הבלוג של אורי הייטנר

תגובה ל"הסוכנות היהודית", 27.12.13

מדוע עיתון "הארץ" מפרסם מידי שבוע טור על פרשת השבוע? האם זה עיתון "דתי"? האם הוא "מחזיר בתשובה" את קוראיו? כמובן שלא. הדיון בפרשת השבוע הוא ביטוי של תרבותנו הלאומית, כיהודים. אין אומה ללא תרבות, אין אומה יהודית ללא תרבות יהודית, התרבות היהודית יונקת ממקורות עמוקים ועתיקים ויש בה יסודות דתיים רבים. אולם היא הרבה יותר מ"דת".

כתבת ההפחדה "הסוכנות היהודית" במוסף "הארץ", יוצאת מנקודת מוצא השוללת כל עיסוק בתרבות יהודית ומפעילה את צופרי האזעקה של "כפיה דתית", "לאומנות" ו"הקשר בין אורתודוכסיה ומיליטריזם". כוכב הצפון שלה הוא בתי ספר שבשם אידיאל ההפרדה בין דת ומדינה, לא ילמדו יהדות, לא יחנכו ליהדות, ידירו מהתלמידים את יהדותם וידירו אותם מיהדותם.

בתאוות ההתנפלות, מערבבת הכתבה בין מחלוקות בשאלה איך ללמד יהדות לבין התנגדות גורפת ללימוד יהדות. כאשר גורמים המייצגים את ההתחדשות היהודית ואת הפלורליזם ביהדות מבקרים התנהלות של אפליה תקציבית לטובת מוסדות אורתודוכסיים, או כניסה של ארגוני "מחזירים בתשובה" לבתי הספר, הם מקבלים מן הכתבה רוח גבית. אולם רוח הכתבה, יוצאת חוצץ נגד המפעל החינוכי והתרבותי של אותם גורמים עצמם – התחדשות יהודית, העמקת הזהות היהודית התרבותית בחברה הישראלית והשתתתה על ערכים יהודיים וציוניים. בכל תכנית פלורליסטית, מוצאת הכתבה דופי והוכחה שבעצם היא לא באמת פלורליסטית. שהרי על פי השקפת כותבי הכתבה, כל מה שמריח יהדות הוא שלילי.

דו"ח שנער,  מלפני למעלה מעשרים שנה, הציף את הבעיה הלאומית העמוקה של בורות נוראית הקיימת בציבור החילוני באשר ליהדותו. אין ספק שהמודעות היום לבעיה גדלה באופן משמעותי וכך גם הצמא ליהדות בכל שדרות החברה. ואף על פי כן, ביסודם של דברים, הבורות עדין קיימת. אני נפגש לעתים קרובות עם בוגרי מערכת החינוך במכינות הקדם צבאיות ומופתע מהבורות הקשה, מהעדר מידע בסיסי, מאי היכולת לקרוא טקסט מקראי; וחניכי המכינות הם העילית שבין בוגרי המערכת וצמאי הדעת שביניהם. לא אחת אני שומע מהם, שבשלושת החודשים הראשונים שלהם במכינה, הם רכשו הרבה יותר דעת מאשר בי"ב הכיתות במערכת החינוך הפורמלי. לכן, איני יכול שלא לגחך בקוראי את הכתבה ההיסטרית, המעוררת פאניקה בקורא מפני "כפיה דתית" ו"החזרה בתשובה" במערכת החינוך, רחמנא לצלן.

הכתבה יוצאת חוצץ נגד כניסת גורמים דתיים ללמד יהדות בבתי הספר הממלכתיים. ההתנגדות לכך נובעת מהחרדה ההיסטרית מפני החזרה בתשובה. גם אני סבור שהמורים החילונים המלמדים באותם בתי ספר צריכים ללמד יהדות, אך מסיבה אחרת לגמרי. אני חותר לכך שהתלמיד יזדהה עם יהדותו, יחוש שזו תרבותו, יהיה בן בית בתוכה ובעל בית עליה. לפיכך, יש לנתק בתודעתו את הזהות בין יהדות לדתיים, כאילו "היהדות היא של הדתיים", וכיוון שגם אנחנו קצת יהודים, יבואו היהודים האוטנטיים ויתנו לנו לטעום קצת יידישקייט. כדי שהתלמיד יחוש ביהדות כבתוך שלו, עליו לזהות את היהדות עם היהודים מכל הגוונים, גם מן הגוון שלו. לשם כך, מן הראוי שילמד יהדות מיהודים שאורח חייהם קרוב לשלו.

הבעיה היא, שעשרות שנים של בוריינות – מערכת חינוך שטיפחה את הבורות וייצרה דורות של בורים ועמי ארצות, גרמו למחסור ביהודים שאינם חובשי כיפה הבקיאים דיים כדי ללמד יהדות. זה האתגר הדורש שינוי – הכשרת מורים, מרצים ומנחים בקרב המגזר ה"חילוני" לתחומי היהדות. במקום להתבכיין על כך ש"הם" פולשים לבתי הספר "שלנו" ומעבירים את ילדינו הרכים על דתם ועל דעתם, פשוט לקחת על עצמנו את האתגר. זאת אחת המשימות החשובות של דורנו – בניית הקומה השניה של הציונות; הקומה התרבותית – רוחנית.

* מוסף "הארץ"