הבלוג של אורי הייטנר

עמדה נערה מול הכותל / שפתיים קרבה וסנטר. / אמרה לי: "תקיעות השופר חזקות הן, / אבל השתיקה עוד יותר..." / אמרה לי: "ציון הר הבית" / שתקה לי: "הגמול והזכות", / ומה שזהר על מצחה בין ערביים / היה ארגמן של מלכות. // הכותל - אזוב ועצבת, / הכותל - עופרת ודם. / יש אנשים עם לב של אבן, / יש אבנים עם לב אדם.

"הכותל" הוא אחד השירים היפים של מלחמת ששת הימים. שיר המבטא גאווה על הניצחון, על שחרור חבלי מולדת, על החזרה לעיר העתיקה, להר הבית, לכותל. ולצד הגאווה – כאב גדול על מחיר הדמים הכבד שגבה הניצחון, על האובדן והשכול.

עמדה בשחורים מול הכותל / אמו של אחד מן החי"ר. / אמרה לי: "עיני נערי הדולקות הן / ולא הנרות שבקיר". / אמרה לי: "אינני רושמת / שום פתק לטמון בין סדקיו. / כי מה שנתתי לכותל רק אמש, / גדול ממילים ומכתב".

אין סתירה בין הכאב הגדול, לבין האמונה בצדקת הדרך, גם מצד מי שאבדו את היקר להם ביותר.

גם הצנחן אצל הכותל, ממשחררי העיר, כואב את מות רעיו. וגם הוא יודע על מה לחם. הוא לחם כדי להתאחד עם סבא שלו הטמון כאן בהר הזיתים; לאחד את מדינת ישראל הצעירה עם שרשרת הדורות היהודיים.

עמד הצנחן מול הכותל, / מכל מחלקתו רק אחד / אמר לי: "למוות אין דמות אך יש קוטר - / תשעה מילימטר בלבד..." / אמר לי: "אינני דומע", / ושב להשפיל מבטים, / "אך סבא שלי, אלוהים היודע, / קבור כאן בהר הזיתים".

את שרשרת הדורות, מסמל הרב הישיש, המכתיר את משחררי הכותל, ככוהנים בני ימינו; מסירות הנפש בבניית הארץ ובהגנה עליה, היא עבודת הקודש האמתית של דורנו.

עמד מול הכותל עִמָנוּ / הרב הישיש בתפילה. / אמר לי: "אשרי שזכינו כולנו" / ושב, ונזכר, לא כולם. / עמד בדמעה מנצנצת / יחיד בין עשרות טוראים. / אמר לי: "מתחת לחאקי, בעצם,/ כולכם כוהנים ולווים.

את השיר הנפלא הזה, כתב יוסי גמזו, רב אמן של מילים, המיטיב לתרגם את האמת והאמונה היהודית העמוקה, למילות שירים ופזמונים.

ברגישות רבה, מתאר יוסי גמזו, בשיר ממלחמת ההתשה, את המחיר ששילמו חיילים שחזרו מהקרב, חזרו ממנו שלמים בגופם, אך פצועים בנפשם. עד מלחמת יום הכיפורים, המושג הלם קרב לא היה מקובל ולא עלה על סדר היום הציבורי. גמזו היטיב לתאר את הפצע הכואב הזה, בשירו "ילדי איננו ילד", אותו שרה חוה אלברשטיין בפסטיבל הזמר והפזמון, במוצאי יום הכיפורים תש"ל (1970).

גמזו כתב את השיר מנקודת מבט של הורה המספר על בנו שהלך לקרב, וחזר ממנו אחֵר, "איננו ילד עוד, ידיו נגעו בפלד ... הוא שב אלי אחר כל כך ... שותק אבל זוכר כל כך / מילים קצרות כמו קרב וכמו מוקש... ילדי איננו ילד, לא, איננו ילד / עשן ימינו אלה מעיניו נשקף / עיניים תכלת / כן, הוא שב עם חול נודד / אבל את ילדותו איבד / אי שם במוצבים ובמרדף // ילדי איננו ילד, לא, איננו ילד / עשן ימינו אלה מעיניו נשקף / עיניים תכלת // לו נשאר כמו לפנים / אותו הילד ששנים / צמח פה על ידי / אבל לשווא אין כל תועלת כבר / ידיו נגעו בפלד כבר / ילדי איננו ילד כבר.

אלה הם שניים מתוך פזמונים רבים שתרם גמזו לזמר העברי, ובהם נכסי צאן ברזל כמו "איפה הן הבחורות ההן", "מה הוא עושה לה", "זוהי יפו", "שני שקי שינה", "סתם יום של חול", "סימן שאתה צעיר", "לילך רוצה לקטוף את הירח" (מפסטיבל שירי ילדים), "ירושלים האחרת" ועוד רבים וטובים.

אני אוהב במיוחד את "השעות הקטנות של הלילה". השיר, אותו הלחין יוחנן זראי, פותח תקליטון בן ארבעה שירים, תקליט הסולו הראשון של אריק איינשטיין. בשיר זה, מיטיב יוסי גמזו לצייר במכחול מילותיו, בעברית הקסומה שלו, את הלילה. שיר רומנטי כל כך, וחף לחלוטין מקיטש. שיר המאהיב על המאזין לו והשר אותו, לא רק את הלילה, אלא גם את השפה העברית.

השעות הקטנות של הלילה / הן אולי הגדולות באמת. / בשעות הקטנות של הלילה / העולם את ההגה שומט. // וחופשי מתככים וּמִבֶּצַע / ותמים כתינוק בן יומו / הוא דולה מאוקיינוס הנצח / המוני אלמוגי חלומות.

יוסי גמזו אינו רק פזמונאי. הוא משורר לירי נפלא. הוא משורר ילדים. הוא חוקר הספרות העברית, הוא מתרגם, הוא עורך, הוא מרצה. ובשנים האחרונות הוא מפרסם פעמיים בשבוע, בעיתון האינטרנטי "חדשות בן עזר", שיר אקטואלי מחורז, ברוח "הטור השביעי" של נתן אלתרמן.

יוסי גמזו הוא תושב הגולן, תושב קצרין, מאז הגיע לפני שנים אחדות כמרצה לספרות עברית במכללת אוהלו. חבורת הזמר של מתנ"ס הגולן, "קול ברמה", בהדרכתה של אירית ישראלי ובניצוחה, ערכה לפני שנים אחדות מופע מקסים משיריו היפים של יוסי גמזו. יוסי עצמו השתתף במופע וסיפר על שיריו.

השבוע התבשרנו על הענקת פרס אקו"ם למפעל חיים למשורר והפזמונאי פרופ' יוסי גמזו. יש לקוות, שזו תחנה בדרך לפרס ישראל.

* "שישי בגולן"