הבלוג של אורי הייטנר

במרכז קיבוץ אורטל ניצב מגדל של כמה מטרים. בשיא הסערה, הועלו בקבוצת הפייסבוק של אורטל תמונות של ילדים הקופצים מהמגדל. כשראיתי את התמונות, לא עלה בלבי ולו חשש קל לשלומם של הקופצים. הם קפצו לשלג העמוק והרך, וברור היה לי שאף אחד מהם לא שבר רגל, יד או ראש.

כעבור יומיים, הנוף נותר כשהיה – הכל לבן. אולם אף אדם נורמלי לא היה מעלה על דעתו לקפוץ מן המגדל. גם לא מגובה כיסא. גם ההליכה מסוכנת. השלג הרך קפא. השלג שהפשיר והיה למים, קפא. הכל חלק ומסוכן.

מרבים לדבר על סכנות הסערה. האמת היא, שהימים שאחרי הסערה מסוכנים יותר. והשנה, כיוון שכמות השלג הייתה גדולה מאוד ובמשך ימים רבים לאחר הסערה הייתה קרה משעות אחה"צ המוקדמות עד שעות הבוקר המאוחרות, המצב הזה נמשך ימים רבים.

האם ועד כמה אנו ערוכים לפוסט סערה?

בטרם אחזור לכך, פטור בלא התייחסות להתמודדות עם הסערה – אי אפשר.

אין ספק שבהיערכות המדינה לקראת הסערה ובהתמודדות עמה היו לא מעט טעויות,  כשלים ומחדלים. תמיד יש מה ללמוד, מה לתקן, מה לשפר. תמיד יש לשאוף לטוב יותר. תמיד נכון להפיק לקחים. הבעיה היא הפרופורציות. הבעיה היא מתקפת הנרגנות הקיצונית, המכוערת, ההסתערות הזאת מלאת השנאה, הצגת תמונה שקרית, חסרת פרופורציות, כל כך שונה מהמציאות, של "קריסת מערכות", כביכול. עלינו, האזרחים, להודות לגורמים שעמלו קשות כדי להחזיר את החשמל, כדי לפתוח את הצירים, כדי להחזיר את השגרה. הם עשו מלאכתם נאמנה, בתנאים קשים, במסירות. חוסר הפרגון הזה, בליבוי התקשורת, פשוט דוחה. 

אצלנו, בגולן, ההתארגנות הייתה מעולה. אנו מורגלים יותר לסופות שלגים והמועצה האזורית גולן היא מועצה מסודרת ומאורגנת מאוד. כך גם היישובים והתושבים – מזג האוויר הזה הוא חלק מן הזהות שלנו, וכך גם מוכנותנו לחירום ולהתמודדות עם אתגרים והפתעות.

סערת השלגים, המשנה את הנוף וצובעת אותו ביופי המרהיב, עוצר הנשימה, מעורר ריגושים רבים. אנו אלופים בהירתמות לתחושת החירום, לעשיה המוגברת, למתן פתרונות. אולם היום שאחרי הסערה, נראה הרבה פחות מלהיב. האדרנלין חוזר לשגרה. אנו חוזרים לעבודת יומנו. אולם הקושי של הכבישים והשבילים החלקים, מסוכן יותר מהקושי של הכבישים החסומים, הפסקות החשמל והעצים הנשברים, בסערה עצמה.

ביום שני, יומיים אחרי הסערה, נאמר שהלימודים יחודשו, וההסעות תצאנה באיחור של שעתיים. הילדים עלו על האוטובוסים, החלו לנוע, ולפתע הגיעה הוראה לחזור. יום הלימודים בוטל. ומיד, מספר הורים תקפו בשצף קצף, בקבוצת "תושבי הגולן" בפייסבוק, את המועצה ואת הנהלת בית הספר.

כאשר אני קורא תגובות כאלו, אני תמיד שואל את עצמי – האם ועד כמה הקולות הללו מייצגים? מצד אחד, אדם צועק כשכואב לו. לא כואב לו, לא צועק. וכך, אם רק קומץ הורים צועק, סימן שהרוב המוחלט של ההורים אינו שותף לתחושה. מצד שני, יתכן שזהו קול המבטא תחושה של הורים רבים, אולי אפילו של רוב ההורים, שאינם נוהגים להרים קול צעקה, ואלה שכתבו שמשו להם לפה. איני יודע.

אולם אני, כאבא, חשתי אחרת לגמרי (וגם הגבתי בקבוצת הפייסבוק עצמה על הביקורת). אני מודע, ולו בשל העובדה שבהיותי מנהל המתנ"ס הייתי שותף לדיונים הללו, לדילמה האמתית של מקבלי ההחלטות.

ההחלטה הקלה ביותר, היא השבתת בית הספר עד שהשלגים והקרח יפשירו לגמרי; שבוע, שבועיים. כמה שייקח. ההורים צריכים לחזור לעבודה? בעיה שלהם. גם בחצר הבית אפשר להחליק, כמו בבית הספר? לא בעיה שלנו. שההורים ישברו את הראש. תרתי משמע.

אולם לא זו הדרך הנכונה, ולא זו המדיניות הנהוגה במועצה ובבית הספר. הגישה היא מציאת שביל הזהב, בין ניסיון להחזיר את בית הספר ובעצם את הקהילה לשגרה, אף שיש בכך נטילת סיכון מסוים, לבין המחויבות לשלומם וביטחונם של הילדים.

לכן, הוחלט לחזור ללימודים ביום ב', באיחור של שעתיים. אולם מתוך גילוי של אחריות, מקבלי ההחלטות לא התעקשו, וכשהערכת המצב שלהם הייתה שהנסיעה לבית הספר או התנועה בתוך בית הספר מסוכנות, שינו את החלטתם. יתכן, בדיעבד, ששיקול הדעת שהביא להחלטה הראשונה היה מוטעה. אך הוא היה בגדר הטעות הסבירה שהיא חלק בלתי נפרד מכל עשיה ומכל קבלת החלטות.

אולם דברי הביקורת שנשמעו, כללו אמירה אחרת, שמחייבת את מוסדות הגולן לתת לה מענה. הורים סיפרו שילדיהם הוחזרו ליישוב, והיו כעדר ללא רועה. הסתובבו בשבילים המסוכנים, ללא הכוונה, ללא ליווי, ללא טיפול. באורטל אין בעיה כזאת. מערכת החינוך הקהילתי חברתי מקצועית ומיומנת, וברגע שנודע על החזרת הילדים, חיכתה להם והפעילה אותם במקצועיות עד אחה"צ. אני משער שכך, פחות או יותר, המצב ביישובים נוספים, אולם לא בכל היישובים פועלת מערכת חינוך קהילתי זמינה, שיכולה לקחת על עצמה משימת בלת"ם כזו.

לכך על המערכת לתת מענה. והמענה קיים – מחלקת החינוך החברתי קהילתי במתנ"ס. במצב כזה, הצוות צריך לקחת אחריות ליישובים שאינם מסוגלים לתת את הפתרון בעצמם. על הצוות לדאוג לכך שהילדים באותם יישובים יודרכו בפעילות חינוכית וחווייתית. זו האחריות הקהילתית שיש לקחת, כדי לתת מענה הולם לכל ילדי הגולן.

* "שישי בגולן"