מייסדי קצרין נוהגים לספר, שקצרין בראשיתה הייתה "כמו
קיבוץ". הכוונה היא למספר המצומצם של חברי הקהילה, לאינטימיות בין האנשים, לקהילתיות,
לחברות, לחגים וחיי התרבות, למעורבות והפעילות של האנשים, לכך שהאנשים לא נעלו את
דלתות בתיהם.
אך כמה מאתנו זוכרים שבקצרין היה קיבוץ? אפילו באלבום קצרין שיצא לפני
שנה לאור, לא היה זכר לפרשה הזו, שנדחקה אל תהום הנשיה. אולם בשנים 1983-1987,
במשך ארבע שנים, התיישב בקצרין קיבוץ שיאון.
חברי הקיבוץ היו שמונה חברים מרכזיים מקיבוץ גונן שפרשו מקיבוצם, לאחר
שנואשו מהסיכוי לחולל בו את השינוי שבו האמינו, והם החליטו לבנות קיבוץ חדש ברוחם.
קצרין לא הייתה יעד ההתיישבות המועדף שלהם, אולם נוצרה קונסטלציה שעודדה את
התיישבותם בקצרין, והם לקחו על עצמם את האתגר, בלי להחליט האם שם יהיה מקום הקבע
שלהם.
הדמות המרכזית שסביבו נוצרה והתגבשה החבורה, הייתה דודיק רוטנברג, בן
קבוצת כינרת, שבחר להגשים דווקא בקיבוץ סְפָר צעיר – גונן, כדי להשפיע על הקיבוץ,
על התנועה הקיבוצית ועל החברה הישראלית. דודיק, קצין צנחנים, ששירת כמ"פ במלחמת
ששת הימים, בין השאר בקרב גבעת התחמושת, ונפצע קשה כסמג"ד בקרב על העיר סואץ,
ממערב לתעלה, בשלהי מלחמת יום הכיפורים, חזר לאחר פציעתו לצה"ל, הגה את רעיון
סיירת "שלדג" והיה בין מייסדיה. דודיק, איש מבריק, יצירתי, מקורי,
אכפתי, אידיאליסט ואוטופיסט, שירת כמזכיר הקיבוץ והחל להגות רעיונות לשינויו, על
מנת שייתן מקום רב יותר לפרט, כאדם עצמאי. הוא הצליח להנחיל חלק מרעיונותיו
לקיבוצו ולהנהיג בו שינויים, אולם לא הצליח לחולל בו את התמורה בה האמין, ולכן
החליט לפרוש, ועמו קבוצה מבין תומכיו.
בקצרין קיבלה הקבוצה על עצמה את קבלנות הנוי ביישוב. מכספי פיצויי
העזיבה מהקיבוץ וקרנות הפנסיה שלהם, רכשו חברי שיאון מפעל לחריטה ממוחשבת שפשט את
הרגל בקצרין, ושיקמו אותו בשירות התעשיות הביטחוניות של ישראל. מקור נוסף היה
משכורות של שני חברים שעבדו בחוץ.
ב-1984, בהיותי של"תניק באורטל, ראיינתי את דודיק לעלון הקיבוץ
אותו ערכתי, "ציוץ ברמה". בראיון, שהתפרש על פני שמונה עמודים תמימים,
הציג דודיק בהרחבה את משנתו הקיבוצית. חלקה נראה לי אז, ובמקצת אף עתה, ככפירה
בעיקר. אולם היו בו רעיונות שהקדימו את זמנם ואנו, באורטל, יישמנו אותם כעבור כחמש
שנים. כך, למשל, רעיון שנראה אז מהפכני, של בחירה עצמאית חופשית של החבר במקום
עבודתו, בקיבוץ או בחוץ, כאוות נפשו, כולל הקמת יזמויות עסקיות. הייתה זו שפה בלתי
מובנת ובלתי מוכרת בקיבוץ של אותם הימים. דודיק טען, שחבר הקיבוץ נדחק לעמדת
"המבקש", המשחיתה אותו. הוא חתר לעצמאות רבה של החבר וניתוקו מן התלות
במערכת. אחת הדרכים שהציע, הייתה מעבר לשבוע עבודה בן 5 ימים, רעיון מהפכני באותם
ימים, בוודאי בקיבוצים, ומתן אפשרות לחבר לעבוד בתמורה, להגדלת תקציבו, ביום השישי
ואף בשבת.
דודיק האמין ומאמין עד היום בניסוי וטעיה. אין הוא חובב מועדוני
ויכוחים, אלא אקטיביזם של ניסיונות חברתיים. הוא דגל בקיבוץ גדול ורחב, המתאים לכל
אדם, אולם הוא הצליח לרכז סביבו בקיבוץ שיאון בקצרין קומץ אנשים ולא הצליח להטביע באמצעותו
חותם עמוק על התנועה הקיבוצית והחברה הישראלית.
קיבוץ שיאון בקצרין התפרק ב-1987, כאשר דודיק נקרא לדגל, להציל את
קיבוץ בית אורן, שעמד על סף קריסה והתפוררות. הוא גייס קבוצה בת 60 חברים, שהתיישבה
בבית אורן, על מנת ליישם בו את רעיונותיו הקיבוציים. ואף שחלק ניכר מרעיונותיו
אומצו, דודיק התאכזב מהעדר הרוח המשימתית, הקהילתית, השיתופית, הפתוחה לה חתר,
ולאחר מספר שנים נואש ועזב.
מאז הוא חי בראש פינה, ועוסק בקידום רעיון יצירתי אחר, הראוי למאמר
נפרד – הקמת חברה אזרחית קואופרטיבית.
איך דודיק רואה היום, ממרחק השנים, את סיפורו של קיבוץ שיאון בקצרין?
"נחמד לזכור
לאחור...את חשבון הנפש אני מעדיף לעשות קדימה.
נקודת המוצא שלי ב-1970.
כשהתחלתי בתהליך השינוי הקיבוצי, הרעיון היה יצירת 'דרך לרבים' - איך לשנות את
החברה הישראלית?
התנועה הקיבוצית
לא הייתה דרך לרבים וגם לא דרך למעטים. בחברה הישראלית היא הייתה מיעוט זניח
וכשלעצמה היא זנחה את המשימתיות, ואת עיקרי היסוד הקיבוציים.
אני מעריך
ומכבד קיבוצים ששומרים על ערכי השיתוף, גם אם דרכם היא דרך למעטים, אבל ברור לי
שאינם דוגמה לשינויה של החברה הישראלית.
רובם של הקיבוצים
השיתופיים נשארים קיבוציים בגין הצלחתם הכלכלית וכשההצלחה משתנה הם הופכים
לקיבוצים מתחדשים.
הקיבוצים המתחדשים
החליטו את מה שהם לא רוצים, ובמשך 30 שנים לא הגיעו להגדרת מה הם רוצים.
אני מאמין בשותפות
של עצמאיים, בחברה אזרחית קואופרטיבית ובקהילות אזוריות קואופרטיביות.
אני תופש את החיים
כניסוי. התנועה הקיבוצית הייתה ניסוי אדיר ומלהיב, אני מציע לחברה הישראלית
להשתנות בדרך של ניסוי ממוסד".
* "שישי בגולן"
בבלוג זה
בכל הבלוגים
