הבלוג של אורי הייטנר

ראש השנה שלי הוא אחד – א' בתשרי. אינני משתתף במסיבות "סופשנה אזרחית" וסילבסטר. בראש השנה ויום הכיפורים אני עושה את חשבון נפשי, אודות השנה היוצאת ולקראת השנה הנכנסת (ברמה הפרטית, הקהילתית והלאומית, ובכל תחומי החיים). אף שכמו כולנו אני משתמש בתאריכים הלועזיים, לוח השנה שלי הוא העברי, המתחיל בסתיו ומסתיים בקיץ ואבני הדרך שבו הם חגי ישראל ופרשות השבוע. השנה שלי מתחילה באמצע ספטמבר... זו שנת הלימודים, התנועה, החוגים והפעילויות של ילדיי. זו שנת העבודה שלי בתפקידיי השונים – במתנ"ס, במכללת תל-חי. ואפילו בקליטה – שנת העבודה מסתיימת בקיץ, בהגעת המשפחות למועמדות.

ואף על פי כן, 1 בינואר הוא תאריך משמעותי בעבורי, כיוון שזהו יום הולדתי. ויום הולדת, אף הוא הזדמנות לסיכומים – הופ הופ טרללה, גדלתי בשנה, ומה היה לי בשנה שחלפה, ומה צופנת לי השנה הבאה?

****

2013 הייתה בעבורי שנה מיוחדת. ביומה הראשון ציינתי יובל להיווסדי. יומה האחרון הוא יומי האחרון כמנהל מרכז "יובלים" במכללת תל-חי.

לכאורה, אין קשר בין שני האירועים. לאמתו של דבר, יש קשר מסוים. ישנה נקודה מסוימת בחיים, שבה אדם מפסיק להסביר ולהוכיח שאינו צעיר מדי, ומתחיל להסביר ולהוכיח שאינו מבוגר מדי... זו נקודה אמורפית וחמקמקה, אבל אין ספק שהקידומת 5 היא ציון דרך בנדון. כשאני שומע על "גבר בשנות החמישים לחייו", בתודעה שלי (אם תרצו – בהכחשה שלי...) אני חושב על מישהו שאני צריך לקום לכבודו באוטובוס. אבל בעולם האובייקטיבי... הגבר הזה הוא אני.

אנשים רבים הגדירו את החלטתי לעזוב את ניהול "יובלים", מקום עבודה נוח ומסודר ולעבור למדבר התעסוקתי, כ"החלטה אמיצה". למה? כי למצוא עבודה טובה ומאתגרת בגילי, זה כבר לא פשוט. איני יודע האם זה נכון, אך המסקנה שלי מכך היא הפוכה – אם אני חושב שזה הצעד הנכון, עליי לעשותו עכשיו, כי בעוד שנים אחדות זה יהיה הרבה יותר קשה.

****

למה עזבתי את "יובלים"?

"יובלים" הוא מרכז פלורליסטי לזהות ותרבות יהודית, הפועל במכללה האקדמית תל-חי, כזרוע של המכללה לקהילה. זהו אחד מארגוני ההתחדשות היהודית הפועלים בחברה הישראלית.

אני מאמין בהתחדשות היהודית כבשורה גדולה לחברה הישראלית וכקומה הבאה של הציונות – הקומה התרבותית, הרוחנית. אני אוהב מאוד את עבודתי ב"יובלים", הן מבחינת התכנים שבהם אני עוסק ואותם אני מקדם, והן מבחינת אמונתי ברעיון.

אולם "יובלים" הוא ארגון קטן ודל במשאבים כספיים ובהיקף כוח האדם, ולכן יכולתו להוביל שינוי חברתי משמעותי, מוגבלת מאוד. כשנכנסתי לתפקיד, ידעתי שמבחינה ניהולית, אחרי ניהול מתנ"ס הגולן ותפקידים אחרים שמילאתי בעבר, אני נסוג אחורה (ומבחינת השכר ותנאי ההעסקה, המעבר מהחברה למתנ"סים למכללה היה צניחה חופשית). אך מעבר לחשיבות הנושא ולאהבתי את העבודה, האמנתי שאצליח להגדיל ולהצמיח את "יובלים" ולהפכו לארגון הרבה יותר גדול ומשפיע.

לצערי, לא הצלחתי בכך. "יובלים" הוקם ומומן בידי הפדרציה של סן פרנסיסקו, וכשנכנסתי לתפקיד, הפדרציה הייתה בעיצומו של תהליך התנתקות מ"יובלים" (כפי שקורה לעוד ארגוני התחדשות יהודית, המבוססים על הפילנתרופיה האמריקאית). לא הצלחתי למצוא עוגן תקציבי חלופי בסדר גודל זה, ונאלצתי להשקיע הרבה בהישרדות. אני שמח וגאה, שחרף המצב הצלחנו ליזום ולארגן פעילות ענפה ומגוונת מאוד, שביחס למשאבים ניתן להגדירה כ"נס רפואי". הדבר נעשה הן בזכות מיצוי יעיל ונכון של מעט המשאבים ובעיקר באמצעות שותפויות עם גורמים אחרים בקהילה, במתכונת שבה הם מביאים את הקמח ואני את התורה, או בלשון "ילקוט הכזבים": "עושים קומזיץ. אתה תביא כבש, אני אביא את אלתרמן".

הדבר החשוב לי ביותר בחיים, שבער ובוער בעצמותיי, הוא הרצון להשפיע על החברה הישראלית ועל הקהילה בה אני חי, בערכים ובאידיאלים שאני מאמין בהם. בתפקידיי הקודמים, תמיד חשתי שיש לי כלים לכך. ב"יובלים" חשתי שהארגון קטן מכדי שבאמצעותו אוכל להצליח בכך. הרגשתי כמו מנוע של משאית על גבי טוסטוס – גודלו של הארגון לא יכול להכיל את אנרגיות העשיה ורצון ההשפעה שלי. תסכולי הלך וגבר עד שהביא אותי להחלטה לפרוש.

****

ביומה הראשון של שנת 2014, יום הולדתי ה-51, לראשונה בחיי אהיה מובטל. לא ממש מובטל – אני ממשיך להוביל את תכנית "גוונים בגליל", שהיא בעיניי ספינת הדגל של "יובלים". אני ממשיך לרכז את צ' היכרות באורטל, ממשיך להתפרנס מכתיבה ב"ישראל היום" וכמובן עושה עוד דברים רבים בהתנדבות, כמו הוראה במדרשת השילוב ועוד התנדבויות רבות אחרות.

מבחינתי, איני נמצא במדבר תעסוקתי, אלא בעמדה של צֵיד אתגרים. איש אינו מבטיח לי שאמצא מיד תפקיד הולם, ברוח התפקידים שאני מחפש. אולם כאופטימיסט חשוך מרפא, אני מאמין שאמצא בקרוב את התפקיד הראוי.

* מידף - עלון קיבוץ אורטל