למה אריק איינשטיין חדל להופיע?
מעשה שהיה, כך היה. זה היה ב-1974. אריק
איינשטיין, מלווה בלהקת "הצ'רצ'ילים" או הרכב רוק אחר, הופיע בחדר האוכל
של קיבוץ בארי. בתחילת ההופעה קראו לו קריאות ביניים ובסוף השירים מחאו לו כפיים
בדלילות. ואז קם אחד מאנשי הרוח של הקיבוץ, והוכיח אותו בזעם מקראי. "מה, אתה
מביא לפה את אמריקה? מה זה הגיטרות החשמליות הללו? מה זה התופים האלה? והשיער
הארוך? והמכנסיים המתרחבים? בושה וחרפה! איפה טעינו? אתה משחית את נפש הנוער".
היו כמה צעירים בקהל שנעו זעו באי נוחות,
אולם לא העזו להסות את הדובר, כי מי ירצה בתגרת פיו של רוח פרצים?
איינשטיין וחבריו עמדו נבוכים. שרו, בדחילו
ורחימו, ללא כיף, כמי שיצא האוויר ממפרשיהם עוד כמה משיריהם. ואז עברו אל שירי
"ארץ ישראל הישנה והטובה". "רותי", "הן אפשר",
"הרעות", "יצאנו אט", "הוא לא ידע את שמה". זה
עובר. הקהל מרוצה. אבל... "אני ואתה נשנה את העולם", חלילה?! "מה
אתי" – מה אתך? "למה לי לקחת ללב", "פראג", "אמא
אדמה", "שיר אחרי מלחמה", "דון קישוט"? לא בבית ספרנו.
ההופעה נמשכה שעה. ללא הדרן. אריק אמר שלום
ומיהר להסתלק למכונית ולנסוע כמה שיותר רחוק, כמה שיותר מהר. "סע לאט",
הוא לחש לנהג, לאחר שהתרחק ת"ק על ת"ק פרסה מהמקום. ובדרך נדר בלבו, לא
להופיע עוד בפני קהל.
ניסיתי בשורות הללו לשקף מנקודת מבטו
האפשרית של אריק איינשטיין, את סיפורה של אביבית שוורץ ג'ון על ההופעה הבלתי נשכחת
של אריק בקיבוצה, בארי. אריק איינשטיין, ביישן ועצור, הסובל מפחד קהל, נוסע לנגב
כדי להביא לקהל את מיטב יצירתו, ומתקבל בקרירות, ואיש גסות הרוח של הקיבוץ יורק
לעברו אש וגופרית.
שירי "ארץ ישראל הישנה והטובה"
הם שירים נפלאים, ואריק היטיב להעניק להם חיות חדשה, שהחייתה אותם והעניקה להם חיי
נצח. אולם עם כל הכבוד לגרסאות הכיסוי הללו, אמן רוצה להציג בראש ובראשונה את יצירתו,
וראוי שהקהל יעניק את הכבוד הראוי לו וליצירתו. "ארץ ישראל הישנה
והטובה"? בהחלט. אך למה לא ארץ ישראל החדשה והטובה? למה לא לפחות לנסות להיפתח
למשהו קצת שונה? והנה, היום, אותם שירים חדשים, שהיום הם כפולים בגילם מכפי שהיו
אז שירי תש"ח, מככבים ב"ארבע אחרי הצהרים" ובכל תכניות שירי ארץ
ישראל "שלא נס לֵחָם".
לפני שנים אחדות, הופיע מיקי גבריאלוב עם
שיריו המקסימים באירוע הסיום של פסטיבל "לא בשמים" בכפר בלום. וגם שם,
חלק מהקהל נע על מושבו בחוסר נחת. ולפתע – קריאות מהקהל. "די עם הרעש הזה!"
מיקי עצר את נגינתו, ושאל בעלבון: "זה
מה שאתם שומעים? רק רעש?" ואני, שישבתי בקהל, חשתי בושה עמוקה.
* "הזמן הירוק"
בבלוג זה
בכל הבלוגים
