הבלוג של אורי הייטנר

קיבוץ גבעת ברנר היה פעם אימפריה; הקיבוץ הגדול ביותר בתנועה, אימפריה כלכלית, אימפריה תרבותית. שנות משבר ארוכות היכו בו – דמוגרפית, כלכלית, חברתית. וגם תרבותית. מן האימפריה התרבותית כמעט ולא נותר דבר. כמעט ולא חגגו את החגים, שהיו מוסד של ממש.

לנוכח המצב, קמה עמותה של בני הקיבוץ, שבחרו לא לחיות בו, אך זה ביתם, שם גדלו, שם התחנכו, אליו הם קשורים – עמותה שלקחה על עצמה משימה גדולה, להחיות את התרבות בקיבוץ, ובעיקר את החגים. העמותה לקחה על עצמה לממן את החגים ולארגן את האירועים.

מי שבחר שלא לבנות את ביתו בקיבוץ, אינו חבר קיבוץ. אין לו זכות הצבעה. הוא לא שותף מלא. אבל הקהילה אינה רק חברי הקיבוץ ואינה רק תושבי היישוב. לקהילה יש מרכז ויש גם פריפריה. היא כוללת, ברמה מסויימת, אנשים שמסיבות שונות אינם חיים בתוכה, אך הם קשורים אליה ואינם רוצים להתנתק ממנה. הם רוצים את תחושת השייכות. והם יכולים להוות גם עורף לקיבוץ, הם עשויים להיות מעטפת אוהדת ואוהבת. הם יכולים להיות במובנים מסוימים חלק מן הקהילה הרחבה. וטוב לקהילה שיש לה פריפריה כזו. פריפריה כזו עשויה להיות מאגר לקליטה, לחזרה לקיבוץ. פריפריה כזו עשויה להיות משען בשעות קשות ושותפה לשמחות.

למה להרחיק את עדותנו לגבעת ברנר? כך הדבר גם אצלנו. "קיבוץ אורטל – אנשים זה בטבע שלנו" – זה הסלוגן של מיתוג הצמיחה הדמוגרפית שלנו. הסלוגן הזה הוא הצעה של ירון רבלסקי. ירון יזם את הסלוגן כיוון שקרא בקבוצת הפייסבוק שלנו שאנו תרים אחרי סלוגן. ירון אינו חי היום באורטל. אנו מקווים שיחזור בעתיד. אבל הוא חש חלק מן הקהילה. קבוצת הפייסבוק היא אחד המוסדות שיכולים להעניק תחושת בית לפריפריה של הקהילה, והיא נתנה לירון תחושה כזו. כמי שחש שייכות, יזם ירון את הסלוגן. זה טוב לנו? זה רע לנו?

יש מי שחושבים שזה רע לנו. יש מי שהפציצו את הקבוצה אחת לכמה בימים בקיטורים על כך שיש בתוכה אנשים שאינם חיים באורטל. בכל פעם שקראתי אמירה כזאת, חשתי על בשרי את עלבונם של אותם חברי קבוצה, הקוראים את הדברים. את המידף הפסיקו להפיץ בקבוצת הפייסבוק, שמא, חס וחלילה, המרגלים הסובייטים יגלו את סודות הגרעין של אורטל. המחיר היה שהילדים שלנו, הבנים שלנו, החיילים שלנו, אנשי "נטעים" שבתוכנו, כאלה שנחשפו למידף בעיקר דרך קבוצת הפייסבוק, הפסיקו לקרוא את המידף. הרי יותר חשוב שהמידע הסודי לא יגיע, חלילה, לידיו של ירון רבלסקי. ומשעלה לחץ ציבורי לחזור ולפרסם את המידף בקבוצה, קדם לכך "טיהור" הקבוצה ממסתננים, שוהים בלתי חוקיים וגורמים עוינים, כלומר חברי הקבוצה שאינם חיים באורטל.

מי החליט על כך? מי קבע זאת? אני סבור שעלינו לקיים דיון ציבורי על המדיניות הזאת, שאין בה כל היגיון, ובעיניי היא פוגעת בקהילה.

****

פעם הקיבוצים התייחסו אל עוזביהם כאל בוגדים. "לא יכלו לשאת את החרפה". היום, ברוך השם, אנו כבר לא שם. האמת היא שאורטל אף פעם לא הייתה שם.

בעידן הטרום דוא"ל, שלחנו מידי שבוע לאנשים שהיו חפצים בכך את המידף. אחת לשנה הוצאנו מכתב לתפוצה, וכתבנו בו שמי שמעוניין להמשיך לקבל את המידפים, יודיע לנו על כך. את הצעד האקטיבי השארנו להם. וכך, מידי שנה הרשימה התדלדלה, אך גם היו מצטרפים חדשים. מידי שנה היא התרעננה. היו בה מי שחשו תחושת שייכות, ואנו רצינו לטפח את התחושה הזאת, כי הבנו את החשיבות ואת העוצמה בפריפריה של הקהילה.

הייתה בקרב החברים ביקורת, בעיניי היא תמיד הייתה קנטרנית, על עלות הבולים של משלוח המידפים לתפוצה מידי שבוע. אולם היום כבר אין צורך בבולים. הכל בדוא"ל. עד לפני שנים אחדות, בתקופת המשבר, הוחלט להפסיק לשלוח לרשימת התפוצה.

עידן הפייסבוק פתח דרך חדשה לחיבור עם הפריפריה הקהילתית שלנו – הקבוצה "קהילת קיבוץ אורטל". כן, נעם לי מאוד כאשר חבר ששאל בקבוצת הפייסבוק אם יש למישהו אבקת כביסה לתת לו כי הוא נתקע, נטע הגיבה מקנדה: "חכה, אני כבר מקפיצה לך". ראיתי בכך רצון להתחבר, רצון להיאחז באורטליות. אני רואה בכך דבר יפה, דבר טוב לנו.

איני מבין מהיכן הפרנויה הזאת, מהיכן הקסנופוביה הזאת, מהיכן האובססיה הזאת; הפחד הזה להיחשף, הפחד הזה ממגע עם אנשים שהם במידה רבה חלק מאתנו.

זה לא מתאים לנו. זו אף פעם לא הייתה הרוח האורטלית. הרי אנחנו מקפידים לציין במידף את ימי ההולדת של עוזבי אורטל בשנה שנתיים שאחרי עזיבתם. אנו מוציאים אוטובוס להלוויות הורים של חברים שעזבו. אנו שמחים לראות אותם באירוע הבר מצווה, בחג המשק, בטקס הביכורים. מהיכן באה אלינו הרוח המסתגרת הזאת? זו לא אורטל.

****

אני מסכים עם כל מילה שתדהר כתבה בנדון בשבוע שעבר. כמובן גם עם אזכורה את העובדה שאנו רוצים לראות את אותם בנים ובני גרעינים שאינם חיים היום באורטל, חוזרים אלינו לקליטה.

אבל בעיניי, גם בלי להיות "פוטנציאל קליטה" יש חשיבות במתן תחושת הבית לאותם אנשים. חמותי, סבתא שלומית, מקבלת עד היום את עלון הכפר של באר טוביה, המושב שבו נולדה וגדלה. מאז שירותה בצה"ל היא אינה חיה שם, ולא נראה לי שהיום, כשהיא כבר סבתא רבתא, המושב רואה בה פוטנציאל קליטה. ובכל זאת, היא חלק מן המשפחה. זה כל כך טבעי וכל כך נכון, וכל כך ראוי, שכך ננהג גם אנחנו.

****

לפני כשלושים שנה, מדריך הנעורים באחד מקיבוצי הגליל העליון, העביר פעולה לנוער. כל נער התבקש לכתוב על פתק דבר אחד בקיבוץ, שאם הוא לא יתקיים – הקיבוץ לא יתקיים.

המדריך ציפה לתשובות כמו שוויון, שיתוף, ערבות הדדית. אולי מוסדות כמו חדר האוכל, החינוך המשותף, החג הקיבוצי, טקס הביכורים.

ומה, לדעתכם, כתבו בני הנוער?

2/3 כתבו: "הגדר". רוב הנערים ראו בגדר, במה שמפריד בינם לבין הסביבה, את המוסד החשוב ביותר בקיבוץ, שבלעדיו הקיבוץ יחדל להיות קיבוץ. הסתגרות כזאת מבטאת, באופן קיצוני, חוסר ביטחון ודימוי עצמי נמוך. מי שבטוח בעצמו, אינו רואה צורך בהסתגרות הזאת.

איני רוצה שנהיה במקום הזה. זה לא מתאים לנו כקהילה, ובוודאי לא כקהילה בצמיחה, הפותחת את שעריה בפני מצטרפים חדשים. הרי אנשים זה בטבע שלנו.

* מידף - עלון קיבוץ אורטל