הבלוג של אורי הייטנר

 * פרס על מפעל חיים בגיל 45, זה קצת מוזר. הרי הגיל הזה הוא אמצע החיים. ובכל זאת, אין לי ספק שחתן פרס סוקולוב למפעל חיים, מייסד "דה-מרקר" גיא רולניק, ראוי לפרס זה. "דה מרקר" הוא מפעל בסדר גודל של מפעל חיים. רולניק יצר עיתון כלכלי ברמה גבוהה מאוד, אך בשפה שווה לכל נפש, להבדיל מהג'יבריש הכלכלי, המיועד ליודעי ח"ן שהיה מקובל עד "דה-מרקר". השפה המקצועית יצרה ערפל, ששירת את מוקדי הכוח ששלטו במשק, מתוך יצירת מצג שווא שהכלכלה מתנהלת על פי עקרונות אובייקטיביים, מדעיים.  השינוי שחולל רולניק, הנגיש את הכלכלה לשיח ציבורי עם אוריינטציה חברתית. "דה מרקר" הצליח להשפיע בצורה בלתי רגילה על סדר היום הציבורי, במאבקו בריכוזיות, בטייקוניזם, בתופעה הבעייתית שבה קומץ קטן מאוד של משפחות השתלטה על המשק הישראלי. ללא פעלו, ספק אם היינו מגיעים לתוצאה הברוכה של פסיקת בית המשפט בנוגע לנוחי דנקנר ולהחלטות היסטוריות כמו חוק ששינסקי בנוגע לתמלוגים על אוצרות הטבע של הארץ וחוק הריכוזיות. "דה מרקר", ורולניק בראשו, מציעים חלופה של דרך שלישית בין סוציאליזם וקפיטליזם, שעיקרה שוק חופשי תחרותי באמת, עם רגולציה חזקה המבטיחה את התחרותיות ומונעת השתלטות – שבעצם היותה השתלטות, היא עוינת. הוא נאבק בכלכלת "המחוברים", לא רק בקשרי הון שלטון מצד הטייקונים, אלא גם בוועדים הגדולים הנוקטים לא אחת במאבקים חזיריים ובגישה חזירית הפוגעת הן בתחרותיות והן ברעיון הנשגב של העבודה המאורגנת.

רולניק ראוי לשבח, על כך שבאופן עקבי הוא יוצא נגד העלילה השפלה המנסה להאשים את המתנחלים והחרדים במצוקות החברה הישראלית. אמירה כזאת, דווקא ב"הארץ", אינה רק חשובה אלא גם אמיצה, כמעט חתרנית.

רולניק הוא בעיניי העיתונאי הישראלי החשוב ביותר בעשור האחרון.

ביקורתי על רולניק, היא על כך שהעניק לעיתון שלו שם לועזי. מה רע בשם עברי, כמו למשל "הַסַּמָּן"?

* באחד הצרורות האחרונים, הבעתי את התנגדותי להצעה להטיל סנקציות פליליות על חרדים המשתמטים מצה"ל, למרות שזו הצעה צודקת, כיוון שהיא תשיג תוצאות הפוכות מהמטרה של גיוס חרדים לצה"ל.

אולם איני יכול לסבול את הדמגוגיה של יו"ר ש"ס אריה דרעי, המדבר נגד ההצעה "להפוך את לימוד התורה לעבירה ואת לומדי התורה לעבריינים". הרי זהו שקר נתעב. העבירה אינה לימוד תורה אלא השתמטות מצה"ל. השתמטות מצה"ל אינה רק עבירה על החוק, אלא גם התנקשות בערכים יהודיים כמו "ישראל ערבין זה בזה", "לא תעמוד על דם רעך", "האחיכם יצאו למלחמה ואתם תשבו פה?", "פיקוח נפש דוחה שבת" (ובעצם כל מצווה) ועוד.  וכאשר משתמטים מצה"ל בשם לימוד התורה, כביכול, זוהי גם עבירה חמורה של חילול השם.

* היכולת להחזיק אדם במשך שנים כאבן שאין לה הופכין, כבר לא חי אבל עוד לא מת ולמעשה – חשוב כמת, אינה הישג של הקדמה המדעית אלא מחיר של הקדמה המדעית. וכשאני שומע בסיטואציה כזו את צירוף המילים "חשש לחייו", אני מפרש את זה כחשש ש"חייו" ימשכו עוד.

* שגריר הרש"פ בפראג נהרג במהלך פעילות דיפלומטית אופיינית לנציג של רשות טרוריסטית.

* מתוך הכותרת הראשית של העיתון "סופהשבוע", בציטוט ממאמר של בן כספית: "אפילו גדעון סער, שאמור
להיות שפוי, נגרר לבקעת הירדן והצהיר שאינו מאמין שנתניהו ייסוג מהבקעה".

כלומר, מי שמתנגד לנסיגה מבקעת הירדן, אינו שפוי, אליבא דנאד הנפוח בן כספית. כלומר, יצחק רבין, למשל, נרצח בגין מדיניות בלתי שפויה – מדיניות של פשרה טריטוריאלית שאחד מאבני היסוד שלה היה ריבונות ישראלית על בקעת הירדן "במובן הרחב ביותר של המושג". בעצם, הקונצנזוס הלאומי עד הפיגוע המדיני של אהוד ברק ב-2000, הוא קונצנזוס בלתי שפוי. ולבקעת הירדן, כמובן, רק "נגררים". בן כספית – פתולוגיה של יהירות ממארת.

* אם בן כספית יעלה פעם לשלטון, חלילה, אני מבין שמי שתומך בבקעת הירדן ישראלית, יאושפז בבתי חולים לחולי נפש. יש משטרים כאלה.

* לפני שבועות אחדים, לאחר מותו של נלסון מנדלה, פרסם יוסי שריד מאמר ב"הארץ" בו תיאר, בהגזמה רבה, את יחסי הידידות בין ישראל לדרא"פ בתקופת האפרטהייד, והסביר שהדבר נבע מקרבה אידיאולוגית ותמיכה ישראלית באפרטהייד. הוא הוכיח זאת באמצעות ציטוט נידח של משפט מפי רפול, שהביע הבנה לאפרטהייד. גם אם הציטוט נכון, ודאי שהוא רחוק מלייצג את דרכה של ישראל.

באותו גיליון התפרסם מאמר מלומד ומעוגן בעובדות מספריות, המפריך את נראטיב "היחסים המיוחדים" בין ישראל
לדרא"פ ומוכיח שהיקף יחסי הסחר בין המד ינות בטל בשישים לעומת היחסים של דרא"פ עם ארה"ב ומדינות אירופה.

הקשרים בין ישראל לדרא"פ נבעו מהמדיניות הישראלית ששאפה ליחסים נורמליים עם כל מדינות העולם, בשל הבידוד המדיני ממנו סבלה. אולם האוריינטציה האפריקאית של ישראל, הייתה דווקא תמיכה בארצות אפריקה
השחורה המתעוררות. ישראל סייעה רבות למדינות אלו, בחקלאות, בכלכלה ובביטחון, במדיניות שהובילה שרת החוץ גולדה מאיר. באותו גיליון שבו פרסם שריד את מאמרו, התפרסם מחקר על פיו ישראל אימנה את נלסון מנדלה בראשית דרכו. אלא שבראשית שנות ה-70 אותן מדינות הפנו עורף לישראל ונתקו עמה את הקשרים הדיפלומטיים, בלחץ מדינות ערב.

כאן אני מגיע למסר המרכזי במאמרו של שריד. לטענתו, ישראל היא ידידתם של המשטרים החשוכים ביותר, עד שכמעט ניתן לראות בידידות עם ישראל סימן לרודנות. לצד דרא"פ הוא הצביע על משטרו של פינושה בצ'ילה.

דברים אלה הם הבל ורעות רוח. למעט מקרים חריגים, ההיפך הוא הנכון. ככל שמדינה דיקטטורית יותר, כך סביר יותר להניח שהיא עוינת יותר לישראל, ולהיפך. לא בכדי, בריה"מ והגוש המזרחי נתקו את יחסיהן עם ישראל ועיינו אותה, ורק לאחר שהפכו לדמוקרטיות חידשו את יחסיהן עמה והמירו את העוינות בידידות.

פרשת ניתוק היחסים מצד מדינות אפריקה היא הוכחה נוספת לכך. את המהלך הוביל אידי אמין, רודן אוגנדה, מי שהשליך את יריביו לנהר שורץ תנינים (ובין יריביו ניתן למנות גם את הקרובים אליו ביותר, כאשר הפרנויה
המטורפת שלו גרמה לו לחשוד בהם בחוסר נאמנות). החרו החזיקו אחריו, ונתקו את יחסיהם עם ישראל, רודנים אפריקאיים, האחראים לפשעים נוראים נגד האנושות ולמעשים של רצח עם.

השבוע נודע איך העניש רודן צפון קוריאה את דודו – הוא הושלך עירום לכלוב ובו 120 כלבים מורעבים, שטרפו אותו חי. לא בכדי, צפון קוריאה היא אחת המדינות העוינות ביותר לישראל. לא בכדי, צפון קוריאה היא אחת
הידידות הגדולות ביותר של אויבי ישראל, ובראשן איראן וסוריה. הברית הזו טבעית, כפי שהעוינות לישראל של משטרים כאלה היא טבעית.

* מה יעשה פרס לאחר פרישתו מהנשיאות? על פי הערכות, הוא מתכוון למנף את יוקרתו כנשיא, להפיכת מכון פרס לממשלת צללים שתנהל מדיניות חוץ חלופית למדינת ישראל, במקביל למדיניות הממשלה הנבחרת. רבין הכיר אותו
כל כך טוב, והגדיר אותו כל כך מדויק.

* אם במקום להמחיז את גדעון סער מסמן מספרים על ידי מסתננים, היו מצלמים פוטו-מונטז' שלו במדי SS, היו מבינים את החומרה שבדבר?

* הדוגמנית עמית מכטינגר נעצרה בעוון נהיגה בשכרות. בזכות עובדה זו היא זכתה לכתבת שער ב"7 ימים".

* הסלוגן של קמפיין להעלאת המודעות נגד "סם האונס" הוא: "תשמרי על הכּוֹס שלך". ונשאלת השאלה, האם
באמת הסלוגן נועד לקדם המטרה, או שהמטרה היא אמצעי להתהדרות בסלוגן ולקידום הקופירייטרים שהגו אותו?

* ביד הלשון

אריה דרעי בראיון ל"קול ישראל": "רוצים להפוך את לומדי התורה לעבריינים. זה בלתי יסלח".

בלתי יסלח... איזו עילגות. מילת השלילה "בלתי" מיועדת לשמות תואר. בוודאי שאי אפשר להשתמש בה לפעלים בעבר ובעתיד. אפשר לומר "בלתי צודק", אך לא "בלתי יצדק" ולא "בלתי צדק".

הדמגוגיה הבלתי נסבלת של דרעי, היא בלתי תקנית בעליל, גם מבחינה לשונית.

* "חדשות בן עזר"