ב-1817 נערכה בהר וארטבורג שבגרמניה עצרת
של סטודנטים לאומנים, לציון 300 שנה להופעתו של מייסד הדת הפרוטסטנטית מרטין לותר.
העצרת לוותה בקריאות לאומניות למען איחוד גרמניה ונגד הזרים והיהודים. בסופה של
העצרת, הועלו באש ספרים שנחשבו לבלתי פטריוטיים.
האירוע הזה זעזע את המשורר הגרמני היהודי
(אמנם הוא הוטבל לנצרות, אך כל חייו ראה עצמו כיהודי) הדגול היינריך היינה עד עמקי
נשמתו. הוא כתב בעקבות האירוע את המחזה "אלמנסור" שפורסם ב-1820. המחזה
עוסק בשריפת ספרי קוראן בידי נוצרים במאה ה-16, אך היה ברור לכל שמדובר באלגוריה,
ושהמחזה עוסק באירוע וארטבורג. במחזה הזה כתב היינה את המשפט המפורסם: "מקום
שבו שורפים ספרים – הוא מקום שבו ישרפו גם בני אדם".
היו אלה דברי נבואה של ממש. 113 שנים מאוחר
יותר, ב-10 במאי 1933, הועלו באש בכיכר האופרה בברלין 20,000 ספרים יהודיים; ספרי
קודש וספרים שנכתבו בידי סופרים יהודיים. לא חלף עשור, עד שנבואתו של היינה התגשמה
בהובלת היהודים אל המשרפות.
מקום שבו שורפים ספרים, הוא אחד מתהומות
השפל העמוקים ביותר של האדם. אין להקל ראש בשריפת ספרים ויש להוקיע שריפה כזו
והתהדרות בשריפה כזו.
"שָׂרַפְתִּי אֶת הַסְּפָרִים שֶׁל נָתָן זַךְ" התפאר המשורר הצעיר רועי חסן בשירו "במדינת אשכנז",
שהתפרסם בנובמבר 2013 במוסף התרבות וספרות של "הארץ". חסן ניחן בכישרון
בלתי מבוטל לכתיבת שירה, ואת כשרונו הוא מגייס לשנאה נוראה, שנאה עקרה.
על מה ולמה שרף חסן את ספריו של נתן זך?
בשירו "על מי ועל מה (או סגירת חשבונות)", שפורסם אף הוא
ב"הארץ", כעבור כחודש, הוא כותב על "הַתַּרְבּוּת שֶׁלָּכֶם, לֹא שֶׁלִּי
/ וְלֹא שֶׁל הוֹרַי / הַתַּרְבּוּת הַיִשְֹרְאֵלִית שֶׁהִיא / הַתַּרְבּוּת הַאֵירוֹפֶּאִית
שָׁנָּתַן זַךְ נוֹשֵׁם אֶת נְשִׁימוֹתֶיהָ הַאַחֲרוֹנוֹת".
אני רחוק מדעותיו הפוליטיות של נתן זך
כרחוק מזרח ומערב, וסולד מהטפתו לאחרונה לירידה מן הארץ. אולם נתן זך הוא משורר
דגול, ענק, אחד הגדולים ביותר שבין משוררינו. על מה ולמה שונא אותו חסן שנאה
תהומית כל כך? על מה ולמה הוא שורף את ספריו? מסיבה אחת ויחידה. הוא אשכנזי. חמור
יותר; בעיני רועי חסן, הוא אחד מסמלי התרבות האשכנזית. ומאחר וחסן יוצא למלחמת
קודש נגד האשכנזיוּת (אם יש דבר כזה) ונגד האשכנזים – במלחמה כמו במלחמה, הכל
מותר. גם לשרוף ספרים. והמקום שבו שורפים ספרים, הוא המקום שבו ישרפו גם בני אדם.
לא רק לעברו של נתן זך מכוונים חצי השנאה
של רועי חסן. "לֹא הִתְאַבַּלְתִּי עַל
קַנְיוּק", שהרי מותו של
אשכנזי, ועוד סופר אשכנזי, ועוד סמל תרבות אשכנזי (האמנם?) אינו סיבה לאבל אלא
לשמחה, במקום שבו שורפים ספרים. ל"דוד אבידן המת" הוא נותן הנחה: "הִשְׁאִיר אַחֲרָיו כַּמָּה שִׁירִים טוֹבִים"
אבל מיד מסייג "תַּעֲלוּלֵי מִלִּים
וְהַרְבֵּה / בִּלְבּוּלִי
בֵּיצִים וְלֶגִיטִימַצְיָה / לְשִׂנְאַת נָשִׁים. / וּבְכָל זֹאת מְלַמְּדִים אוֹתוֹ בְּבֵית הַסֵּפֶר / כְּבָר
שְׁלוֹשִׁים שָׁנָה / וּמְטַפְּחִים דּוֹר חָדָשׁ שֶׁל שׂוֹנְאֵי נָשִׁים". הרי שנאה זה רע... ולמה שלא ילמדו בבתי הספר את שיריו של רועי
חסן ויטפחו דור חדש של שונאי אשכנזים? ועל רפי לביא הוא כותב: "רָפִי
לָבִיא הָיָה צַיָּר גָּרוּעַ // הַטַּעַם שֶׁלִּי הוּא הַקּוֹבֵעַ".
ולמה רפי לביא הוא צייר גרוע? הרי זה ברור. כי הוא אשכנזי.
בשיחה עם המשורר והסופר אמנון שמוש, יוצא חלב, ואחד מהיוצרים שתרמו
יותר מכל להשתלבות התרבות המזרחית בתרבות הישראלית, בעיקר בסדרת הטלוויזיה המבוססת
על ספרו "מישל עזרא ספרא ובניו", הזהרתי אותו שחסן ישרוף גם את ספריו.
אמנם הוא אינו אשכנזי, אבל הוא "משתכנז", הרי הוא קיבוצניק. שמוש הסכים
אתי.
איני מכיר את כל שירתו של רועי חסן. אני מכיר שני שירים בלבד. שני השירים
הללו נוטפי ארס, שנאה ומרירות נוראית כלפי מדינת ישראל, אותה הוא מגדיר
"מדינת אשכנז". "לֹא אוֹדֶה
לְהוֹרַי / שֶׁהֵבִיאוּ אוֹתִי לְעוֹלָם הַמְּקֻלָּל שֶׁלָּכֶם" הוא מתריס. "לֹא חוֹגֵג לָךְ עַצְמָאוּת / עֵד שֶׁתָּקוּם לִי מְדִינָה". אין לו מדינה,
כי ישראל אינה מדינת היהודים, אלא מדינת אשכנז. הוא רוצה מדינה משלו – לא מדינת
היהודים, מדינת המזרחים.
מדינת ישראל, שקמה אל תוך מלחמה קשה ונוראה, בה אבדה אחוז
מאוכלוסייתה (80,000 הרוגים בסדר גודל של ישראל היום), בעודה מלקקת את פצעיה,
ובעיצומו של משבר כלכלי קשה ביותר, הכניסה את עצמה למשטר של צנע, כדי לאפשר עליה
המונית שיותר מהכפילה את אוכלוסייתה, של ניצולי השואה מאירופה ושל יהודי ארצות ערב
שעברו פרעות קשות באותם ימים. היה זה צעד הרואי, אולי חסר תקדים בתולדות האומות,
ביטוי עילאי של הערבות ההדדית היהודית, של "כל ישראל ערבין זה בזה".
במהלך ההיסטורי הגדול הזה נעשו טעויות, גם טעויות קשות, שיש ללמוד מהן ולהפיק מהן
לקחים. יש מקום לביקורת ואף לעלבון. אך השנאה היוקדת הזאת ... מאיפה היא באה? הרי
זה דבר נורא.
רועי חסן אינו יחיד. הוא אחד מחבורת יוצרים המכנים את עצמם "עַרְס
פואטיקה". הם רואים עצמם כמשוררי מחאה. אך אין הם, אלא משוררי שנאה. אני סולד
מהקיצוניות הנוראה הזאת, הקיימת בכל מחנה. היא קיימת בימין הקיצוני (כהניזם, תג
מחיר) ובשמאל הקיצוני ("זוכרות", האנטי ציונות, הכחשת קיום העם היהודי),
בחרדיות הקיצונית (נטורי קרתא, חסידי סאטמר) וכך גם בפמיניזם הקיצוני ואפילו
בטבעונות הקיצונית. כן, יש גם פנאטיות עדתית מזרחית רדיקאלית. והיא מכוערת בדיוק
כמו אחיותיה באידיאולוגיות האחרות. הקיצוניות האלימה הזאת אינה הקצנה של
האידיאולוגיה – היא היא האידאולוגיה. זוהי אידיאולוגיה של שנאה, הצבועה בצבעים
שונים, אך השנאה היא אותה שנאה.
ובשנאת האשכנזים, רועי חסן אינו מוצא מקום להזדהות עם השואה, שהרי זו
אינה השואה שלו, זו השואה של האשכנזים (כביכול). ולכן הוא חובט במערכת החינוך
הישראלית, כלומר האשכנזית, "כִּי הָיִיתִי
חַיָּב לָדַעַת מָה שֶׁיֵּשׁ לַיֶּלֶד מֵהַגֶּטוֹ לְהַגִּיד". ו"חָשַׁבְתִּי עַל אִמָּא שֶׁלִּי בְּטִקְסֵי יוֹם
הַשּׁוֹאָה / כְּדֵי לְהַצְלִיחַ לִבְכּוֹת".
כי לא בוכים אל אשכנזי שנשרף, רק על מי שחווה שואה אמתית – אמא שלו, שחוותה את
השואה שעשו בה האשכנזים.
"אני חייב ליצור קשר אתו, לשוחח
אתו", אמר לי אמנון שמוש. אדרבא, תמיד טוב לדבר. אך האמת היא שזה דיבור סרק.
כי אדם המצוי כל כולו בשפל כזה של שנאה, והבונה קריירה על שנאה – שנאה שהביאה אותו
כבר פעמיים לראש מדור התרבות והספרות של "הארץ", אינו פתוח לשיחה.
איך ניתן להתמודד עם התופעה? סור מרע ועשה
טוב. יש להתרחק מהשנאה הזאת ומהיצירה הזאת ולהמשיך במפעל הציוני, של קיבוץ גלויות
ובנייתו של העם היהודי, ובנייתה של תרבות יהודית, ציונית, ישראלית, מתוך כבוד לכל
מקורותיה התרבותיים, שכולם – מפולין וממרוקו, מגרמניה ומאתיופיה, מתימן ומרוסיה;
כולם שלנו, כולם מקורותינו, כולם המעיין שמימיו הם התרבות היהודית שלנו. ולהמשיך
להתחתן בינינו ולהביא לעולם ילדים שלא ידעו מה זה אשכנזים ומה זה מזרחים והאם הם
כאלה או כאלה, ושלא ידעו שהם אמורים לדעת, כי זה פשוט לא חשוב.
ושהשונאים ישנאו.
* "שישי בגולן"
בבלוג זה
בכל הבלוגים
