* בקרב מחנה השנאה העצמית
בישראל, אחד החטאים הגדולים של מדינאים בעולם, הוא תמיכה בישראל. הרי יש "לעולם"
תפקיד – ללחוץ על ישראל, לאיים עליה, להחרים אותה. תפקידם לתת שירות למחנה השנאה
העצמית.
וכך, כאשר יש מדינות ומנהיגים אמיצים, שאינם
מתקרנפים אלא נאמנים למצפונם ולערכיהם ותומכים בישראל, הם הופכים ללעג ושנינה בקרב
מחנה השנאה העצמית.
אחת הבדיחות האהובות על מחנה השנאה העצמית בישראל,
הוא "מיקרונזיה". תגיד "מיקרונזיה" ליד אותם אנשים, ואין צורך
להוסיף דבר. הם כבר יתפקעו מצחוק. מי זאת המיקרונזיה הזאת? מדינה קטנה, לא חשובה,
עלובה. "עם מי נשארתם? רק עם מיקרונזיה".
וכשמדובר בקנדה? כאן יש בעיה למחנה השנאה העצמית.
הרי היא מדינה חזקה, חשובה, עשירה, יציבה, דמוקרטית, שייכת ל-G8.
ולכן, ביקורו של ראש ממשלת קנדה הרפר, נדחק אל
ירכתי עמודי החדשות בעיתונים המתאימים. נאומו הציוני בכנסת הושתק. ונעשה כל מאמץ
להגחיך את הרפר ואת קנדה ולהמעיט מחשיבותה.
אמנון אברמוביץ' אמר בשידור בטלוויזיה: "אז
מי נשאר לנו? רק קנדה, צ'כיה, אוסטרליה ו... מיקרונזיה". חחחח מיקרונזיה.
מיקרונזיה...
* רמי לוי פתח את "ידיעות אחרונות"
והופתע לקרוא שהוא חתום על מכתב של מאה "בכירי המשק" המנהלים לוחמה
פסיכולוגית נגד ישראל באיומי "חרם אירופי". הוא מיהר להכחיש את הדברים.
וכך, רמי לוי הודר באחת ממעמד "בכירי
המשק" למעמד של טייקון. ולטייקונים, כידוע, אסור להתערב בפוליטיקה, כי אז זה
הון-שלטון-עולם תחתון.
* אני מתנגד לחוק האוסר את השימוש במושג
"נאצי". אני מתנגד לחקיקיזציה – חקיקת יתר, המנסה להתמודד באמצעות חוק,
משפט ופלילים עם תופעות חברתיות. החוק שגוי, אולם בתופעה הנואלת הזאת, של השוואת
ישראל וצה"ל לנאצים, יש להילחם באמצעות הוקעה. עורכי ההשוואה הזאת הם מכחישי
השואה.
* דוגמה להכחשת השואה. בימים האחרונים מתרוצצת
בפייסבוק מודעת תועבה – תמונה של יוזף גבלס, שר התעמולה הנאצי, ועליה נכתב: "אסור
לבקר את הצבא ואסור להשוות". מכחיש השואה שעיצב את הזוועה ומכחישי השואה
המפיצים אותה, רומזים לאמירה המיוחסת למנכ"ל רשת "אורט" צבי פלג
שאסור לבקר את צה"ל (אני בספק האם הוא אמר זאת. זה נשמע כסחריר) ולהצעת החוק
האוסרת שימוש במושג נאצי. אין כל הבדל, ולו קל שבקלים, בין המודעה הזאת, לבין
הפוטומונטאז' של רבין במדי אס.אס. התמונה של רבין במדי אס.אס. נחשבת כביטוי השיא
של ההסתה נגד רבין וכהתרת דמו.
* ועוד מהנעשה ברשתות החברתיות – מופצת הידיעה
המרעישה שמנכ"ל רשת "אורט" התפקד ל"הבית היהודי".
המקארתיזם בהתגלמותו.
* ולגופו של עניין: מראשית פרשת המורה ורטה, יצאתי נגד הגורמים הקופצים בראש, בלי להכיר את
העובדות, ועל פי עמדתם הפוליטית טוענים שהתלמידה / המורה דובר/ת אמת והשני/ה משקר/ת
ואף יוצאים להפגין ומסיתים על פי העמדה הקדומה שלהם. עדין איני יודע מי דובר אמת
בנוגע למה שהיה בשיעורים, אבל דבר אחד ברור כעת, לשמע ההקלטות מהשימוע -
מנכ"ל רשת אורט שיקר בשידור בגל"צ, כאשר טען שהמורה אישר את טענותיה של
התלמידה.
* על פי כתבה במוצ"ש
ב-ynet, ורטה סיפר למקורביו שצעק "ויווה פלשתין" ושלא שירת
בצה"ל. האם אתה רוצה שהאיש הזה יהיה המורה לאזרחות (!) או ל... מחשבת ישראל
(!!!) של הילדים שלך?
* הלקח המרכזי מפרשת ורטה הוא – הטובים לחינוך.
אם איננו רוצים לגדל כאן דור הגדל על אינדוקטרינציה אנטי ציונית, שמוריו יעודדו
אותו להשתמט מצה"ל, אנו חייבים לקחת אחריות על עיצוב עתידה של מדינת ישראל.
נכון, הכסף הגדול הוא במנהל עסקים, בעריכת דין
וכד', אך השליחות הגדולה והחשובה ביותר היא החינוך. הטובים – לחינוך!
* שרת החינוך לשעבר, שרת החינוך הכושלת, יש
לציין, יולי תמיר, התראיינה בגל"צ בפרשת ורטה ובגלגול עיניים אופייני דיברה על
החשיבות בביקורת, עד כמה חשוב שהתלמידים ייחשפו לעמדות ביקורתיות וכו'. המראיין,
יועז הנדל, שאל אותה את השאלה המתבקשת. הוא הזכיר לה את המורה ישראל שירן , שפוטר
לאחר שכתב שיש להפריד בין רצח רבין למורשת רבין, ושאין לחנך על מורשת רבין שהינה
שנויה במחלוקת והוא עצמו מתנגד לה. מי שהביא לפיטוריו הייתה יולי תמיר, הליברלית,
מעודדת הביקורתיות. בלי למצמץ ובלי לגמגם, היא השיבה בנאום על האבחנה בין ביקורת להסתה
וטענה שאותו מורה פוטר כיוון שדבריו היו דברי הסתה מהסוג שהביא לרצח רבין. זאת,
אחרי שבתי המשפט בישראל דחו את השקר הזה על הסף, הורו למשרד החינוך להחזיר את
המורה לעבודתו ולשלם לו פיצויים בסך של מאות אלפי ₪. יולי תמיר, שהייתה לה הזדמנות
פז להתנצל ולהכות על חטא, הוסיפה חטא על פשע, שיקרה בשידור במצח נחושה ושבה
והעלילה על המורה עלילת שווא. אמר המלך ינאי לאשתו, שלומציון המלכה, סמוך למותו: "אל
תתייראי מן הפרושים ולא מן הצדוקים אלא מן הצבועים, העושים מעשה זמרי ודורשים שכר
כפנחס". הוא הכיר את יולי תמיר?
* אני שב ומדגיש שיולי תמיר משקרת במצח נחושה,
כיוון שהיא יודעת היטב על מה הפסידה במשפט, שהרי היא אישית הייתה המשיבה מס' 2
בתביעת הנזיקין (משיב מס' 1 היה משרד החינוך, שהיא עמדה בראשו). כאשר היא שבה
וטענה ברדיו, שהאיש כתב דברי הסתה מן הסוג שגרמו לאנשים לרצוח את רבין, היא עשתה
זאת למרות שהיא יודעת, שבמכתב שבעטיו הוא פוטר, הוקיע שירן את רצח ראש הממשלה,
הביע זעזוע מן המעשה, והדגיש את החובה לדון במערכת החינוך במעשה הרצח על השלכותיו.
יחד עם זאת, הביע שירן במכתב את השקפתו החולקת באופן נוקב על דרכו הפוליטית של
יצחק רבין ז"ל ועל השלכותיה עד ימינו אלה, וביקש להפריד בין הנצחת יום
הזיכרון ליצחק רבין ז"ל ודיון חינוכי ברצח ראש הממשלה ובהשלכותיו, לבין הנצחת
מה שקרוי בציבור "מורשת רבין" – היא משנתו הפוליטית של יצחק רבין כאחד
מיוזמי הסכמי אוסלו – בשל היותה שנויה במחלוקת.
בשידור אמרה תמיר שאין כל מקום להשוואה בין דברי
ורטה לדברי שירן, בין ביקורת לגיטימית להסתה, וציינה שאילו ורטה, כמו שירן, היה
קורא לתלמידיו לצאת החוצה ולרצוח חיילי צה"ל, זאת הייתה הסתה וצריך היה לפטר גם
אותו.
מצח נחושה, כבר אמרנו? האישה הזאת הייתה שרת
החינוך (!) של ישראל. אוי לבושה!
* עוד מכחיש שואה הוא עיתונאי "הארץ"
אורי משגב: "הדמוקרטיה הישראלית טועמת מנה
אחר מנה מהתהליכים הפוליטיים שהובילו לעליית המשטרים הפשיסטיים במאה הקודמת: סגידה
לכוח ולצבאיות; פופוליזם; גזענות; שנאת האחר; העצמת אויבים ממשיים ומדומיינים
לממדים שטניים; הסתה נגד מיעוטים; מציאת שעירים לעזאזל; רדיפת מתנגדים רעיוניים;
סתימת פיות, וכמובן גם חקיקה, כולל
האיסור להגיד 'נאצים'."
* פרדוקס הנשיאות: ככל שהנשיא יותר מנהיגותי,
יותר חזק, יותר מוערך כך הוא יותר בעייתי ומסוכן. הטעם בתפקיד הנשיא הוא בהיותו סמל
הממלכתיות. כאשר נשיא מעורב מעל הראש בפוליטיקה ובמדינאות ומשמש ראש ממשלת צללים
המנהל מדיניות חוץ פרטית, לעומתית למדיניות של הממשלה החוקית והנבחרת, הפגיעה
בדמוקרטיה קשה ביותר.
כל יום של פרס בתפקיד הנשיא, מביא למסקנה המתבקשת,
שיש לבטל את מוסד הנשיאות, שאבד עליו כלח.
* בדיבור הפומבי, המלך עבדאללה ייתן גיבוי מוחלט
לתביעות הפלשתינאיות, אולם במגע החשאי הוא מתרה בישראל לבל תמסור את בקעת הירדן
לידי הפלשתינאים. לא, עבדאללה אינו חובב ציון ולא פטריוט ישראלי. הוא חושש לעתיד
ממלכתו. אם תקום מדינה פלשתינאית, הוא מעוניין בחיץ ישראלי בינה לבין ירדן, מאחר
והמדינה הפלשתינאית עלולה להוות גורם מתסיס עבור הפלשתינאים בירדן, שהם רוב אזרחי
הממלכה. בנושא בקעת הירדן יש היום הלימה בין האינטרס הישראלי לאינטרס הירדני.
* ולטווח הרחוק, האופציה הריאלית ביותר לפתרון
הסכסוך, היא האופציה הירדנית, שבה האזורים צפופי האוכלוסיה הפלשתינאית ביו"ש
יסופחו לירדן. השאלה האם זה יהיה תחת שלטון האשמי או פלשתינאי, אינה מעניינה של
ישראל.
* אם ישראל תיסוג לקווי 49' עד המילימטר האחרון,
ולמחרת הפלשתינאים ישתמשו בשטח שיקבלו כבסיס לירי טילים על גוש דן ועל נתב"ג,
רון וייס יוציא מהבוידם מזוודה עם הסברים, ציטוטים סלקטיביים והצדקות, המוכיחים שאנחנו
אשמים בכך. ודאי שאנחנו, אלא מי?
* מלחמת האזרחים בסוריה – ספירת מלאי: הרוגים –
135,000. פליטים – 4 מיליון. ועידות בלה בלה בז'נבה – 2.
* העובדה שרוצח ההמונים, הפושע נגד האנושות בשאר
אסד הוא עדיין נשיא סוריה, היא חרפה לאנושות. ועם זאת, כדאי לזכור שהאלטרנטיבה
גרועה יותר – אל קאעידה.
* המציאות בסוריה היא תרכיז ההוויה המזרח
תיכונית. מה תפקידה של ישראל במציאות הזאת? להתבדל מסביבתה ולהתחזק כמדינה יהודית
דמוקרטית, לבנות חברה צודקת, כלכלה משגשגת, חינוך מתקדם, מדע מפותח ותרבות עשירה.
כדי להבטיח את כל אלה, ישראל נדרשת לצבא
חזק ולגבולות בני הגנה. ולא פחות חשוב, מדינאות חזקה וחכמה, שלא תאפשר רצף של
המציאות הזאת מפקיסטן עד גוש דן.
* יחסי לשולמית אלוני תמיד היה אמביוולנטי. מצד
אחד, התנגדתי בחריפות לרוב עמדותיה. ודאי לעמדותיה המדיניות הקיצוניות כל כך,
שהלכו והקצינו עם השנים בעיקר אחרי פרישתה מן הפוליטיקה, וזלגו לעבר הפוסט ציונות.
ודאי שהתנגדתי לתמיכתה באקט האנטי דמוקרטי, המרדני, של סרבנות. התנגדתי לאנטי דתיות הקיצונית שלה.
הערכתי את בקיאותה במקורות ישראל, אך מאוד לא אהבתי את העובדה שהבקיאות הזאת לא
תורגמה להשראה ערכית מהמקורות לחיינו, אלא בעיקר כבקיאות "מודיעינית",
על מנת להשתמש בה כנגד שנואי נפשה, הדתיים. מאוד לא אהבתי את הדרך בה סילפה את
מגילת העצמאות, כאשר הוציאה מהקשרו משפט אחד מתוכה כדי להציגה כמניפסט של מדינת
שקשוקה לא יהודית. כעסתי מאוד על מסע רצח האופי לגולדה מאיר, שהיא הציתה והובילה. ועם
זאת, תמיד הערכתי אותה כאדם אידיאולוגי, כמי שדבקה בערכיה ובעקרונותיה ולוחמת
עליהם ללא פשרות, בלי לכופף אותם על פי אופנות פופוליסטיות, תוך נכונות לספוג
ביקורת, חרפות ונאצות. הערכתי את העומק הפילוסופי והספרותי שעליו ביססה את משנתה, תופעה
נדירה בנוף הצחיח, השומם, של הדיון הפוליטי הרדוד, אז ועתה. ויש נושאים בהם תמכתי
בעמדותיה ומאבקיה, כמו למען שוויון האישה, הגנת הצרכן וזכויות האזרח. יהי זכרה
ברוך!
* יוסי שריד פתח מאמר הספד לשולמית אלוני בפסקה
הבאה: "אף אחד לא היה מורי בחיים הציבוריים,
בוודאי לא רבי, רק שולמית אלוני היתה מורתי, המורה הגדולה שלנו. אין דבר שמכאיב לי
יותר מכריכת שמי בהשתלשלות פרישתה מהפוליטיקה, אך לא היום אעמיד את ההיסטוריה על
דיוקה. אולי בהזדמנות אחרת, ואולי לא". מן
הדברים ניתן להסיק, שאנשים זרים ורעים טענו נגד שריד שהוא דחק את רגליה של שולמית
אלוני והביא לפרישתה מן הפוליטיקה, בעוד האמת היא שהייתה אידיליה בין השניים.
מעניין מה גרסתה של שולמית
אלוני בנדון. את דעתה היא השמיעה באוזניה של עדית זרטל, בספר המרתק "לא יכולה
אחרת – שולמית אלוני משוחחת עם עדית זרטל (עמ' 115-117). "במערכת הבחירות
הזאת, ב-1992, נשברו היחסים שלי עם יוסי שריד. במערכת הבחירות הזאת היה משבר גדול,
כל כך גדול עד שאני חושבת שאז התחילו פעולות ההרס, ובלוטות הארס התחילו להתמלא
בקצב שופע ובסילונים ארוכים. כל הדברים האחרים הם המשך של אותה מערכת בחירות ...
יוסי הסתכסך קשה עם חברת הפרסום שעבדנו אִתה. היה צריך להחליט מהר. הוא דרש את
סילוקם. כיושבת ראש המטה החלטתי שהם ממשיכים... יוסי הוזז הצדה, ועל כך כמובן, לא
סלח לי. מה עוד שזו נחשבה בעיניו להזדמנות הגדולה להוכיח את כישוריו. כידוע,
ההצלחה של מר"צ בבחירות ההן הייתה רבה. זכינו בשנים עשר מנדטים... בראש רשימת
מפלגת העבודה עמד יצחק רבין ובראש מר"צ שולמית אלוני, ובמערכת הבחירות יוסי,
לא זו בלבד שלא היה הרוח החיה, הוא פשוט היה חסר השפעה ועל כן פגוע מאוד ונעלב. אח"כ
היה עניין הכניסה לממשלה. בשלב הראשון נקבע מפתח של שר על כל ארבעה חברי כנסת.
יוסי לא מונה לשר וראה את עצמו קורבן. הוא טען לפני מועצת מר"צ, בפומבי
ובנאום נרגש, כי הושאר 'פצוע בשדה', ואני מכריזה בזה, וכולם ידעו זאת, שעשיתי כל
מה שאפשר כדי לתת לו מהר מאוד עירוי דם. הלכתי ליצחק רבין, ויש עדויות כמה נדנדתי
לו. הוא לא רצה את יוסי בממשלה, כי הייתה ביניהם מערכת יחסים עכורה. המשפט הראשון
שאמר לי יצחק רבין היה: 'מה את רוצה? הוא עוד יעשה לך מה שהוא עשה לי. תניחי לי'.
הכוונה הייתה לדמות השיכור שיוסי בנה לו. הבטחתי לרבין, שברגע שיהיה שר הוא יהיה
נאמן לו הרבה יותר משהיה אי פעם נאמן לי". בהמשך מספרת אלוני שוויתרה למען
שריד על מקומה בוועדת השרים המלווה את המו"מ המדיני. "אני רציתי לעשות
את העבודה שאני עושה כראוי וחשבתי שבזה גם אוריד קצת את יוסי שריד מהגב שלי; הוא
יירגע ויהיה לו עיסוק בעל חשיבות והרבה תקשורת. אנשים אומרים שזה היה המשגה החמור
שלי, מפני שזה אִפְשֵׁר ליוסי שריד ליצור רושם שהוא האיש הבכיר, העוסק בדברים הכי
חשובים, מה עוד שהוא התחיל להציג את עצמו ברבים כמנהיג האמיתי של התנועה וכאיש
סודו של ראש הממשלה ... עצוב לי שכך אני פורשת, שהרי בלאו הכי לא חשבתי להמשיך
קדנציה נוספת, אבל חשבתי שאפרוש בדרך אחרת. כשרה וכחברת כנסת יש לי הישגים
מרשימים. גם הצלחתי במה שרציתי מאוד, לאחד את השמאל הישראלי, או מה שנקרא שמאל,
לרשימה אחת. לא חשבתי שאהיה קורבן למאבקי כוח ולמצ'ואיזם גברי גס וארוגנטי... הלב
שבור בגלל הצורה שבה קרו הדברים". כזכור, אחרי פרישתה של שולמית אלוני שריד
החליף אותה, ומרצ בראשותו איבדה רבע מכוחה.
* יש לציין שלצד החתרנות של יוסי שריד ודחיקתו את
שולמית אלוני אל מחוץ לפוליטיקה, לפחות בנושא אחד הייתה ביניהם מחלוקת עקרונית,
שבה הצדק היה לחלוטין עם שריד – אלוני תמכה במארת הסרבנות ושריד התנגד לה.
לא אופתע אם עמדתו של שריד היום שונה, כיוון
שבשנים האחרונות הוא מצטייר, במאמריו ב"הארץ", כזקן מר ונרגן שעמדותיו
הולכות ומקצינות, ונעדרת מהם נימת האחריות והביטחוניזם שהיו מנת חלקו כח"כ.
* זמן קצר אחרי הסכם אוסלו, העיתונאי אורי דן,
מקורבו של אריק שרון, שופרו, מעריצו ונושא כליו ביקר בגולן ולן בצימר באורטל. הייתי
אז דובר ועד יישובי הגולן והוא ביקש להיפגש אתי. באותו לילה שמרתי בשער היישוב,
ואירחתי אותו בבודקה השמירה. בשיחתנו הוא ביטא עמדות קיצוניות ביותר, שלא יכולתי לשאת.
בין השאר הוא אמר, שאחרי שנחליף את השלטון רבין ופרס יעמדו לדין על בגידה. אמרתי
לו: "אני מבין שיחד אתם יש להעמיד לדין גם את מי שעקר את היישובים בסיני".
ותשובתו: "אי אפשר, כי הוא יהיה אב בית הדין".
* מועדון גיל-עד, הוא מרכז יום לקשישים חולי
דימנסיה, במרכז הרפואי "שיבא" תל השומר. אבא שלי מבלה שם מידי יום.
השתתפתי השבוע במסיבת יום הולדת לילידי ינואר במועדון, והתרגשותי הייתה ונותרה
עצומה. איזה צוות מקצועי, מסור וותיק! כמה חום, כמה אהבה, כמה שמחת חיים הם מפיקים
מעצמם, למען המטופלים במועדון. ואיך הם מצליחים למצות מהמטופלים כל טיפה של
חיוניות ושל שמחת חיים. ואיך המקום תמיד נעים, תמיד נקי, תמיד רגוע ושלו. צדיקים
אמתיים.
* ביד הלשון
ועידת ז'נבה, ועידת השלום בסוריה, היא ועידת סרק.
אין אדם אחד מבין המשתתפים בה, שאינו יודע ומבין שהיא לא תקדם את השלום כמלוא
הנימה. ולמה הם נפגשים? למראית עין של עשיה. למעשה, הוועידה הזאת היא אוויר חם ותו
לא.
כולם מדברים על שלום, אבל ... "שלום שלום
ואין שלום".
מה מקור המשפט הזה? זהו פסוק המופיע פעמַיִם וחצי
במקרא, בדברי נביאים.
פעמַיִם אומר זאת ירמיהו. בפרק ו': יד וַיְרַפְּאוּ אֶת-שֶׁבֶר עַמִּי
עַל-נְקַלָּה לֵאמֹר שָׁלוֹם שָׁלוֹם וְאֵין שָׁלוֹם.
בפרק ח': יא וַיְרַפּוּ אֶת-שֶׁבֶר בַּת-עַמִּי
עַל-נְקַלָּה לֵאמֹר שָׁלוֹם שָׁלוֹם וְאֵין שָׁלוֹם. . ועוד חצי פעם, בספר
יחזקאל, פרק יג: "י יַעַן וּבְיַעַן הִטְעוּ אֶת-עַמִּי לֵאמֹר שָׁלוֹם וְאֵין שָׁלוֹם..."
יש הבדל מהותי בין ועידת ז'נבה לנאומי הנביאים.
בעוד בז'נבה התכנסה ועידה של שקר מוסכם, הנביאים מתריעים דווקא מפני האמונה של
הציבור בנביאי שקר המסממים אותם בהבטחות שלום שלום. ואין שלום.
נשמע מוכר?
* "חדשות בן עזר"
בבלוג זה
בכל הבלוגים
