הבלוג של אורי הייטנר

במשוב שנערך בתום שנה א', העלו חניכי המחזור בקשה, שהמורים ישתפו אותם יותר בעולמם. לקראת פתיחת שנה ב', ביקש ממני איתמר, בעקבות המשוב, לפתוח את השנה בשיעור שבו אביא את עולמי, גם אם זה לא יהיה בדיוק בנושא הקורס.

החלטתי להקדיש את השיעור הראשון לסיפורה של ההתיישבות בגולן. הנחתי, שאין זה מן הנמנע שהנושא יגלוש אל מעבר לשיעור אחד. לא העליתי על דעתי שהוא ימשך סמסטר שלם...

הנושא ארך מספר רב של מפגשים, בראש ובראשונה בשל העניין שלכם בו, השאלות שהעליתם והסקרנות שגיליתם, אך האמת היא שגם לפרה היה הרבה רצון להיניק. ההתיישבות בגולן היא עולמי; עוד כנער, צעיר מכם בכשנתיים, קיבלתי את ההחלטה החשובה של חיי, להגשים את ערכיי ואמונותיי, הלאומיות והחברתיות, בקיבוץ חדש בגולן, קיבוץ אורטל. ומאז, כל מעשיי הם הוצאה לפועל של אותה החלטה. לכן, כשהתבקשתי להביא משהו מעולמי, סיפור ההתיישבות בגולן היה בחירה טבעית. סיבה נוספת לכך, היא הרצון לחבר אתכם, כמי שעלו ללמוד במדרשת השילוב בגולן, לאזור בו אתם פועלים.

בתום הסדרה בנושא, כשאני מנסה לברר עם עצמי, מה המסר שרציתי להעביר, ברור שמרכיב משמעותי בתוכו הוא המסר הציוני והפוליטי של חשיבות ההתיישבות בגולן, לעיצוב גבולה של המדינה. אולם כפי שאמרתי במפגש האחרון, אני מאמין שהוויכוח על עתיד הגולן כבר אינו רלוונטי, הוא מאחורינו. איני מאמין שצפוי בעתיד עוד איום אמתי על הגולן. אולם יש מסר נוסף, חשוב לא פחות, שניתן לקבל מסיפור ההתיישבות בגולן – אקטיביזם.

כל סיפור ההתיישבות בגולן, הוא סיפור של אנשים שלא חיכו להחלטות של אחרים, שלא ציפו בפאסיביות לכך שמישהו יעשה בעבורם, אלא הם קמו, נטלו יוזמה ועשו מעשה. כל היש הגולני הוא פרי יוזמה מלמטה.

כך עצם ההחלטה לשחרר את הגולן במלחמת ששת הימים. אלמלא הלחץ הכבד שהפעילו תושבי הגליל והעמקים על הממשלה, בדרישה לשחרר אותם מן הסיוט של חיים מתחת לגולן שבשליטת סוריה – ההר שהיה כמפלצת, ושיאו בהופעת משלחת המתיישבים בפני הממשלה, בעיצומה של המלחמה, ספק רב אם צה"ל היה משחרר את הגולן. ומיד אחרי המלחמה, היוזמה להתיישבות בגולן החלה בישיבה של נציגי הקיבוצים במועצה האזורית גליל עליון, שנערכה בגדות. ההחלטה לא הייתה רק לבקש מהממשלה לדון ולהחליט על התיישבות, אלא מתוך הבנה שללא התיישבות ישראל עלולה לסגת מהגולן, החליטו נציגי היישובים, בימים שבהם היה עליהם לשקם את הקיבוצים שספגו הפגזות כבדות במלחמה ורבים מבתיהם נהרסו ועם השכול והיתמות בעקבות נפילת בנים וחברים בקרבות, לעשות מעשה. הם החליטו להקים בעצמם גרעין ולהעלות אותו לגולן, לגייס לצדם את הממשלה, הסוכנות, צה"ל ותנועות ההתיישבות, וכך עשו. כך הוקמה הקבוצה הראשונה, שעלתה לגולן 5 שבועות בלבד אחרי שוך הקרבות, התיישבה במחנה הסורי הנטוש עלייקה ופתחה את מפעל ההתיישבות בגולן.

ההחלטה על הנסיגה מסיני, חרף קיומם של יישובים ישראליים, הבהירה שעצם קיומה של התיישבות אינה עוד ערובה מספקת להבטיח ששטח יישאר ישראלי. לכן, החליטו התושבים, שעד אז עסקו בציונות המעשית בלבד, להוסיף על כך את הציונות המדינית ולהביא לסיפוח הגולן לריבונות ישראל. קמו, ועשו מעשה. יצאו למאבק ציבורי למען סיפוח הגולן שהסתיים, כעבור שנתיים וחצי, ב-14.12.81, בקבלת חוק הגולן ברוב גדול בכנסת.

בשנות ה-90, כאשר ממשלות ישראל ניהלו מו"מ עם סוריה על נסיגה מהגולן, ועד יישובי הגולן הוביל מאבק ציבורי גדול, תחת הכותרת "העם עם הגולן" וסחף את הציבור הישראלי להתנגדות לנסיגה. אין לי ספק, שהסיבה המרכזית, גם אם לא היחידה, לכך שלאחר השנים הקשות הללו, ובניגוד לכל הסיכויים, אנחנו כאן, היא המאבק, העובדה שאנו הובלנו אותו והאופן האחראי שבו עשינו זאת.

ולאחר הניצחון במאבק, כל המרץ הופנה להרחבת היישובים ולחיזוק מפעל ההתיישבות בגולן בתחומי החינוך, הקהילה, התרבות, החקלאות, התיירות, איכות הסביבה וכד', באופן מעורר השתאות, תוך רתימת הציבור לעשיה בתחומים השונים.

מאמר שכתב יהודה הראל בעלון קיבוץ גולן – לימים מרום גולן, באוקטובר 67', לקראת המעבר ממחנה עלייקה לעיר קונייטרה, מיטיב להציג את ה-DNA האקטיביסטי של ההתיישבות בגולן.

"גורלם של השטחים המשוחררים מסעיר את הארץ. בכל מקום מתווכחים, מציעים הצעות ומסמנים גבולות על גבי המפה. השמצות מוטחות מצד לצד. בעלי רעיונות למיניהם רוכשים להם מקום בעיתונים למען הכרזותיהם... הציבור מוזעק כנגד מחדלים ביטחוניים ואחרים של השלטונות. בני אדם עוצרים לרגע בשעת סיבובם ברחוב דיזנגוף, שולפים עט וחותמים על פטיציה: 'לעולם לא ניסוג!' כל היודע לכתוב (ולא רק כאלה) שולח מפרי עטו למדורי המכתבים בעיתונים, אשר ממילא כבר עולים על גדותיהם.

מותר לשאול מהי תרומתם של כמה עשרות החבר'ה הנמצאים בעלייקה לוויכוח סוער וחיוני זה? גם בחדר האוכל שלנו נשמעים דיונים וויכוחים, לעתים אפילו די סוערים: האם אפשר לדשן את שטחי הפלחה ברמת הגולן במדשנת צנטריפוגלית או שהרוחות החזקות והקבועות מחייבות שימוש במדשנת מהטיפוס הישן? מתריעים על מחדלים חמורים בטיפול בטרקטורים, אחד דוחה בתוקף את ההשמצות שנסע בהילוך אחורי בטרקטור רתום למחרשה וגרם לשבירתה... ויכוח סוער מתנהל על סוג השמיכות והתנורים הדרושים לאקלים החורפי על הרמה בגובה של 1,000 מ' מעל פני הים. על המפות מנסים לסמן את קו הגידור של שטחי המרעה... על לוח המודעות נקראים החברים לחתום, אך לא על פטיציות, אלא על בקשה מסדרן העבודה לצאת בשבת הבאה לחופש, או על הצעותיהם למועמדים לוועדות השונות: תרבות, שיכון וכו'.

כזאת היא כל תרומתנו לוויכוח הגדול והחשוב המסעיר את הארץ... כשתגיע שעת ההכרעה (בעצם היא הגיעה) יכריעו הוויכוחים מהסוג הנשמע כאן. חשוב שנדע זאת אנחנו ולא רק אנחנו".

יהודה כלל אינו מעמיד אלה מול אלה את תומכי ההתיישבות מול מתנגדיה, את תומכי הנסיגה נגד שולליה. הוא מעמיד אלה מול אלה, את מי שמסתפקים בתמיכה הצהרתית, פאסיבית בגולן, לבין מי שמגשימים בגופם את הרעיון. מי שיקבע, הוא הסביר, הם חלוצי ההתיישבות, שעסוקים ביומיום, בבניה, ואינם מרבים לדון בסוגיה הפוליטית והאידיאולוגית, אך מאחר והם מגשימים אותה בפועל, הם מחוללים את המציאות העתידית.

זה המסר שרציתי ואני מקווה שהצלחתי להעביר בסדרת השיעורים – מסר של אקטיביזם, של הגשמה בפועל של האידיאלים בהם אתם מאמינים ולקיחת אחריות אישית על קידום היעדים אליהם אתם חותרים.

בשירו "כולנו זקוקים לחסד", כתב נתן זך: "אומרים ישנה ארץ / שאפילו לימונים פורחים בה. / שבה גם מכאוב, גם מחסור / כאילו תמיד קורנים בה. / בואי / ואראה לך מקום / שבו עוד אפשר לחלום".

ההתיישבות בגולן היא הגשמת חלום, והיא גם מקום לחלומות ולחולמים, הלוקחים אחריות על הגשמת חלומותיהם.  

* "עלונטור" - עלון מדרשת השילוב בגולן.