חופש הביטוי הוא ערך מקודש בדמוקרטיה וראוי
להגן עליו מכל משמר. מבחן חופש הביטוי הוא דווקא כאשר מדובר בדעות קיצוניות ואף
מעוררות סלידה. ראוי לגנות אותן, להוקיע אותן אך לאפשר את השמעתן.
אולם לחופש הביטוי יש גם צד נוסף – חופש
הבחירה. כאזרח, יש לי החופש לבחור אם לקרוא מאמר, אם לשמוע הרצאה, אם להאזין
לראיון עם אדם זה או אחר. יש לי חופש הזפזופ ואף כפתור אדום בשלט שבו אני רשאי
לכבות את הטלוויזיה.
לא כן, כאשר מדובר במערכת החינוך. אין זו
מערכת דמוקרטית מעיקרה והתלמידים הם קהל שבוי. יש היררכיה בין מורה ותלמיד. התלמיד
אינו יכול לזפזפ כשהמורה שלו אומר דברים שהוא אינו רוצה לשמוע. הוא אינו יכול
להעביר תחנה וגם לא ללחוץ על כפתור אדום בשלט. הוא חייב בנוכחות בכיתה, הוא נבחן
אצל המורה שגם קובע את הציון שלו; ציון שיכול להשפיע על חייו ועל עתידו. המורה
מבוגר יותר מהתלמיד, משכיל יותר ונחשב כמקור הידע בכיתה. המורה הוא האוטוריטה
בכיתה.
לכן, חופש הביטוי של מורה בבית הספר אינו
יכול להיות בלתי מוגבל. הוא צריך להיות מוגבל בעיקר באחריות המחנך, במשמעת העצמית
שלו, אך גם ברגולציה של משרד החינוך.
ראוי לעודד את התלמידים למעורבות ציבורית,
לעניין בפוליטיקה, לבטא את עמדתם. ראוי לקיים בכיתה דיונים פוליטיים. תפקידו של
המורה לאפשר זאת, לתת מקום לביטוי עמדות התלמידים, לעודד ויכוח ער, ביקורתי והגון.
מן הראוי שהמורה יצמצם את מקומו בדיון כזה, ואם הוא מחליט להביע דעה, לעשות זאת
ברגישות, באחריות ותוך הבהרה שזו עמדה פרטית, שאין לה כל עדיפות על כל עמדה אחרת
שנשמעה בדיון.
אולם האם כל דעה של מורה יכולה להיות
מקובלת במערכת החינוך? האם דעות רדיקליות של מורה, החורגות ממערכת הערכים של מערכת
החינוך ושל מדינת ישראל, יכולה להיחשב לגיטימית?
בשום אופן לא הייתי מוכן לקבל מצב שבו מורה
ילמד את ילדיי (או ילדים אחרים) יהדות ברוח ספר התועבה "משפט המלך". בית
ספר ממלכתי בישראל אינו יכול לאפשר בתוכו חינוך כהניסטי וגזעני. באותה מידה, אין
מקום בבית הספר לחינוך אנטי ציוני. בשום אופן לא הייתי מוכן להשלים עם מורה שילמד
שהציונות היא תנועה קולוניאליסטית וגזענית, שאין מקום למדינה יהודית, שיש סתירה
בין מדינה יהודית ומדינה דמוקרטית, שקיומה של מדינת ישראל היא עוול. אין מקום
במערכת החינוך למורים התומכים ב"תג מחיר" ולא למורים התומכים במסרים של
"זוכרות". אין מקום למורים עם האידיאולוגיה של איתמר בן גביר, אך גם לא
עם האידיאולוגיה של גדעון לוי.
אולם כדי לקבוע מה לא, יש לקבוע, בראש
ובראשונה, מה כן; מהם הערכים שעליהם מערכת החינוך מחנכת את התלמידים. על מערכת
החינוך לחנך על ערכי הציונות והדמוקרטיה. כאשר אני מדבר על ערכי הציונות, איני
מתכוון לגישה פוליטית מסוימת, אלא למגוון הרחב, לספקטרום הדעות הגדול שבין קצה
השמאל הציוני לקצה הימין הציוני. ישראל היא מדינה יהודית דמוקרטית, ויש לחנך את
התלמידים ברוח זו. יש לחנך את התלמידים לתרום לחברה ולמדינה ולשרת שירות משמעותי
בצה"ל.
אדם ישר שאינו מאמין בערכים הללו ובאורח
חייו אינו מגלה דוגמה אישית (למשל, משתמט משירות בצה"ל, מתוך בחירה), לא יבחר
ללמד במערכת החינוך הישראלית. ואם אינו אדם ישר, ממילא אינו ראוי להיות מחנך.
* "ישראל היום"
בבלוג זה
בכל הבלוגים
