הבלוג של אורי הייטנר

* אני עוד הספקתי לראות את אריק איינשטיין בהופעה, לפני 32 שנה. ומאז קיוויתי שהוא עוד ישוב לבמה. ורק השבוע התייאשתי סופית.

* האהבה וההערצה לאריק איינשטיין בחייו ובמותו (אפילו אוהדי "מכבי" אוהבים אותו...), מבליטים את בחירתו לא להיות "סטאר", לא להיות "סלב", לבטא את היפוכו של פולחן האלילים של הסלבריטאות.

לעתים אני שומע הערות כמו "הצנוע הידוע", ואמירות שהענווה של אריק איינשטיין אינה אותנטית, אלא הוא ליהק את עצמו למשבצת הזאת ומשחק את התפקיד.

גם אם נקבל את הטענה הזאת, הרי שאדם ניכר בבחירותיו ובמקום שבו הוא מציב את עצמו. אדרבא, אני מעדיף מי שבוחר לשחק את הצנוע והפשוט, על פני מי שבוחר לשחק את "המלך", עם פמליה ומכוניות פאר וטיפוח תעשיית ההערצה אליו וכו'.

אולם אין לי ספק, שהצניעות של אריק איינשטיין לא הייתה "פוזה", אלא הוא אכן היה כזה.

הולם אותו הפסוק מתהילים: " שִׁיר הַמַּעֲלוֹת לְדָוִד: יְהוָה, לֹא גָבַהּ לִבִּי וְלֹא רָמוּ עֵינַי וְלֹא הִלַּכְתִּי בִּגְדֹלוֹת וּבְנִפְלָאוֹת מִמֶּנִּי". 

* חברי דיוויד, הלך כהרגלו להסתפר אצל הספר הקבוע שלו, בחצור הגלילית. במהלך התספורת, השיחה בין השניים נסובה סביב נושא אחד – אריק איינשטיין. דיוויד, בן למשפחה אירית קתולית, שעלה לארץ, התגייר וכבר שנים רבות הוא יהודי דתי, והספר שלו, בן העדה המרוקאית, מה שקרוי מזרחי מסורתי, חולקים אהבה משותפת לאריק איינשטיין. סיפר הספר, שבערב יצאו שני אוטובוסים מחצור הגלילית לת"א, לכיכר רבין, להביע הזדהות, געגוע וכאב עם לכתו של האמן האהוב עליהם.

אותם תושבי חצור הגלילית, אינם שייכים ל"אליטה – האשכנזית – החילונית – השמאלנית" שהתקשורת טוחנת את מוחנו בנראטיב, המנכס אליה את אריק איינשטיין כסמל מפלג. "זה בראש שלך", איינשטיין כתב באחד משיריו, וזה ממש מתאים לשטויות הללו. יותר משזה צמצום, זה טמטום.

* לשיא הצמצום, הטמטום והניכוס הגיעה הקלישאה, כמה מותו של אריק איינשטיין מזכיר את רצח רבין. איזו שטות! מה הקשר בין אמן שהלך לעולמו בדרך כל בשר למנהיג שנרצח? ובכן, זה הקשר. רבין הרי לא היה ראש ממשלת ישראל, אלא ראש הממשלה "שלנו", כלומר של "ישראל – האשכנזית – החילונית – השמאלנית". ואילו "הם", כלומר מי שאינו שייך ל"ישראל – האשכנזית – החילונית – השמאלנית" רצחו "לנו" את רבין. וכיוון שאנו רוצים לעצב את אריק איינשטיין כסמל "שלנו", אנו יוצרים את הזיקה ההזויה הזאת. איך? כמה דוברים אומרים את השטות הזאת ברדיו ובטלוויזיה, וכמה אנשים אומרים "ואללה". וזה מחלחל. וזה מגעיל.

אריק איינשטיין: "כתבו עליו בעיתון הרבה דברים והוא בכלל לא ידע שהוא כזה".

* הוא הדין בהשוואה בין האבל על מותו של אריק איינשטיין לאבל על מותו של הרב עובדיה. הרי מדובר באנשים שמעולם לא פעלו באותו מישור ובחייהם איש לא השווה ביניהם. הקשר היחיד ביניהם הוא ששניהם נפטרו בהפרש זמנים קצר. אבל הצורך האובססיבי הזה ליצור "אנחנו" ו"הם", הביא להשוואה "המתבקשת", כביכול, בין "המרן" שלהם ל"המרן" שלנו, ובין ההלוויה "שלהם" להלוויה "שלנו". 

* מתוך טורו של מאיר שלו ב"ידיעות אחרונות": "ועוד אמר ראש הממשלה: 'אמרת אריק איינשטיין אמרת ארץ ישראל'. כמה טעויות במשפט אחד. קודם כל, למה 'ארץ ישראל'? למה לא 'מדינת ישראל' או בפשטות 'ישראל'?...". הרי ארץ ישראל זה "שלהם", של המתנחלים. מדינת ישראל היא "שלנו". וברקע נשמעים שיריו של אריק איינשטיין: "כמה שאני אוהב אותך, מדינת ישראל", "תן לי חתיכת תבור, תן לי חתיכת כינרת, אני אוהב להתאהב במדינת ישראל קטנה, חמה ונהדרת" ובששת האלבומים של אריק בסדרת "מדינת ישראל הישנה והטובה".

כן, "כתבו עליו בעתון הרבה דברים, והוא בכלל לא ידע שהוא כזה".

אגב, אם אכן נחליף את "ארץ ישראל" בשיריו של אריק איינשטיין ב"מדינת ישראל", כדי שמאיר שלו יהיה מרוצה, אני מציע להחליף את "אמא אדמה" ב"אמא חוקה".

* אריק איינשטיין היה שחקן גדול, אחד הקומיקאים הגדולים שפעלו כאן. במערכונים הבלתי נשכחים של "לול" והסרט הנפלא "כבלים" בולט אריק בכישרון קומי בלתי רגיל, כישרון משחק, כישרון חיקוי, מימיקה נפלאה.

אבל צריך להודות ש"עיניים גדולות" ובעיקר "מציצים" הם סרטים ירודים. אין דבר רחוק יותר מ"ארץ ישראל הישנה והטובה", שמותו של אריק איינשטיין מעורר בנו גלי געגוע אליה, מהדקדנט שסרטים אלה מבטאים.

* במכללת אוהלו בקצרין, נערך ביום ה' יום העיון השמיני לזכרה של אורנה אשד, מי שהייתה האקולוגית של שמורת גמלא, וחוקרת הנשרים בגולן. כותרת יום העיון הייתה "יש טבע בגולן". עד השנה הכותרת הייתה "יש נשר בשמים". הכותרת שונתה, מסיבות של פוליטיקה פנימית, בשל תחלופה בין הגופים שארגנו אותו.

"יש נשר בשמים", הוא משפט משירו של אריק איינשטיין "עוף גוזל". על כל צעד ושעל ניתן לראות עד כמה שיריו של אריק זורמים בדמנו. עד כמה במקרה שלו "הפסקול של חיינו" אינו סתם קלישאה.

* נושא יום העיון השנה היה "שטחים פתוחים בגולן: תכנון, ניהול ושימור". כאזור התיישבות בתוך פנינה של נוף וטבע שאין כמותה בארץ, זהו נושא מהותי ביותר בחיינו, חברי קהילת הגולן. יש בתוכנו קונצנזוס בצורך למצוא את האיזונים המתאימים שיאפשרו לפתח את ההתיישבות בגולן ואת פרנסת תושבי הגולן, תוך אחריות על פנינת הטבע כנאמני החברה הישראלית כולה והדורות הבאים. אולם בתוך הקונצנזוס, יש כמובן מחלוקות בין בעלי אינטרסים שונים. יום העיון שימש במה הן לקונצנזוס והן למחלוקות.

יום העיון נעשה על רקע הקמת מנהלת משותפת לשטחים הפתוחים בגולן ובניית תכנית אב לשטחים הפתוחים בגולן, וכחלק משיתוף הציבור בבניית ההסכמות. המחלוקת העיקרית הייתה בין קק"ל ורט"ל (רשות הטבע והגנים הלאומיים) על נושא הייעור.

הרצאתו של נציג רט"ל עמית דולב, הייתה המעניינת ביותר בעיניי, כי היא הייתה החדשנית ביותר. הוא הציג תיאוריה הסותרת את האקסיומה המוכרת, על פיה הגולן היה אזור מיוער, עד שהיערות חוסלו בשל תעשיית הפחם של השלטון העותומני ובשל המרעה הבלתי מבוקר, והיערות כמו יער אודם ויער יהודיה הם שרידיו של היער. עמית טען, והוכיח בצורה די משכנעת, שהאקסיומה הזאת אינה נכונה, שהגולן לא היה מיוער, שהיערות היו באזורים המיוערים היום ובאותה צפיפות של אותם יערות היום.

אין לי כלים לשפוט את התאוריה הזאת והיא לבטח שנויה במחלוקת בין החוקרים. אולם היה שווה להשתתף ביום העיון ולו כדי להתרענן בתיאוריה חדשנית, הסותרת את כל מה שאנו מכירים.

* תכנית פראוור אינה תכנית טובה. היא מלבינה בדיעבד השתלטות פיראטית אדירה של בדואים על אדמות הנגב, ומעניקה להם קרקע הרבה מעבר לצרכי האוכלוסיה. ישראל מחויבת לכל אזרחיה, ועל המדינה להציע פתרון הוגן לכל אזרח בדואי. תכנית פראוור מרחיקה לכת הרבה מעבר לכך.

התכנית נועדה לשים קץ לבעיה, באמצעות הליכה רבתי לקראת הבדואים. אולם הנהגת ערביי ישראל מסיתה אותם לדחות את ההצעה, כיוון שאין לה כל עניין בפתרון הבעיה. עבור אחמד טיבי וחבר מרעיו, אין המדובר במתן מענה לבעייתם של הבדואים, אלא במאבק על השליטה בנגב, כחלק מהמאבק על הארץ הזאת. ההתפרעויות האלימות של ערביי ישראל, הן כלי במאבק הפלשתינאי על ארץ ישראל.

* בדבריו הגסים והחצופים נגד ליברמן, חשף טיבי את מהות המאבק שהוא מוביל. "מהגר" הוא כינה אותו, והוסיף: "אנחנו לא באנו לכאן באניה ולא באווירון". הוא לא התכוון רק לליברמן שעלה לארץ לפני 35 שנים, אלא גם להוריי שעלו לפני 65 וצאצאיהם. כוונתו לכולנו – מבחינתו, היהודים הם מהגרים זרים ששדדו את פלשתין מידי הילידים, ועליהם לחזור לאירופה ולהחזיר את הארץ לבעליה.

כל השאר, עילות ותירוצים מתחלפים, כדי להסית ולחמם את המגזר הערבי.

* גם העונש למבצעי הלינץ' בנתן זאדה היה תירוץ להסתה לאלימות.

אין בי טיפה של צער על מותו של מחבל, פלשתינאי או יהודי. מוטב שמחבל לא ייצא בחיים מפיגוע רצחני. אולם מדינת חוק אינה יכולה להשלים עם לינץ', אפילו במחבל, כאשר כבר אינו חמוש ואינו מהווה סכנה.

בית המשפט לא יכול היה שלא להרשיע את מבצעי הלינץ' ולא יכול שלא להעניש אותם. אולם העונש הקל יחסית, עד שנתיים מאסר, הוא עונש הגון, הלוקח בחשבון את הסיטואציה – סערת הנפש בעקבות הטבח הרצחני שביצע המחבל. אפילו עורכי דינם של המורשעים הודו שהעונש מידתי וראוי.

אולם הח"כים הערבים העדיפו, כדרכם, להסית את הציבור להתפרע ולצאת נגד המדינה ונגד בית המשפט.

* ישראל, מדינת העם היהודי, היא גם מדינת כל אזרחיה. היא מדינת הלאום של העם היהודי בלבד, המעניקה זכויות מלאות לכל אזרחיה, ללא הבדל דת גזע ומין. אולם כמדינת הלאום של העם היהודי, לא זו בלבד שהיא מדינתו של כל יהודי שעלה, לא רק לפני 35 שנה, אלא גם לפני 35 דקות – היא מדינתו של כל יהודי בעולם. כל יהודי בעולם הוא אזרח ישראל בפוטנציה, וברגע שיעלה, הוא יהיה אזרח בפועל, באופן אוטומטי.

ואם זה לא מוצא חן בעיניו של טיבי, הוא מוזמן לשתות את מי הים של עזה.

* ישראל היא מדינת חוק דמוקרטית. לכן, אסור שתיכנע לאלימות. אסור שאלימותם של המתפרעים תשפיע כהוא זה על קבלת ההחלטות בנושא חוק פראוור.

* כישראלי וכיהודי, חשתי בושה עמוקה על גירוש הקצין והחיילים הדרוזים מאבטחת הכור בדימונה. איזו אטימות ואיזו כפיות טובה כלפי העדה הדרוזית הנאמנה וכלפי חיילים וקצינים המחרפים את נפשם על הגנת המדינה. חרפה.

* סגנו של נסראללה: "תגובת ישראל להסכם בין איראן למעצמות מעידה עד כמה ההישג שלנו גדול". צודק.

* התוקפנות הסינית כלפי יפן, היא פועל יוצא של חולשת ארה"ב. המדיניות הפייסנית, שנועדה להבטיח "שלום בדורנו", עוד תצית הרבה שריפות בעולם. האנושות תשלם מחיר כבד על המדיניות קצרת הרואי הזאת.

* ביד הלשון

בפינתי הקודמת סיפרתי על עורך לשוני ש"תיקן" במאמרי את "משתמע לשני פנים", הנכון, ל"משתמע לשתי פנים", השגוי.

אולם פעמיים בעבר, עורכים לשוניים ש"תיקנו" לי שגיאה, "תיקנו" למעשה את התנ"ך. כתבתי: "פוסח על שתי הסעיפים", ודבריי תוקנו ל"פוסח על שני הסעיפים".

כנראה שהעורך חשב על סעיפים בחוזה, שהם באמת בלשון זכר. אולם מה הקשר של הסעיפים הללו לביטוי?

הביטוי הזה לקוח מהתנ"ך. "סְעִיפִּים" הם ענפים. אליהו הנביא גוער בעם ישראל, על שהוא אינו בוחר בין עבודת ה' לבין עבודת הבעל, ומשווה זאת למי שמהסס על איזה ענף לעמוד ואינו מסוגל לבחור. וכך אמר אליהו לעם: " עַד מָתַי אַתֶּם פֹּסְחִים עַל שְׁתֵּי הַסְּעִפִּים?!"

זה המקור היחיד לביטוי, והוא מופיע בלשון נקבה – "שתי הסעיפים".

השיבוש ההזוי ביותר של עורך לדברים שלי, לפני למעלה מעשרים שנה, היה של עורכת מקומון ששינתה את "חרב פִּיפִיוֹת" ל"חרב ציציות". כשהתקשרתי אליה להביע את תמהוני וכעסי, היא הסבירה שאינה מכירה מילה כזאת וחשבה שזאת טעות. את המילה ציציות, היא כנראה מכירה. אך עד היום איני יודע על איזו חרב היא חשבה.

* "חדשות בן עזר"