* אילו יולי תמיר נדרשה לשלם מכספה
את הפיצויים שבית המשפט פסק לטובת ישראל שירן, המורה שהיא הביאה לפיטוריו, כיוון
שבמכתב שהפיץ למורים ביקש להפריד בין החובה ללמד את חומרת רצח רבין, עמה הוא
מסכים, לדרישה לחנך לדרכו הפוליטית של רבין, לה הוא מתנגד, היא לא הייתה חוזרת על
העלילות והשקרים המכוערים כפי שעשתה בראיון לגל"צ. בעקבות אותו ראיון, בו שבה
והעלילה עליו שהסית תלמידים לרצח רבין, שהסית לגזענות וכהניזם וכו', הוא החליט
להגיש נגדה תביעת דיבה. בדרך כלל, איני חסיד של הבאת הדיון הציבורי לבתי משפט
ושימוש יתר בתביעות דיבה. במקרה הקיצוני הזה, שבו תמיר ממשיכה לאורך שנים להעליל
עלילות נוראות על אדם שכבר גרמה לו עוול חמור (כפי שפסקו כמה בתי משפט) ולשקר במצח
נחושה בלי למצמץ, אין מנוס מהצעד הזה. אולי מה שלא נכנס לראשה
של הפרופסור המסיתה דרך הראש, יכנס דרך הכיס.
* מעולם לא קיבלתי
לעבודה אדם שלא שירת בצה"ל. הסיבה לכך, היא שקיבלתי עובדים לעבודה חינוכית.
* רכז תנועת הנוער
בגולן, בתקופה בה ניהלתי את המתנ"ס, היה מ"פ ביחידה קרבית, שנעדר המון
מן העבודה בשל שירותו במילואים. תרומתו החינוכית בהיעדרו הייתה גדולה מאוד, כי אין
חינוך כמו דוגמה אישית.
* בתקופת המאבק על
הגולן, התארגנה אצלנו קבוצת אנשים, מוותיקי הגולן, שהכריזו שאם תהיה נסיגה, חלילה,
הם ידבקו בביתם ונחלתם, תחת כל ריבונות. הם אף החלו להיפגש עם פוליטיקאים כדי לקדם
את הרעיון. הם כינו את עצמם "קבוצת מטולה". למה מטולה? הם ראו עצמם כאיכרי
מטולה, שדבקו באדמתם תחת שלטון תורכי, ואח"כ תחת שלטון צרפתי ותחת שלטון
בריטי ובסוף קבעו את גבולה של ישראל.
מקימי הקבוצה היו
פעילים מרכזיים בוועד יישובי הגולן. הם קיבלו את ברכת הוועד, אך לא אימצנו את
הרעיון. ראשית, ראינו בו רעיון תבוסתני – עצם הנכונות לדבר על מה שנעשה אם חלילה
תהיה נסיגה. הרי אנו, כולל קבוצת מטולה, נאבקנו בראש ובראשונה להבטיח שהגולן יישאר
בריבונות ישראלית. אני שללתי את הרעיון גם מסיבה עקרונית. לא עלינו לגולן רק כדי
להקים את ביתנו הפרטי, אלא קודם כל כשליחי עם ישראל, למען הבית הלאומי; כדי להביא
את מדינת ישראל לגולן ולעצב את הגבול. מה הטעם בשבתנו בגולן כפרטים, ללא המדינה?
הוא הדין באשר לרעיון
של הישארות יישובים יהודיים תחת שלטון פלשתינאי. מבחינת המתיישבים - איזה טעם יש
בכך?
* אולם במובן המדיני
והעקרוני, ההצעה נכונה. איזה מין שלום זה, אם הוא מחייב עקירת אנשים מיישוביהם?
במלחמות נעשים פשעים כאלה, אבל בשלום? כתושב לא הייתי מקבל זאת, אבל כמדינה – זה צריך
להיות תנאי לשלום. עצם דרישת העקירה היא הוכחה שלא מדובר בשלום.
* מה עמדת הפלשתינאים
במו"מ? שום פשרה טריטוריאלית אלא נסיגה ישראלית עד המ"מ האחרון
("חילופי שטחים" אינם פשרה). המדינה הפלשתינאית תהיה נקיה מיהודים.
מדינת ישראל, תוצף במיליוני פלשתינאים במסגרת "זכות" השיבה, וכך תחוסל.
שלום נוסח הפלשתינאים.
* ולמי שמספר לעצמו
לפני השינה את הסיפור חסר השחר כאילו הפלשתינאים אינם מתכוונים באמת
ל"זכות" השיבה, זה הכל בכאילו, הנה סיפור ששמעתי בימים האחרונים מחברי
יהודה הראל.
שעה שיהודה היה
ח"כ, הוא קיים פגישות רבות עם בכירים פלשתינאים ובהם ערפאת. באחת הפגישות,
כשערפאת עוד ישב בעזה (טרם המעבר לרמאללה) ערפאת היה בישיבה שהתמשכה, והיה על
יהודה להמתין לו כשעה. בינתיים, האחראי על התכנון ברש"פ הזמין אותו למשרדו, כדי
להציג בפניו את תכניות הפיתוח של הרש"פ. הוא פרש מפה גדולה על השולחן, והציג
לו את התכנית. התכנית הייתה מרשימה, אך דבר אחד חסר בה. מחנות הפליטים נעלמו, אך
לא הוצג בתכנית כל פתרון ל"פליטים". כשיהודה שאל על כך, בן שיחו השתומם.
"מה זאת אומרת, כל הפליטים יחזרו לבתים שלהם". יהודה: "אתם לא
חושבים שישראל תסכים לזה". ועל כך השיא הפלשתינאי: "למה לא? אני לא מדבר
על היום. אני מדבר על שלום. אם יהיה שלום, ודאי שכולנו נחזור לבתים שלנו. אחרת
איזה מין שלום זה?". יהודה משוכנע שהוא דיבר בכל הרצינות. בעבורו ובעבור
הפלשתינאים, מימוש "זכות" השיבה הוא מובן מאליו. הם לא יחתמו על הסכם
שלום ללא מימוש ה"זכות" הזאת, ואם הם יחתמו, זה יהיה הסכם טקטי, כדי
להמשיך את המלחמה בתנאים משופרים.
"יש למשפחתי
אדמות ברמלה. ודאי שנחזור אליהם", אמר הפלשתינאי. יהודה שאל אם יהיה מוכן
להמיר את האדמה בפיצויים. "קודם כל נחזור לאדמות. אח"כ, אם מישהו ירצה
לקנות ממני את האדמה שלי, נדבר".
* אין סיכוי להסכם
שלום עם הפלשתינאים. עלינו לצאת מהקופסה, ולהרחיב את השטח שבו תהיינה שתי מדינות
לשני עמים, כך שיכלול את שטחי ממלכת ירדן. וכך, האזורים המאוכלסים בצפיפות
בפלשתינאים ביו"ש, יסופחו לירדן. בירדן גם יישובו ה"פליטים".
במסגרת המצומצמת של א"י המערבית, אין מקום לשתי מדינות ואין אפשרות לכל הסדר.
* במו"מ על הסכם
השלום בין ישראל לירדן, היו מחלוקות בין שתי המדינות לגבי המיקום המדויק של הגבול,
בעיקר בנקודות מסוימות בערבה. כל המחלוקות נפתרו בהסכמה. בכמה מקרים, התברר ששטחים
חקלאיים של יישובים ישראליים נמצאים מעבר לקו הגבול. מאחר והיה זה הסכם שלום אמתי,
הוא ביטא העדפה של החיים והצמיחה על פני החורבן והעקירה. לכן, נמצאו פתרונות
יצירתיים מחוץ לקופסה. שטחים חקלאיים של עין יהב וחצבה שהיו בשטח ירדן, הוחלפו
בשטחים ישראליים בקנה מידה של 1:1. שטחים חקלאיים בצופר, שהיו בשטח ירדן, הוחכרו
לישראל. גם אי השלום בנהריים, הוחכר לישראל. הבעיה היא שהחכירה הייתה ל-25 שנים
בלבד, שזה כהרף עין. כבר חלפו 20 שנה, בלי שהרגשנו. אני מקווה מאוד שהממשלה נערכת
כבר עתה, להבטחת המשך החכירה גם בתום התקופה, ומן הראוי שהפעם תהיה זו חכירה ארוכת
טווח (100 שנה, למשל) או עדיף – הסכם חילופי שטחים, שיסיר את העננה מן העתיד.
* הדיקטטורה של
א-סיסי לא תהיה פחות אכזרית וחשוכה מהדיקטטורה של מובארק, אך היא עדיפה אלף מונים
על הדיקטטורה של האחים המוסלמים.
* השלום עם מצרים תחת
הדיקטטורה של א-סיסי, לא יהיה חם יותר מכפי שהיה תחת הדיקטטורה של מובארק. אולם
כמו בימי מובארק, ישמר הנספח הביטחוני והגבול יישאר שקט. אילו האחים המוסלמים
נשארו בשלטון, גם הנספח הביטחוני היה קורס.
* שלטון א-סיסי הרואה
בחמאס אויב, עדיף לאין ערוך על שלטון "האחים המוסלמים" שהיו שותפים ובני
ברית של חמאס. אולם הגבול הפתוח בין מצרים לרצועת עזה בעידן מורסי, עדיף על הגבול
הסגור היום. האינטרס הישראלי הוא גבול פתוח בין מצרים ורצועת עזה, כדי לאפשר התנתקות
טוטאלית של ישראל מן הרצועה.
* פייסל אלקאסם, עיתונאי בכיר ברשת אל-ג'זירה: "מדוע
צבא סוריה לא לומד מהצבא הישראלי, שעושה מאמצים כבירים על מנת להימנע מהפצצה של
אזורים המאוכלסים באזרחים בלבנון בפלשתין ... ישראל מפזרת הפגנה במים, לא ברקטות
כמו בסוריה." מה? הוא
לא קורא "הארץ"?
* מפעל הבשר של אייל
גולן, אביו ומקורביו, מוכיח ש"מותר האדם מן הבהמה – אין".
* ביד הלשון
מהי עצת אחיתופל?
השימוש המקובל במושג הוא עצה רעה, המכשילה את מי שקיבל אותה ופעל על פיה. אבל האמת
היא, שעצת אחיתופל הייתה עצה טובה. אחיתופל היה יועצו של דוד המלך ולאחר מכן חצה
את הקווים והיה יועצו של בנו אבשלום, שמרד בו.
"וַעֲצַת אֲחִיתֹפֶל, אֲשֶׁר יָעַץ בַּיָּמִים הָהֵם, כַּאֲשֶׁר
יִשְׁאַל-(אִישׁ), בִּדְבַר הָאֱלֹהִים; כֵּן כָּל-עֲצַת אֲחִיתֹפֶל, גַּם-לְדָוִד
גַּם לְאַבְשָׁלֹם "(שמואל ב' ט"ז,
כג). הפסוק מעיד על
חוכמת היועץ ונכונות עצותיו.
עצת אחיתופל
המפורסמת, הייתה עצתו השניה לאבשלום. אבשלום קיבל את עצתו הראשונה, לשכב עם פילגשי
המלך בפומבי, כדי לקבוע עובדה שלטונית וכדי להשפיל את דוד. את עצתו השניה – לרכז כוח
גדול ומיומן ולהתנפל על צבאו העייף של דוד, דחה אבשלום וקיבל את עצתו של חושי
הארכי, לעצור ולהתארגן. אילו קיבל את עצתו הנכונה של אחיתופל, היה הורג את דוד, מביס
את צבאו, חיילי דוד היו עורקים אליו והמרד היה מצליח. חושי הארכי היה נאמנו של
דוד, ועצתו נועדה לאפשר לדוד ולצבאו להתארגן. כך היה, והמרד נכשל. כשעצתו נדחתה,
אחיתופל התאבד.
מוזר מאוד, שמשום מה
עצת אחיתופל התאזרחה בשפה כעצה רעה. הרי נאמר בפירוש שעצתו הייתה טובה: "וַיהוָה צִוָּה, לְהָפֵר אֶת-עֲצַת
אֲחִיתֹפֶל הַטּוֹבָה, לְבַעֲבוּר הָבִיא יְהוָה אֶל-אַבְשָׁלוֹם, אֶת-הָרָעָה": דוד, שהכיר את חכמתו של
אחיתופל ואת חכמת עצותיו, חשש יותר מכל מן העצות שישיא לבנו המורד. תפילתו לאל
הייתה שיסכל את עצות אחיתופל: "וַיֹּאמֶר דָּוִד סַכֶּל נָא אֶת עֲצַת אֲחִיתֹפֶל יְהֹוָה:" אולי התפילה הזאת
היא שיצרה בתודעה את עצת אחיתופל כעצה רעה, שראוי כי תסוכל. אך האמת היא, שעצת
אחיתופל ראויה לסיכול, כיוון שהיא עצה טובה לאויב.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
