטרנות אוטומטית.

* שותפות האינטרסים בין ישראל לסעודיה במאבק נגד תכנית הגרעין האיראני, מעוררת אצלנו פנטזיה על התקרבות בין שתי המדינות, אפילו ברית אסטרטגית. כדאי לזכור, שסעודיה אינה טובה בהרבה מאיראן. היא דיקטטורית יותר מאיראן. היא רודפת הומוסקסואלים לא פחות מאיראן. היא המדינה היחידה בעולם האוסרת על נשים לנהוג. היא כורתת ידי גנבים. והיא עומדת במידה רבה מאחורי אל-קאעידה.

המאבק החריף במזה"ת בין שיעים לסונים, אינו מאבק בין אויבי ישראל לידידי ישראל. המלחמה בין חיזבאללה לאל-קאעידה בסוריה, היא מיקרוקוסמוס של המאבק הכולל בין שני הזרמים באסלאם. מוטב שלא נשגה באשליות. לא תמיד אויבו של אויבי הוא ידידי.

* החברה הישראלית עברה בשבוע שעבר שבוע קשה במיוחד. היא טולטלה בין שתי פרשיות קשות ומסעירות, פרשת הרב מצגר ופרשת איל גולן.

פרשת איל גולן אינה פרשת רכילות עסיסית וצהובה על ידוען נוצץ. זו פרשה בעלת השלכות חברתיות ומוסריות מרחיקות לכת, הנוגעות לגיבור תרבות ישראלי, שעשרות אלפי צעירים ובני נוער נושאים אליו את עיניהם ורואים בו מודל לחיקוי ולהערצה. והנה, אותו גיבור תרבות אינו מנצל את מעמדו לביטוי מחויבות כלשהי לכלל, לחברה, אלא כאמצעי לסיפוק יצריו, תוך ניצול ציני ובוטה של הערצת נערות, מתוך גישה המתייחסת לנשים ולנערות כאל גושי בשר, כאל סחורה לסיפוק תאוותיו, תוך הפעלת רשת של משרתים – "הפמליה", שנועדה לספק לו את הסחורה, וגם ליהנות משאריותיה.

פרשת הרב מצגר, נוגעת למי שאמור לייצג את היהדות, את מסורת ישראל, את הדת היהודית בחברה הישראלית. האיש יושב על כיסאו של הרב קוק, הוא אמור לשמש דוגמה ומופת לחברה היהודית. ומתברר שמדובר באדם מושחת עד היסוד, שתאוות הבצע מוליכה אותו ומעוורת את עיניו, ואין הוא בוחל במעשי פשע ושחיתות, תוך ניצול מעמדו ועוצמתו, כדי להשיג עוד ועוד כסף.

בשני המקרים מדובר באנשים שאמורים להוות מופת, אבל הם דוגמה לעבודת אלילים, לפולחן הכסף, פולחן הכוח, פולחן הכבוד, פולחן השליטה ופולחן הזימה, שהעבירו אותם על דתם ועל דעתם.

בשני המקרים, גיבורי הפרשה מתחמקים מאחריות, מטילים אותה על הזולת; האחד מסתתר מאחורי אביו, האחר מנסה לשחד את עוזרו כדי שישכב למענו על הגדר "כמו שולה זקן" וייקח על עצמו את האחריות על חטאיו.

התמונה המצטיירת מהשבוע העצוב הזה, היא תמונה של ישראליות מכוערת, שטופת תאווֹת, הרוקדת סביב עגל הזהב. תמונה קשה המעוררת את החשש שפני הדור כפני הכלב.

* אך כמובן שזה רק צד אחד של החברה הישראלית. אני אופטימי מאוד באשר לעתידה של המדינה, ולו בזכות אלפי צעירים, לפני ואחרי צבא, הבוחרים להיות חלק מתכניות ערכיות, המבטאות את היפוכה המוחלט של אותה ישראליות מכוערת. הם מגלמים בחירה בדרכים ערכיות ומוסריות; ערכים אנושיים, יהודיים וציוניים - ערכים של ערבות הדדית, אכפתיות, מחויבות לחברה, יושר, הגינות, עבודה.

* אהוד בן עזר מקשה – מדוע חסידי מצגר לא הפגינו והתפרעו למענו ולעומת זאת חסידי אברג'יל כן הפגינו והתפרעו? והוא משיב על קושיית עצמו בהבדל העדתי, בין מזרחים ואשכנזים.

אין לכך שחר. הסיבה שחסידי מצגר לא הפגינו למענו, היא שאין למצגר חסידים. לעומת זאת, אילו היה מדובר באדמו"ר חסידי אשכנזי או אף גדול תורה ליטאי, אין ספק שהיינו רואים הפגנות והתפרעויות אף חמורות יותר משל חסידי אברג'יל. וכבר ראינו התפרעויות כאלו במאה שערים, כשלא היה מדובר ברב גדול, אלא באיש העדה החרדית שנחשד בטלטול בנו התינוק למוות. והמפגינים לא היו מעדות המזרח, אלא אם כן נחשיב ככאלה את בני עדות מזרח אירופה.

* על פי ההערכות, ספק אם יש די ראיות לגבש כתב אישום נגד אייל גולן, כי אי אפשר להוכיח האם הוא ידע שמדובר בקטינות, וכי עדויות הנערות מבולבלות. ואם לא יוגש כתב אישום, הוא עלול לצאת מהפרשה כמנצח, וכלי התקשורת ישחרו לפתחו וישלמו הרבה כדי לזכות בראיון הראשון עמו, רווי הרייטינג, שבו הוא יספר על העוול שנעשה לו, איך שפכו את דמו, על הימים הקשים שעבר, ואולי גם על רדיפה עדתית.

ומה עם הקורבנות שלו, שאפילו עוד אינן מבינות שהן קורבנות?

את מי זה מעניין?

* בניגוד לשמעון פרס, עמיר פרץ ועמרם מצנע, שלי יחימוביץ' הפסידה בבחירות, חטפה מכה קשה מאוד, אך קיבלה את דין הבוחר ולא פרשה למפלגה אחרת. וכך, גם בתבוסתה, היא תרמה להיגיינה הציבורית בישראל.

* הרציתי בפני צעירים יהודיים מאוקראינה (עם מתורגמן צמוד), המשתתפים בתכנית "מבט" של הסוכנות ותנועת בית"ר. במהלך התכנית האורכת חצי שנה, הם לומדים עברית, יהדות וציונות. פגשתי כמה עשרות יהודים ציוניים נלהבים. חלק מן הבנים חובשי כיפה. אין לי ספק שבעקבות התכנית, רובם יעלו לארץ (הבנתי שזאת הייתה התוצאה במחזורים הקודמים).

וחשבתי לעצמי, בכאב, כמה מן היהודים הללו יגלו, אחרי עלייתם, שהרבנות אינה מכירה ביהדותם.

* לפני ארבע שנים, השתתפתי בסיור של קק"ל והמועצה הציונית, בהובלת  יו"ר קק"ל אפי שטנצלר, להצגת פעילות והישגי קק"ל בנגב המערבי. במה שהיה בעבורי גולת הכותרת של הסיור... לא ראיתי כלום.

עמדנו על דיונה בחולות חלוצה, הנקודה היחידה שאיכשהו ניתן להגיע אליה. ימין ושמאל רק חול וחול. "אתם רואים את הדיונה הזאת"? נשאלנו. "זאת חלוצית 1". "ואתם רואים את הדיונה שלידה? זאת חלוצית 2". מיותר לציין שהדיונה נראתה כתאומה זהה של דיונית 1. "וזאת חלוצית 3". לא היה כביש, לא הייתה תשתית מינימלית, שום זכר לציוויליזציה. אבל היו חזון, הייתה תכנית והיו חלוצים – עקורי גוש קטיף שאמורים ליישב את הנקודות.

השבוע חזרתי לשם עם קבוצת ירוחם. קבוצת ירוחם היא קבוצה של אנשי ציבור ומעשה ממגוון רחב של תחומי עשיה, שקובצו בידי ד"ר צביקה צמרת. הקבוצה קמה לפני 14 שנה, והרכבה השתנה עם השנים. הרכב הפורום הוא כור גרעיני של יזמות חברתית. וכך, אף שכחוג אנו רק מסיירים במקומות שונים בארץ ולומדים את החברה הישראלית, כמעט כל ביקור מוליד, איזושהי יוזמה, איזושהי היכרות, איזשהם קשרים המועילים למוקד הסיור. הסיור במועצה האזורית אשכול התמקד, ברובו, בסיור בחלוציות.

הנוף מסביב לא השתנה – הצהבהב הצהבהב הזה. אך היום יש שם כבישים, יש תשתיות והעיקר – שלושה יישובים: בני נצרים, נווה ושלומית (בהקמה). לצד קרוונים יבילים, יש כבר בתי קבע ראשונים, מוסדות חינוך, בית כנסת. ושטחי חקלאות מעובדים – פרדסים, מטעים, גידולי שדה. המחזה מרנין ומרומם נפש. אך יותר ממראה העיניים, התרגשתי מהמפגש עם המתיישבים.

הגרעין המוצק הם עקורי נצרים ועצמונה, אליהם הצטרפו עקורים מיישובים אחרים, אך רוב התושבים הם משפחות צעירות מן הציונות הדתית שהצטרפו אליהם. והיה מרגש מאוד לשמוע את סיפורם, ובעיקר את סיפורה של צורית ירחי.

אנשי נצרים בחרו להאמין עד הרגע האחרון לפני עקירתם, שלא ייעקרו. הם המשיכו לבנות, לנטוע וליצור כרגיל. ניתן לצפות שכך, ללא הכשרת הלבבות וההכנה הפסיכולוגית, העקירה תביא להתרסקות. אולם כבר בערב העקירה, עוד טרם נהרסו הבתים, ישבו העקורים, לא כדי לבכות את אסונם, אלא לדיון על מה הלאה. מה המשימה החלוצית החדשה שניקח על עצמנו? ועוד באותו ערב הם החליטו להמשיך את מפעלם החלוצי, בהקמת התיישבות ציונית חדשה בנגב. וכך, משימתיים כתמיד, נחושים כתמיד, על אף הכאב והאבל, כבר באותו היום הם היו בעיצומה של המשימה הבאה, בעיצומו של האתגר החדש.

וכך, בחולות חלוצה, סמוך למשולש הגבולות – ישראל, מצרים ורצועת עזה, קמו שלושה יישובים נפלאים.

מי יתנני במדבר מלון אורחים.

* בבני נצרים הוקמו מוסדות חינוך שונים: גנים, בית ספר, ישיבה תיכונית, אולפנה, מכינה קדם צבאית, מדרשה. וגם מוסד חינוכי לנוער קצה בשולי הציונות הדתית, נוער שנשר ממוסדות שונים וזו לו ההזדמנות האחרונה, חבל ההצלה לחזרה למסגרת, לחיים נורמטיביים, ללימודים, לתעודת בגרות, לגיוס לצה"ל.

וכך כמשיחה לפי תומה, סיפרה לנו חברת היישוב, חרד"לית וימנית לעילא לעילא, ש"זאת ההצלה שלהם לפני שיהפכו לנוער גבעות".

יש מי שמנסים להציג את "נוער הגבעות" כמייצג של ההתנחלויות או כחוד החנית שלהם. אך הנה, כך רואה אותם הציבור החרד"לי – נוער שוליים שהתדרדר, ולא הצליחו להציל אותו.

אנשי הימין הרדיקאלי, מי שדיג במים עכורים – אומנותם, מסיתים את הנוער הזה למעשים שלא יעשו.

* מבין חמשת הספרים שעלו לשלב האחרון של פרס ספיר, קראתי רק את ספרה של יהודית קציר "צילה". מאחר ולא קראתי את האחרים, איני יכול להשוות ולומר האם זה הספר הראוי ביותר. אולם אין לי ספק שהוא ראוי ביותר, כספר העומד בפני עצמו. ספר מרתק ומחכים. והוא גם ראוי ביותר לפרס היצירה הציונית.

* בפרשת השבוע, פרשת "מקץ", מלמד אותנו יוסף שיעור במנהיגות. מנהיגות אמת, היא זו המיטיבה לזהות את העתיד, ומוכנה לדחות סיפוק מיידי כדי להבטיח את העתיד. ולכן, בשבע השנים הטובות, אין היא מתבשמת מהצלחה, אלא מקבלת החלטות בלתי פופולאריות כדי להיערך היטב לשבע השנים הרעות. מנהיגותו של יוסף, היא מנהיגות עם מעוף, הרואה למרחוק ומקדמת פני העתיד. בזכות ראיה זו, מציל יוסף את מדינתו – מעצמת העל של התקופה ואת העולם כולו מאסון.

היפוכה של מנהיגותו של יוסף, היא מנהיגותו של אובמה, צ'מברליין של המאה ה-21, שאינו מסוגל לדחות את הסיפוק של הסכם עכשיו בכל מחיר. הוא ממשכן את העתיד ומסכן את האנושות כולה. מה אכפת לו? בעוד שלוש שנים זו לא תהיה הבעיה שלו...

עכשוויזם ומנהיגות הם תרתי דסתרי.

* ביד הלשון

קראתי מאמר של אורי הייטנר ב"ישראל היום" ומצאתי שם את צירוף המילים: "שאינה משתמעת לשתי פנים". מהיכרותי עם הכותב, צירוף המילים נשמע לי מוזר. ... שמא פליטת מקלדת? נכנסתי למקור, ושם כתוב "אינה משתמעת לשני פנים". כלומר... העורך הלשוני "תיקן" את דברי.

מן הסתם, הוא חשב לעצמו, אנו אומרים "סבר פנים יפות", ומכאן שנכון לכתוב זאת בלשון נקבה.

יש שני מובנים למילה פנים. האחד – פרצוף, החלק הקדמי של הראש ובכלל – הצד הקדמי של דבר מה. דמות, מראֶה. השני – רבים של פָּן. פן = צורה, אופן.

לאיזה משני המובנים התכוון כותב המאמר? כמובן, לרבים של פן. המילה פן היא בלשון זכר. וזה אינו משתמע לשני פנים. העורך הלשוני לא תיקן, אלא קלקל.

אגב, פנים במובן של פרצוף, נכונה הן בזכר והן בנקבה.

* "חדשות בן עזר"