הבלוג של אורי הייטנר

* לפני חודשים אחדים, בעקבות כתבת טלוויזיה על מצבו הכלכלי העגום של חתן פרס ישראל, המלחין נחום היימן, מיהרו ראש הממשלה ושרת התרבות לזמן אותו לתמונת לוחמים והבטיחו לו משרה בשימור הזמר
העברי, במשרד התרבות. יש לציין, שהיימן תורם רבות לשימור הזמר, בעשיה יומיומית
לאורך שנים, ללא כל תמורה.

הייתה זו מחווה נאה, אך במאמר שפרסמתי ב"ישראל היום" בעקבות המחווה, הזכרתי שאמנם היימן הוא ידוען ובעייתו שודרה בטלוויזיה, אולם הוא סימפטום ולא הבעיה. הוא סימפטום לבעיית האמנים הוותיקים שתרמו תרומה אדירה לתרבות הישראלית ורבים מהם סובלים מזקנה עניה ומנוונת. הוא סימפטום לבעיית הזקנים בישראל, שרבים מהם חווים עוני קשה ומשפיל. חשוב מאוד לפתור את בעייתו של היימן, אך חשוב יותר להתמודד עם הבעיות הכלליות.

השבוע, בכתבה על סי היימן ב"ישראל היום", התברר שהתצלום וההבטחה היו ההתייחסות האחרונה של נתניהו ולבנת להיימן. אפילו הטיפול בסימפטום לא נעשה, חרף ההבטחה.

* בעיית הקשישים בישראל, היא חלק מבעיית העוני בישראל. כפי שנוכחנו בדו"ח העוני, מספר העניים בישראל גדול מאוד, באופן מוחלט ובהשוואה למדינות המפותחות. זוהי חרפה למדינה יהודית, שערכי הערבות ההדדית
אמורים להיות תשתיתה המוסרית.

ומה עושה הממשלה כדי להקל על המצוקה? מפחיתה את תשלומי המעסיקים לביטוח הלאומי. החלטה פופוליסטית, דמגוגיה אנטי סוציאלית, המתהדרת ב"הורדת המס", כשלמעשה זו הורדה בתשלום של החזקים
יותר למוסד שנועד להבטיח זקנה בכבוד, מענה למצוקות של אבטלה, פציעה וכד'. מדיניות אכזרית.

* החלטת הממשלה לצמצם את העליה בתקציב המדינה מ-4% ל-2.5%, תפגע בשירותים החברתיים של הממשלה לאזרחיה. הממשלה, שרוממות מעמד הביניים בפיה, ועל שכבות המצוקה היא כבר אפילו לא מדברת, פוגעת בציבור הזה באמצעות נסיגת המדינה ממחויבויותיה לאזרחיה. זהו מהלך של דה-טרכטנברגיזציה –
הממשלה נסוגה בה מהדרך החיובית שעלתה עליה עם אימוץ מסקנות ועדת טרכטנברג, בעקבות מחאת קיץ 2011. באימוץ המסקנות נהגה הממשלה בניגוד לדנ"א האידיאולוגי שלה. היא עשתה זאת בלית ברירה, כדי להרגיע את המחאה הציבורית. אולם ככל שאנו מתרחקים מן המחאה, נתניהו חוזר לסורו, כשקבלן הביצוע שלו הוא מר מעמד הביניים, יאיר "מרד העבדים" לפיד.

* בכל שנה, לאחר פרסום סל התרופות, חוזר על עצמו ריטואל קבוע – במקום לכתוב ולעניין את הציבור בתרופות החדשות שהוכנסו לסל, העיסוק התקשורתי הוא בתרופות שנותרו בחוץ, בהתייחסות שלילית לחברי ועדת הסל, המוצגים כרשעים וחסרי לב, שהפקירו את חולי הסוכרת. אך אילו אישרו את התרופה שנותרה
בחוץ, היה זה על חשבון תרופה שהוכנסה לסל. ואז, התקשורת הייתה חובטת בוועדה על מה שנשאר בחוץ. אני מצדיע לחברי הוועדה, שנטלו על עצמם משימה קדושה, ומעיזים לקבל החלטות קשות משאול, מתוך אילוצים קשים של מסגרת תקציבית קשוחה. אין לבוא אליהם בטענות, אלא יש לברך אותם.

את הטענות יש להפנות לממשלה, על כך שאינה מגדילה את הסל, על מנת שניתן יהיה להכניס אליו עוד תרופות. אולם הגדלת הסל, החיונית כל כך לבריאותם הפיזית והנפשית של אזרחי ישראל, ולא רק לאיכות חייהם אלא
לעצם לחייהם, מנוגדת למדיניות הדה-טרכטנברגיזציה של הממשלה, המדיניות של צמצום מדינת הרווחה. כאשר הממשלה מקטינה את הגידול בתקציבה, מוותרת על העלאת מס הכנסה (אם כבר, היה צודק יותר לצמצם את מס ערך מוסף, המס הרגרסיבי, העיוור והטיפש) ומוזילה את שיעור ההשתתפות של המעסיקים בביטוח הלאומי. זו מדיניות רעה ופוגענית.

* ישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי, אך היא גם מדינת כל אזרחיה ואין כל סתירה בין השניים. ומן הראוי, שהכנסת, תנהג כפרלמנט של מדינת הלאום של העם היהודי, אך גם של כל אזרחי ישראל. דבר לא היה נגרע מיהדותה של הכנסת, אם לכבוד אזרחי ישראל הנוצרים, היה נמצא מקום להניח עץ אשוח. ראויה הייתה יוזמה כזו מלכתחילה, אך בוודאי שלא הייתה סיבה שלא להיעתר לבקשה כזו, כאשר הוגשה. בדיוק כפי שנשיאי ארה"ב מציינים את ליל הסדר ואת חנוכה, כמחווה לאזרחים היהודים, כך ראוי להפגין מחוות למיעוטים בישראל.

* הנוצרים היו, עד לאחרונה, בין הקיצוניים בלאומיות ואף הלאומנות הערבית – הן הלאומיות הפאן ערבית, והן הלאומיות הערבית הפרטיקולרית. הסיבה לכך נעוצה בהיותם מיעוט דתי נרדף, בידי הרוב המוסלמי, לאורך
מאות בשנים. בלאומיות הם ראו הזדמנות לשוויון – כעת הם ערבים, או סורים / מצרים / פלשתינאים וכו', שווים למוסלמים. היה להם חשוב להעצים ככל האפשר את הלאומיות, ולכן הם היו פטריוטים וקיצונים.

אנו מכירים זאת דרך ערבים נוצרים דוגמת הארכי-טרוריסט הפלשתינאי ג'ורג' חבש, מייסד החזית העממית לשחרור פלשתין, וח"כ לשעבר עזמי בשארה – שני לאומנים קיצוניים, מתוך רצון להוכיח שהם יותר נאמנים
מנאמני הנאמנים.

זה לא עזר להם. והיום, בעיקר מאז אירועי "האביב הערבי", עולה משקלה של הדת על חשבון הלאומיות. והנוצרים שבים להיות מיעוט נרדף, במצרים, ברשות הפלשתינאית ובמדינות ערביות אחרות.

בקרב ערביי ישראל הנוצרים, נוצרת מגמה חדשה, עדיין מגמת מיעוט, אך משמעותית הרבה יותר מבעבר, של חתירה לישראליזציה, כולל גיוס לצה"ל או לשירות לאומי. במקום לעודד מגמה זו, באמצעות יחס מכבד למיעוט
הנוצרי, אנו מפנים לו עורף ופוגעים ברגשותיו. חבל.

* כאשר מצבות בתי עלמין נוצריים מנותצות ומושחתות בהר ציון שבירושלים, וצעירים מטורפים יורקים על כמרים – הנחת עץ אשוח בכנסת, הייתה מבטאת מסר ממלכתי המוקיע את המעשים הללו.

* הכרה בעיקרון של נסיגה לקווי 67', כמוה כקבלת הנראטיב הפלשתינאי השקרי, על פיו מלחמת ששת הימים הייתה תוקפנות ישראלית לשם השתלטות על שטחים, ולא מלחמת מגן צודקת. קבלת העיקרון הזה, משמעותה –
פרס לתוקפן. נסיגה לקווים הללו היא צעד מופקר ומטורף.

 * עיקרון היסוד של יצחק רבין במו"מ עם הפלשתינאים על הסדר הקבע היה ברור – לא תהיה נסיגה לקווי 67'. מתוך עיקרון-על זה, נבעה המדיניות של עמידה על כך שירושלים רבתי, בקעת הירדן במובנה הרחב ביותר

וגושי ההתיישבות, יהיו בריבונות ישראל בכל הסדר קבע.

 אהוד ברק, בכשל המדיני החמור ביותר בתולדות ישראל, בפזיזות ויהירות, על דעת עצמו, בעט בעקרונות הללו וקיבל את העיקרון של נסיגה לקווי 67'. לשלום הוא לא הביא, כמובן. להיפך. והוא גם לא הביא לכך שהביקורת הבינלאומית לא הייתה על הפלשתינאים שדחו את הצעתו, אלא על "סרבנותה" של ישראל.

לתשומת לבו של נתניהו, אם אכן נכונות הידיעות על נכונותו לקבל את העיקרון הזה, ואם נכונותו לקבל את העיקרון הזה נובעת מהרצון להטיל על הפלשתינאים את האשמה בהכשלת המו"מ.

* אני רואה חשיבות הסברתית ומדינית רבה בכך שהאשמה לא תיפול עלינו אלא על הפלשתינאים, אבל לא בכל מחיר. לא בקבלת עמדה עקרונית המנוגדת לחלוטין לאינטרס הלאומי של ישראל. מה יקרה אם הפלשתינאים "יבריזו" ויקבלו הצעה כזו? נתניהו יגיד: "פוס, לא התכוונו באמת?"

 * אינני יודע מה פירוש "החלת חוק על היישובים". אני יודע מה פירוש "החלת החוק, המנהל והמשפט" על תא

שטח – סיפוחו של השטח לריבונות  ישראל. כך נעשה במזרח ירושלים ובגולן. כך ראוי היה להיעשות גם בבקעת הירדן. ראוי היה לספחה כבר ב-1967 ובהזדמנויות רבות אח"כ. אולם החלת ריבונות היא צעד של עיצוב גבול
הקבע, הן אם הוא נעשה במסגרת הסכם שלום והן - כצעד חד צדדי. ודאי שממשלה אינה יכולה לעשות כן, שעה שהיא מנהלת מו"מ על הסדר הקבע. הצבעת השרים בוועדת השרים לחקיקה בעד החוק של ח"כ רגב, להחלת החוק על יישובי הבקעה, היא התנהגות בלתי ממלכתית. היא לא תקוים, כיוון שנתניהו ימסמס אותה. ישראל תשלם מחיר מדיני ומעמדה הבינלאומי יפגע, וכל זאת ללא כל תועלת ממשית, אלא כצעד סרק.

 יש להמשיך להיאבק למען סיפוח הבקעה לישראל, אך צעדים פופוליסטיים של שרים בוועדה, לא יקדמו כהוא זה את הסיפוח.

לכאורה, חשיבות ההצבעה על הצעת החוק, בהיותה איתות של השרים לרוה"מ ולעולם על מחויבותם לבקעה. אך לא זו הדרך, אלא הבהרה חד משמעית שלא יתמכו בהסכם שתִּכָּלֵל בו נסיגה מבקעת הירדן.

* הגשתי מועמדות למשרה בשירות הציבורי, ונתבקשתי למלא שאלון אישי. יש לציין, שהשאלון נמצא באינטרנט ואף היה אליו קישור בגוף המכרז. אולם בהגיעי לשאלון, מסתבר שאי אפשר להשיב עליו במחשב ולשגרו בלחיצת
מקש, אלא יש להדפיס אותו ולמלא אותו באופן ידני. מדובר בשאלון מפורט ביותר, עם מקום מצומצם לכתיבה בכתב יד קטן וצפוף. כדי לתקן טעות, היה עליי להשתמש בטיפקס, שנים אחרי ששכחתי שאין זה רק שמה של להקה.

האם מודעים בשירות הציבורי לעובדה שאנו נמצאים באמצע העשור השני של המאה ה-21, או שמא הם עוד תקועים בבאג 2000?

* אם אריק איינשטיין היה יודע מה קורה להפועל ת"א, הוא היה מת במקום.

* ביד הלשון

נסעתי מהגולן לת"א במיוחד לפגישה, וכשהגעתי נודע לי שהיא התבטלה. מסתבר שנסעתי לחינם.

 חינם?! שש שעות עבודה, כמעט 400 ק"מ, תשלום על חניה... חינם? נסעתי לשווא, אך זה עלה לי הרבה.

 אז מה זה "חינם"?

 מילה אחת, שלה שני פירושים (הקרובים מבחינה לוגית, אך אינם זהים). האחד, לשווא. השני, ללא תשלום. שנאת חינם (ביטוי הלקוח מתהילים) אינה שנאה ללא תשלום, אלא שנאת שווא, ללא הצדקה. לעומת זאת, מתנת

חינם (ביטוי הלקוח מן המשנה), אינה מתנת שווא, ללא הצדקה, אלא מתנה שניתנת מבלי שמקבלהּ חייב משהו לנותנהּ.