קבלת שבת באורטל, 10.1.14
פרשת "בשלח" היא הפרשה הרביעית בספר שמות. השבת שבה אנו
קוראים את הפרשה נקראת "שבת שירה", כיוון שבפרשת השבוע אנו קוראים את
שירת הים. בהפטרה, אנו קוראים את שירת דבורה. כך שזו שבת – שכולה שירה.
למשפחה שלנו, השבת הזאת מיוחדת וחשובה מסיבה נוספת – זו השבת של אסף.
בדיוק בשבת הזאת, לפני שנתיים, אסף חגג את בר המצווה, קראנו את הפרשה ואסף קרא את
ההפטרה, בגרסתה הארוכה ביותר (על פי בחירתו), ובמרכזה – שירת דבורה. אגב, הגרסה
הארוכה ביותר, היא כמנהג אשכנז.
בשבוע שעבר יצאנו ממצרים, ביד חזקה ובזרוע נטויה, והתחלנו את המסע בן
ארבעים השנים, ממצרים לארץ ישראל, מגולה לגאולה, מעבדות לחירות. לכאורה, היציאה
מעבדות לחירות הייתה בעצם יציאת מצרים, שבה בני ישראל השתחררו מהעבדות. אולם כבר
בפרשת השבוע אנו נוכחים עד כמה טבועה העבדות בתוכנו. "קל יותר להוציא את
ישראל מהגלות מאשר להוציא את הגלות מישראל" אמר בראשית המאה שעברה המנהיג
הציוני שמריהו לוין. גם להוציא את ישראל מהעבדות היה קל יותר, הרבה יותר, מאשר
להוציא את העבדות מישראל.
לא חלף שבוע מיציאת מצרים, וכאשר פרעה וכל חילו רדפו אחרי היוצאים,
כבר החלו הקובלנות: "הֲמִבְּלִי אֵין-קְבָרִים בְּמִצְרַיִם,
לְקַחְתָּנוּ לָמוּת בַּמִּדְבָּר: מַה-זֹּאת עָשִׂיתָ לָּנוּ,
לְהוֹצִיאָנוּ מִמִּצְרָיִם. יב הֲלֹא-זֶה
הַדָּבָר, אֲשֶׁר דִּבַּרְנוּ אֵלֶיךָ בְמִצְרַיִם לֵאמֹר, חֲדַל מִמֶּנּוּ,
וְנַעַבְדָה אֶת-מִצְרָיִם: כִּי טוֹב לָנוּ עֲבֹד אֶת-מִצְרַיִם,
מִמֻּתֵנוּ בַּמִּדְבָּר."
ברוח זו, אנו פוגשים שוב ושוב את בני ישראל לאורך הפרשה, מקטרים
ומתלוננים ברוח ה"מגיע לנו". שלושה ימים אחרי חציית ים סוף, בגלל מחסור
במים ובהמשך - בגלל מחסור באוכל, ואח"כ בגלל העדר גיוון באוכל, וכן הלאה וכן
הלאה. השורש הפעיל הוא "לון", מהמילה תלונה: "וילונו",
"תלונותיכם", "תלינו" ולאחר מכן התלונות עוברות לריב
"וירב העם עם משה", עד שמשה חושש: "עוד מעט וסקלוני".
המסע במדבר הוא סדרת חינוך, שנועדה לנקות את עם ישראל משאריות הרוח
הזאת. עם זאת, אני חייב לציין שמשהו מהרוח הזאת נשאר בנו עד היום. רק לאחרונה
ראינו זאת בקמפיין הנרגנות והקוטראי בסופת השלגים האחרונה ובעקבותיה.
אחד הביטויים המשמעותיים להבדל בין עם עבדים לעם ריבוני, הוא ביכולת
של עם להגן על עצמו. פרשת השבוע נפתחת במלחמה ומסתיימת במלחמה. המלחמה בראשית הפרשה,
היא נגד צבא פרעה. כאן, בני ישראל היו פאסיביים לחלוטין. "ה' ילחם לכם ואתם
תחרישון", אומר משה במפורש. בסוף הפרק, המלחמה היא נגד עמלק. כאן כבר מצופה
מבני ישראל להגן על עצמם ולהילחם. יהושע בן נון גייס צבא ויצא להילחם. אמנם גם
המלחמה הזאת מלווה בסיפור נִסִי. משה ניצב על גבעה, סמוך לשדה הקרב. כאשר ידיו
מורמות אל על, הניצחון הוא לישראל. כאשר הן מורדות, הניצחון הוא לעמלק. אולם יש
הפרדה בין הנס שברקע, לבין האחריות המלאה שישראל לוקחים על עצמם, כאשר הם נלחמים
באויב התוקף אותם ומנצחים. מדובר בעם שהותקף שבועות ספורים אחרי יציאת מצרים, עוד טרם
קבלת התורה. אך כבר אז, הציפיה ממנו שונה מזו שהייתה שבוע לאחר צאתו לחופשי.
אם נחזור לימינו – גם היום יש בתוכנו מי שטרם יצאו מהגלות, טרם
השתחררו מן העבדות. ההשתמטות משירות בצה"ל היא ביטוי מובהק לכך. וגם ככאלה הם
אינם הראשונים. היו תקדימים להשתמטות, כבר בתקופת המקרא.
וכאן אנו עוברים להפטרה. ההפטרה מתארת את מלחמת ישראל בסיסרא, שר צבא
יבין, מלך כנען, שלחץ את בני ישראל בחזקה עשרים שנה. דבורה הנביאה, המנהיגה
והשופטת של העם, מגייסת את ברק בן אבינועם לפקד על העם במלחמה. המלחמה מסתיימת
בניצחון. בשירת הניצחון, דבורה אינה מטייחת את העובדה המבישה שהיו משתמטים ואין
היא חוסכת במילים קשות כדי לבטא את סלידתה מהתופעה.
"אוֹרוּ מֵרוֹז, אָמַר מַלְאַךְ יְהוָה, אֹרוּ
אָרור יֹשְׁבֶיהָ. כִּי לֹא-באוּ
לְעֶזְרַת יְהוָה, לְעֶזְרַת יְהוָה בַּגִּבּוֹרִים".
מוזר. אלוהים זקוק לעזרה? המסר של דבורה
היא שאלוהים עוזר למי שעוזר לעצמו. הוא זקוק לעזרה הזאת. ומי שמשתמט ממנה מקולל:
אורו ארור.
על מי מדובר? יש פרשנות מיסטית המדברת על
חוצנים וגורמים שמימיים שלא התגייסו לסייע לאלוהים, אך בעיניי היא סותרת את רוח
היהדות. ומאחר ואיננו יכולים להפיק כל לקח מהפרשנות הזאת, היא חסרת משמעות. לעומת
זאת, גירסה אחרת היא בעלת משמעות רבה.
על בסיס הפסוק הזה משירת דבורה, אמרו
חז"ל שמי שמסרב להחלטות בית דין, כלומר להחלטות הגורמים המוסמכים של המדינה,
ומשתמט מהמלחמה – מחרימים, מנדים ופורטים ברבים את חטאיו. ועל כך כותב "ערוך
השולחן": "שבזמן שסיסרא דחק את ישראל, ונתעוררו דבורה הנביאה וברק בן
אבינועם, וגזרו על כל ישראל שיתעוררו למלחמת מצווה זו להילחם עם סיסרא; והיה שם
אחד, שמו מרוז, אדם גדול [כלומר חשוב, בעל מעמד, מפורסם, עשיר, חזק], והוא וכל
אנשי מקומו לא רצו לבוא".
זוהי תופעה ארורה, מצהירה דבורה. וכמה חבל,
שהיא קיימת בתוכנו עד היום, ללמדנו שעדין לא השלמנו את היציאה ממצרים, מבית עבדים.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
