ערב החורף שהוקדש
השנה לזכרו של אריק איינשטיין, היה ערב נפלא, מיטב התרבות האורטלית. תודה למיכל
ומיקי, המפיקים, ולגל ש' ואופיר גל על הניהול המוסיקאלי, העיבודים והליווי.
במאמר זה, אכתוב
מילים אחדות על הסיפורים שמאחורי חלק מן השירים.
****
אפתח בשיר שאני שרתי –
"סיום". אגב, אין זה שירו של אריק האהוב עליי ביותר. השיר האהוב
עליי ביותר הוא "פראג". בערב לזכר אריק איינשטיין שאותו ערכתי
והנחיתי בקצרין, שרתי את "פראג". אבל חשתי שמתאים לי יותר לשיר באורטל
את "סיום", בגלל ה"בעיניים פקוחות" שבשיר, המהווה מוטו
לטור הזה, בעיקר לאחר שליווה את הפרודיה על הטור בחג המשק.
במאמר שכתבתי אחרי חג
המשק דנתי בשיר בהרחבה. כאן אחזור על תקציר הדברים.
את השיר כתב נתן
אלתרמן לפני 78 שנים, בשנת 1936, עבור הצגה של התיאטרון הסאטירי "המטאטא"
– "חלום ליל כנען". היה זה שיר הסיום של ההצגה, ומכאן שמו. הלחינה
את השיר המוסיקאית ורדינה שלונסקי, אחותו של המשורר אברהם שלונסקי.
התכנית עסקה בענייני
דיומא, ובעיקר בסוגיה שעמדה בלב החיים של היישוב – מאורעות תרצ"ו. בכל יום
בישרו כותרות העיתונים על קורבנות המאורעות ברחבי הארץ, ורבו רואי השחורות. מצד
שני, היישוב היהודי בארץ יותר מהכפיל את עצמו במחצית הראשונה של שנות השלושים, וזה
היה מקור לאופטימיות. בא אלתרמן וקבע, ברוח "שביל הזהב" של הרמב"ם:
"אל תרכיבו משקפים, לא קודרות ולא שמחות. הסתכלו נא בעיניים, בעיניים
פקוחות".
השיר הזה התאים מאוד
למסרים של "המטאטא". הם נהגו להציג דבר והיפוכו, ושיר מאוזן ומאזן כזה
התאים להם מאוד. לימים, התיאטרון פתח כל תוכנית בדו שיח בין "אופי"
ו"פסי", אופטימיסט ופסימיסט, המשקיפים על האקטואליה.
כעבור 43 שנים,
ב-1979, הלחין את השיר מחדש מיקי גבריאלוב עבור אלבומו של אריק איינשטיין
"חמוש במשקפים". המופע שנשא את שם האלבום, היה המופע האחרון של אריק
איינשטיין, בטרם פרש לחלוטין מהופעות (1980). אני שמח שזכיתי לראות את ההופעה.
השיר הזה מהווה השראה
לכתיבתי. אני אוהב את המסר שלו, על פיו יש לראות את המציאות כמות שהיא, את הכוס
כולה, על החלק המלא שבה ועל החלק הריק שבה. "את הרע צריך לראות כדי
להילחם בו, על הטוב צריך לשמור כדי להתנחם בו". אני רואה כשליחותי,
בכתיבתי במידף, להצביע על הרע שיש להילחם בו ועל הטוב שיש לשמור ולטפח אותו.
****
עיניים פקוחות מופיעות
גם בשיר שמיכל שרה: "ילדים של החיים". השיר נפתח במילים "עיניי
פקוחות בשביל לראות את השמים, בשביל לראות כחול של ים, ירוק של עץ, בשביל לשמוע
מנגינות יפות כמו פעם, בשביל לראות את הדברים כמות שהם".
גם כאן מדובר בעיניים
הפקוחות כדי לראות את המציאות, את החיים כמות שהם. והשיר אומר שראיית המציאות, היא
בעיקרה ראיית הדברים היפים – הים והעץ. ומעניין שגם ההאזנה למוסיקה מקושרת כאן
לעיניים.
את השיר כתב והלחין שלום
חנוך עבור סרט תיעודי של שירות הסרטים הישראלי: "ג'ימי היפה".
זהו סרט שהופק במסגרת מלחמה בסמים. הוא מספר את סיפורו של שמואל עדי,
שכינויו ג'ימי. ג'ימי גדל בשכונת מצוקה והתדרדר לפשע וסמים. הוא נשלח כנער להשתקם
בקיבוץ, ואכן השתלב בחברה, התגייס לצה"ל ושירת בצנחנים, אולם הוא לא התנתק
מחברתו המקורית, ובסופו של דבר שקע בסמים והיה לנרקומן.
שירות הסרטים פנה
למפיק צבי שיסל והציע לו להפיק סרט תעודה שישרת את המסר של מלחמה בסמים.
שיסל התייעץ עם חבריו. אלונה איינשטיין, אשתו של אריק, הכירה את ג'ימי,
הייתה מיודדת עמו ושותפה למאמצי השיקום שלו. היא הציעה שהסרט יהיה על ג'ימי ושכנעה
את שיסל. בועז דוידזון היה הבמאי של הסרט, ושלום חנוך כתב בעבורו את
"ילדים של החיים".
ניתן להבין את הבית
הראשון כרצון לטעום מן הסם מתוך אשליה שהוא יפקח את העיניים לראות טוב יותר את
המציאות. אך לי נראה שמדובר על ההתפכחות מאשליות הסם, המאפשרת מבט על המציאות
בעיניים פקוחות; שיאפשרו לראות את הדברים כמות שהם - העץ הוא ירוק והים הוא כחול
וניתן לשמוע שוב את המוסיקה כמות שהיא, כמו פעם, לפני הסמים.
המסר של הפזמון, הוא
שאין ילדים רעים או טובים, ובמידה רבה התנאים הופכים ילד להיות "ילד רע".
החברה צריכה לראות עצמה מחויבת לכל הילדים, כי כולנו ילדים של החיים.
בשיר, "הרופא
כבר מדבר על סוף הדרך". אולם לימים, שנים רבות אחרי הסרט, ג'ימי נגמל, התנקה
והשתקם.
****
שיר נוסף המתקשר
לאלונה איינשטיין, הוא השיר ששגב שר, "הוא חזר בתשובה".
אריק כתב את השיר בעקבות
חזרתו בתשובה של חברו הקרוב אורי זוהר. בניגוד לאמנים שחזרו בתשובה בעשרים השנים
האחרונות, כמו שולי רנד, אתי אנקרי, מאיר ואביתר בנאי ואחרים, שהמשיכו
ליצור ולהיות חלק מעולם התרבות הישראלי, אורי זוהר התנתק ממנו והיה לגדול
משמיציו.
אריק איינשטיין רומז
שהוא קיווה שמדובר בגחמה זמנית, אך "חלפה עוד שנה, שום דבר לא השתנה",
והוא קובע בצער - "הלכת לי חבר".
אולם בניגוד לשיר,
הקשרים האישיים בין אריק איינשטיין ואורי זוהר לא התנתקו. לימים, אשתו (הראשונה
והשניה) של אריק, אלונה איינשטיין ושתי בנותיהם שירי ויסמין חזרו
בתשובה אף הן. הבנות נישאו לבניו של אורי זוהר. אריק ואורי זוהר היו למחותנים,
שמרו על קשרים ואורי זוהר ריגש את כולנו בהספד שנשא לאריק איינשטיין בהלווייתו.
ולמה התכוונתי
ב"אשתו הראשונה והשניה"? אריק ואלונה נישאו והולידו את שירי. לאחר מכן
התגרשו. כעבור זמן התחתנו שנית והולידו את יסמין. ושוב התגרשו. עם אשתו בארבעת
העשורים האחרונים לחייו, סימה אליהו, אריק לא התחתן. לבנם אמיר הוא
כתב את "בוקר טוב אמיר", והקדיש לו את הביצוע המחודש ל"אמא
שלי" ובו הוסיף את המילים "אמא, יש לי אמא, קוראים לה סימה, היא
שלי".
ועוד כמה פרטי
טריוויה מעניינים: כינוי החיבה של אריק לאלונה היה "פוזי", וזה
שם אחד מאלבומיו היפים ביותר (1969), שנחשב לתקליט הרוק הראשון בישראל. העטיפה
לתקליט "סע לאט" (1974), שבו מופיע "ילדים של החיים",
הוא ציור של שירי. שירי מוקלטת בשיר "הבלדה על זומטי ולבטי" בתור
הרוח, הלוחשת רכות: "לבטי מסכן, זומטי לא ישוב לעולם". התקליט
הראשון של אריק איינשטיין עם שם טוב לוי נקרא "יסמין"
(1972).
שם טוב לוי הלחין את
"הוא חזר בתשובה".
****
גם את השיר שאופיר
א' שר, "זה פתאום נפל עליה", הלחין שם טוב לוי למילותיו של
אריק. אריק איינשטיין הקליט אותו אחרי רצח רבין, כאשר פתאום נפל על החברה
הישראלית האסון וההלם של הרצח. השיר מדבר על אישה שנחת עליה אסון במפתיע, ובהקשר
של השיר, ובשל הדמיון הפונטי ל"פתאום נפל על לאה", הוא יוחס ללאה
רבין. השיר נכנס לאלבום "שלום, חבר" שיצא בעקבות הרצח.
אולם בדומה לשירים
אחרים הנקשרים בתודעה לרצח רבין ("האיש ההוא", "לבכות לך"),
כך גם השיר הזה נכתב עוד טרם הרצח, לידידה של אריק איינשטיין שפקד אותה אסון.
בעיניי, אין זה
מהגדולים בשיריו, אך יש בו הרבה אמת, בתיאור אסון הנוחת על אדם במפתיע ומשנה את
חייו מן הקצה אל הקצה. "זה פתאום נפל עליה / ושינה את כל חייה / שינה את כל
חייה / מן הקצה אל הקצה // ועכשיו קודרים
שמיה / עננים ירדו עליה / ושינו את כל חייה / מן הקצה אל
הקצה // ואני חושב עליה". וכשאופיר שר את
השיר, מחשבותיי היו נתונות לסיגל גלבוע מעין זיוון, ששלושה ימים קודם לכן איבדה
במפתיע את בעלה רונן, שנפטר מדום לב.
אני מקדיש את
המאמר לזכרו.
* מידף - עלון קיבוץ אורטל
בבלוג זה
בכל הבלוגים
