הבלוג של אורי הייטנר

* אני אוהב אנשים שאינם הולכים בתלם ובעיקר נוער שאינו הולך בתלם. לכן, כששמעתי על מיכל זולר, התלמידה שלא השיבה למבחן אלא כתבה מכתב מחאה על מערכת החינוך, היא מצאה חן בעיניי. הרי אנו אוהבים את הילד הקורא: המלך ערום. סיבה נוספת לכך שהיא מצאה חן בעיניי, היא שגם אני פעם עשיתי כן. בכיתה י', במקום להגיש עבודה, כתבתי שיר הומוריסטי, שבו בעיקר הבעתי את חוסר החשק שלי לכתוב את העבודה שלא כתבתי. לא היה זה איזה מניפסט אידיאולוגי, אבל הרגשתי שביטאתי את תחושותיי.

אני שותף לביקורת על מערכת החינוך, בעיקר על השתעבדותה למדידה ולהערכה – הסרגל שקם על יוצרו. אני מלמד במדרשת השילוב בגולן ומרבה להרצות במכינות קדם צבאיות, ונוכח לראות כיצד מי שסבלו במשך 12 שנים ושנאו את הלימודים, היו באחת לשוחרי דעת, ובתוך שבועות הם לומדים, ללא כל מבחנים ומדידה, יותר מכל מה שלמדו ב-12 שנות הלימוד. היום, המבקר הגדול ביותר של מערכת החינוך הוא השר העומד בראשה. אני מסכים עם חלק גדול מביקורתו ומייחל לכך שרוב הרפורמות שהוא מוביל, למען חינוך ערכי יותר ולמען לימוד משמעותי והאהבת הלמידה על התלמידים, יצאו לפועל.

אולם כשקראתי את המכתב של מיכל, התאכזבתי. היו בו כמה תובנות נכונות, כמו הצורך במערכת שתשכיל לתת ביטוי אינדיבידואלי לתלמידים. הרי כבר המקרא מלמד אותנו "חנוך לנער על פי דרכו". וכמו הצורך לעודד חשיבה ולא הקאת חומר. אולם המכתב, ברובו, הוא אוסף של אמירות פופוליסטיות, נגד החינוך ההומניסטי, נגד הרחבת האופקים, בעד חינוך צר מוחין המשיל מעליו את "מה שלא מועיל", לא פרקטי. לנוכח החיבוק התקשורתי והפוליטי הפופוליסטי מקיר אל קיר, אני מתנדב להיות המבוגר הקורא: הילד ערום.

* ממי למדו הילדים האנסים, שביצעו את האונס הקבוצתי המזעזע בילדה בת 12, לומר שהם לא ידעו שהיא קטינה וחשבו שהיא בת 17?

* רוב קורבנות פגיעה מינית אינן מתלוננות, מפאת בושה ופחד.

על אחת כמה וכמה – כשהנפגעים הם בנים.

על אחת כמה וכמה – במגזר הדתי.

על אחת כמה וכמה – כשהנפגעים הם בנים דתיים.

על אחת כמה וכמה – כשהפוגע הוא רב.

על אחת כמה וכמה כשהרב הפוגע הוא דמות כריזמטית ונערצת.

האם השופטת שפטרה את מוטי אלון בעונש סמלי ומגוחך נתנה דעתה לכך?

* ובכלל, כאשר מדובר באישי ציבור – פוליטיקאים, רבנים, מובילי תרבות, אנשים שאמורים להיות דוגמה לציבור, יש להחמיר עמם יותר מאחד האדם, ולא לומר שהם נענשו בעצם החשיפה והפרסום.

* תרגיל בדמיון מודרך. מה היה מתרחש במערכת הפוליטית והתקשורתית, אילו התברר שההאזנות האמריקאיות החלו בתקופת נתניהו? איך היו מכסחים אותו, על כך שב"סרבנותו" הוא דרדר את היחסים עם ארה"ב לשפל חסר תקדים. איך אולמרט היה תוקף אותו, על שהרס במו ידיו ובהבל פיו את מערכת היחסים האינטימית והידידותית עם ארה"ב, שהגיעה לשיאה בקדנציה שלו (של אולמרט). ואיך עיתון הבית של אולמרט, "ידיעות אחרונות", היה מתחרע על רוה"מ.

אופס... מסתבר שההאזנות החלו דווקא בתקופתו של אולמרט, ראש הממשלה הפשרן והוותרן ביותר בתולדות מדינת ישראל.

לקט כותרות מעיתון הבית: "כולם מאזינים לכולם", "ישראל: ידענו שמאזינים", "אין סודות בטלפון" ועוד, ברוח זו.

* הבעיה אינה רק בעצם הריגול אחרי ידידים ובני ברית (ישראל, גרמניה, מדינות אירופה), אלא בהקצאת משאבי מודיעין אנושיים וטכנולוגיים לריגול אחרי ידידים, על חשבון מימוש המטרה של שירותי הביטחון – ריגול אחרי האויבים האמתיים של ארה"ב. מיהם? מי שביצעו את פיגועי 11 בספטמבר, כלומר – האסלאם הקנאי. והאויב הגדול – איראן.

* עכשיו, יותר מתמיד – אסור להרפות מעניין פולארד.

* בדרך כלל, איני אוהב את הביטוי "אל תהיה צודק, היה חכם", מאחר והפרגמטיות שהוא מבטא, עלולה לגלוש לציניות הבזה לחתירה לצדק ולהכרעות ערכיות. אולם בוויכוח בין "יש עתיד" ל"בית היהודי" בנוגע לסנקציות כלפי חרדים שישתמטו מצה"ל – אם נהיה צודקים, נהיה טיפשים. מה פירוש טיפשים? נשיג את ההיפך מהמטרה.

"יש עתיד" דורשים סנקציות פליליות כלפי משתמטים. הם צודקים – הרי חילונים ודתיים לאומיים שמשתמטים, נשלחים למאסר. אם מדברים על שוויון – ברור שיש להעניש את המשתמטים החרדים באותה דרך.

אולם אין לכך כל סיכוי. שליחת אלפי משתמטים חרדים לכלא, שילוו בהפגנות ענק מתמשכות, לא זו בלבד שלא תקרב אותנו למטרה – היא תרחיק אותנו.

מה שדרוש הוא סנקציות כלכליות. יש למנוע כל הטבה ותקציב מישיבות של משתמטים ומן המשתמטים עצמם.

* אנטי ציונות היא אנטישמיות. יש המתקוממים על האמירה הזאת, אך הם מתקוממים על אמת לאמתה. הציונות היא התנועה הלאומית של העם היהודי, ועיקרה – זכות ההגדרה העצמית של העם היהודי, באמצעות מדינת לאום ריבונית בארצו. מי ששולל זכות זו, המוכרת כזכותו הטבעית של כל עם, רק מן העם היהודי, אינו אלא אנטישמי. גם אם הוא יהודי – הוא יהודי אנטישמי.

תזכורת לעובדה זו ניתן לקרוא במוסף "הארץ" האחרון, במכתב של אלי אמינוב ועפרה ישועה-ליית, חברי "הוועד למען מדינה חילונית דמוקרטית בכל הארץ". להלן - כמה פנינים מן המאמר: "היהודים הם תוצר של ההלכה הרבנית ולא של פלסטין, שבה אמנם חיו יהודים לפני 2,000 שנה, אבל גם בני דתות אחרות חיו בה, ועל פי ההיגיון הזה – הרי היא גם מולדתם. התנועה הציונית החליטה לייבא יהודים לפלסטין בעיקר לאחר שזכתה בחסות בריטניה הקולוניאלית. עקרונותיה הגזעניים של יהדות ההלכה אינם יכולים להיות שנויים במחלוקת... הקולוניזציה היא בוודאי גורם מרכזי בהיווצרותה של הגזענות הציונית והישראלית. היא היוותה תנאי מספיק והכרחי לפיתוחו ולהשלטתו של המטען ההיסטורי שמקורו המובהק בהלכה היהודית. ... האפרטהייד אפיין את מדינת ישראל מייסודה... רעיון העוועים הציוני שעל פיו היהודים הם אומה והדבק הנחוץ להמצאתה של אומה כזאת הוא הדת היהודית, על עקרונותיה העתיקים והגזעניים..." וכד' וכד'.

שלילת זכות ההגדרה העצמית מן העם היהודי היא אנטישמיות. איך אפשר להסביר את ההתנגדות לזכות זו, אך ורק כאשר מדובר בעם היהודי? אחת הדרכים לכך, היא הכחשת העם היהודי, בנוסח ערימות הזבל שכתב הפוסט היסטוריון האנטישמי שלמה זנד. אם אין עם יהודי, אין לו זכות להגדרה עצמית. כל כך פשוט. כל כך גזעני. כל כך אנטישמי. אנטישמיות של יהודים היא הנאלחת, הבזויה והעלובה ביותר בין כל סוגי האנטישמיות.

אלי אמינוב ועפרה ישועה ליית – שני חלאות אנטישמיים.

* כששני האנטישמים הנ"ל כותבים ש"עקרונותיה הגזעניים של היהדות אינם יכולים להיות שנויים במחלוקת", על מי ועל מה הם מסתמכים? על ספר התועבה הגזעני "תורת המלך". למה הלך זרזיר אצל עורב? כי הוא מינו. שוב אנו פוגשים בחוק הרדיקלים השלובים. הרדיקלים מ"שמאל" והרדיקלים מ"ימין", הגזענים היהודים והאנטישמים היהודים – אלו ואלו קורצו מאותו חומר קלוקל. מה הפלא, שהם מפרשים באותה דרך את היהדות? על החברה היהודית הציונית הנורמטיבית להוקיע את אלה ואת אלה, שרב המשותף על המפריד ביניהם.

* טל ניב תוקפת ב"הארץ" את עוזי דיין, על כך שלמעשה הכיר ביישוב היהודי בחברון, המונה כמה מאות תושבים, כמועצה מקומית, והעביר לה תקציבים לאירועי תרבות ממפעל הפיס. מעניין.

אלא שלא היו דברים מעולם. מנין אני יודע לקבוע קביעה כה נחרצת? לא ביררתי, לא הרמתי טלפון לעוזי דיין, לא נכנסתי לאתר של מפעל הפיס. פשוט... קראתי את מאמרה של טל ניב בעיון, וממה שקראתי, ברור לי שהכותבת אינה מבינה במה שהיא כתבה, לא בדקה, לא הכינה שיעורי בית, ולא פתחה מפה, בטרם כתבה ושלחה לפרסום. ולא היה במערכת "הארץ" מי שיעמיד אותה על טעותה וימנע ממנה את המבוכה.

טל ניב כותבת שבתכניה של מפעל הפיס היא מצאה שב-25.12 תתקיים הופעה ב... סוסיא, במועצה המקומית הר חברון.

ובכן, אין מועצה מקומית הר חברון. סוסיא אינה ביישוב היהודי בחברון, אלא בהר חברון, במועצה האזורית הר חברון. המועצה האזורית, אינה העיר חברון ואינה קריית ארבע – היא מועצה אזורית כמו כל המועצות האזוריות בארץ. לפיכך, היא ראויה לקבל משאבים ממפעל הפיס, כמו כל רשות אחרת.

* ואחרי שכתבתי זאת, בכל זאת, הצצתי באתר מפעל הפיס. ושם נכתב: מ.א. הר חברון. ובכן, טל ניב היקרה, מ.א. אינם ראשי תיבות של מועצה מקומית, אלא של מועצה אזורית.

* גל קור וסופה בקנדה, גרמו להפסקת זרם החשמל למאות אלפי קנדים, ובהם רבע מיליון איש בטורונטו. החשמל יחודש בעוד ימים אחדים.

מדובר בקנדה, לא מדינת עולם שלישי מפגרת, אלא אחת המדינות המפותחות והמתקדמות בעולם. מדובר במדינה המורגלת לחורף קשה, לגלי קור ולסופות. אולם הפעם הסופה חריגה בעוצמתה, והרי אי אפשר להיות ערוכים לחלוטין לתרחיש הקורה אחת לעשרות שנים, כיוון שיש גבול למשאבים. ולכן, הקנדים, כמו פולנים טובים, יישבו בחושך ובקור עד אחרי חג המולד.

הוא הדין בבריטניה. סופה. 100,000 איש מנותקים מהחשמל. וגם בריטניה אינה בדיוק מדינת עולם שלישית מפגרת. הוא הדין בצרפת. הוא הדין בצפון מזרח ארה"ב. בסה"כ, מיליונים מנותקים מחשמל.

ואילו אצלנו, הספורט הלאומי של נרגנות וקוטראי, שבר את כל השיאים בסופה האחרונה. כל הדיבורים על "עולם שלישי" ועל "קריסת מערכות" הם הבל ורעות רוח, התבכיינות לשמה. יש בנו משהו ילדותי, איזה חוסר יכולת לדחות סיפוקים, סוג של עכשוויזם, של "מגיע לי". הגיע הזמן להתבגר ולהרגיע.

אין ספק שהיו כשלים ושגיאות בטיפול בסופה, שיש ללמוד מהם ולהפיק לקחים, כדי להתמודד טוב יותר בפעם הבאה. מכאן ועד פסטיבל "המחדל", רב המרחק. קצת פרופורציות.

* בתקופת המאבק על הגולן, כשכל הארץ נצבעה בסטיקרים ושלטים "העם עם הגולן", דידי מנוסי המציא את הסלוגן "העם עם אדולן". אני דווקא אהבתי את הסלוגן, לא רק כיוון שהוא מצחיק, אלא בעיקר כיוון שהוא המחיש לי עד כמה הסלוגן שלנו הצליח, הופנם בשפה וביטא את האמת הציבורית.

* ביד הלשון

אחרי קריאת מאמרם האנטישמי של ישועה-ליית ואלי אמינוב במוסף "הארץ", כתבתי על כך דברים קשים בדף הפייסבוק שלי. בתגובות שקיבלתי, בלט הפסוק "מהרסיך ומחריביך ממך יצאו" (ישעיהו מט, יז).

בשיח המקובל, משמעות הפסוק היא שהמהרסים והמחריבים שלנו, לא יהיו האויב מבחוץ, אלא הם יבואו מתוכנו.

אולם משמעות הפסוק המקורי הפוכה. הפסוק הוא חלק מנבואת נחמה של ישעיהו, והוא אומר שהאויב שכבש את הארץ, הרס אותה והחריב אותה, ייצא ממנה, ועם ישראל ישוב אליה.

* "חדשות בן עזר"