הבלוג של אורי הייטנר

ספרו של פרופ' אלחנן יקירה "פוסט ציונות פוסט שואה", הוא אחד הספרים החשובים ביותר, המתמודדים עם תופעת הדה-לגיטימציה למדינת ישראל, שהיא תופעה אנטישמית המכובסת בהצגתה כ"אנטי ציונית", ועם תופעת הפוסט ציונות. הייחוד בניתוחו של יקירה, הוא ההצבעה על המקום שהשואה תופסת בשיח הזה.

מקובל לייחס למושג "הכחשת השואה" רק את הטענה שהשואה מומצאת. אולם בראייה רחבה יותר, התופעה מתבטאת ביתר תחכום, ולכן ביתר הצלחה ובאופן מסוכן יותר, בגימוד השואה, בהצגתה כתופעה אנושית הדומה לכל המלחמות וזוועות המלחמה. ואיכשהו הטענה הזאת מתגלגלת תמיד להשוואה בין ישראל לנאצים. הכחשת השואה וגימודה, נובעת מאנטישמיות ואנטי ציונות. נקודת המוצא שלה היא שמדינת ישראל קמה כתוצאה מן השואה. אם נוכיח שהשואה לא הייתה, או נגמד את משמעותה, נבטל את ההצדקה להקמתה. כיוון שלא הייתה הצדקה להקמת המדינה, והיא קמה על חשבון הפלשתינאים בפשעי מלחמה וטיהור אתני של פלשתין מתושביה, הרי שבעצם הם הקורבן של הנאצים, וכעת הקורבנות ממשיכים להיפגע מממשיכת דרכם של הנאצים – מדינת ישראל. כדי להדחיק את פשעיה, ישראל מעצימה את השואה, או את "תסביך השואה" והופכת את השואה לדת חדשה, עם פולחן לאומני שנותן הכשר תיאולוגי ואידיאולוגי לפשעיה נגד האנושות.

בחלקו השני של הספר, מצביע יקירה על השתקפות הלופ הלוגי הזה בשיח הפוסט ציוני בישראל. כתיבתו של אברהם בורג בשנים האחרונות, מאששת את התזה של יקירה. וכך גם מאמר שכתב לאחרונה אורי משגב ב"הארץ", לקראת נסיעת משלחת הכנסת לאושוויץ, תחת הכותרת הצינית: "אושוויץ, חזרנו אליך שנית". מאמר ציני ארסי זה, לועג ל"דת השואה", ובנימה פוגענית ומרושעת, משתמש במושגים כמו "טוב אושוויץ בלי שלום משלום בלי אושוויץ" לתיאור ה"פולחן" של הדת הזאת, ומציג אותה כ"תהליך מתמשך של אובדן שפיות קולקטיבי" ש"מסע הראווה" של הכנסת הוא "ביטוי מזוקק" שלו. ובדיוק על פי התרחיש של יקירה, היחס הציני לזכר השואה, מוביל את הכותב לפסקה הבאה, המשתלבת היטב בסינדרום הכחשת השואה כחלק מהדה-לגיטימציה לישראל: "הדמוקרטיה הישראלית טועמת מנה אחר מנה מהתהליכים הפוליטיים שהובילו לעליית המשטרים הפשיסטיים במאה הקודמת: סגידה לכוח ולצבאיות; פופוליזם; גזענות; שנאת האחר; העצמת אויבים ממשיים ומדומיינים לממדים שטניים; הסתה נגד מיעוטים; מציאת שעירים לעזאזל; רדיפת מתנגדים רעיוניים; סתימת פיות, וכמובן גם חקיקה, כולל האיסור להגיד 'נאצים'."

איך ראוי להתייחס לתופעה הזאת? לי יש כלל ברזל אחד – לא להיגרר לוויכוח עם מי שעורכים את ההשוואה המרושעת בין ישראל לנאצים. הרי עצם הוויכוח עם הטענה הזאת, נותן לה לגיטימציה, כאילו זו טענה הראויה לדיון. ברגע שמנסים להוכיח את ההבדל, התשובה הצינית היא: "נכון, אצלכם / אצלנו אין תאי גזים, אבל..." ובעצם ההבדל אינו מהותי אלא כמותי. לכל מי שעושה את ההשוואה הנואלת הזו, יש להבהיר בפשטות, שאינו אלא מכחיש השואה.

טענה שחשוב להתייחס אליה, היא שישראל נוצרה כתוצאה מן השואה. זו טענה המנוגדת לעובדות ההיסטוריות, אך היא השתרשה עמוק בתודעה, עד שאפילו הנשיא אובמה ביטא אותה (אך בביקורו בישראל לא חזר עליה, אלא דיבר על זכותו של העם היהודי לא"י). חשוב להבהיר, קודם כל לעצמנו, שהקושאן של מדינת ישראל אינו השואה. הקושאן של מדינת ישראל הוא זכותו של כל עם להגדרה עצמית במדינה ריבונית במולדתו וזכותו של העם היהודי על א"י. בלשון מגילת העצמאות, מוגדרות הזכויות הללו "זכותנו הטבעית" ו"זכותנו ההיסטורית", שבתוקפן "אנו מכריזים בזאת על הקמת מדינה יהודית בא"י, היא מדינת ישראל".

חלקה הראשון של המגילה, הוא התשתית האידיאולוגית המצדיקה את הקמת המדינה. אף שההכרזה על המדינה הייתה שלוש שנים בלבד אחרי השואה, השואה תפסה בה מקום מינורי בלבד. המגילה נפתחת באמירה שבא"י קם העם היהודי. כבר המשפט הראשון נפתח בתיאור הזיקה בין העם היהודי למולדתו. הסעיפים הבאים מדברים על כך ש"העם הוגלה מארצו בכוח הזרוע, שמר לה אמונים בכל ארצות פזוריו ולא חדל מתפילה ומתקווה לשוב לארצו ולחדש בתוכה את חירותו המדינית". כלומר, המדינה היא הגשמת התקוות והתפילה של העם ששמר לה אמונים בגולה. המגילה מזכירה את חתירת היהודים "לשוב ולהיאחז במולדתם העתיקה" ומעלה על נס את היהודים ששבו לארצם בהמונים. המגילה מזכירה את הקונגרס הציוני הראשון שהכריז על "זכות העם היהודי לתקומה לאומית בארצו". המגילה מציינת שהצהרת בלפור שאושרה במנדט מטעם חבר הלאומים הכירה בזכות זו, והמנדט "נתן במיוחד תוקף בין לאומי לקשר ההיסטורי שבין העם היהודי לבין ארץ ישראל ולזכות העם היהודי להקים מחדש את ביתו הלאומי".  

רק בסעיף השישי, מוזכרת השואה. היא אינה מוזכרת כהצדקה להקמת המדינה, אלא כהוכחה למשמעות ולתוצאה של אי מימוש הזכות הטבעית למדינה יהודית. השואה "הוכיחה מחדש בעליל את ההכרח בפתרון בעיית העם היהודי מחוסר המולדת והעצמאות על ידי חידוש המדינה היהודית בא"י, אשר תפתח לרווחה את שערי המולדת לכל יהודי ותעניק לעם היהודי מעמד של אומה שוות זכויות בתוך משפחת העמים". הפסקה הבאה, העוסקת בשארית הפליטה שניצלה מן השואה, לא כציבור שאין לו פתרון וראוי לאיזשהו פתרון, אלא כיהודים ש"לא חדלו להעפיל לא"י, על אף כל קושי מניעה וסכנה, ולא פסקו לתבוע את זכותם לחיי כבוד, חירות ועמל ישרים במולדת עמם". גם הסעיף הנוגע להחלטת עצרת האו"ם ב-29 בנובמבר 1947, מסביר שההחלטה מכירה "בזכות העם היהודי להקים את מדינתו", ומציינת שזכות זו "אינה ניתנת להפקעה".

מעניין, שאלה הלועגים ל"דת השואה" ועושם כל מאמץ להמעיט מערכה וממשמעות לקחיה לחיינו, הם הראשונים ללעוג לשימוש בזכותנו על א"י. כי אם אין לנו זכות היסטורית על א"י, כנראה שהשואה היא הקושאן שלנו. ואם השואה היא פולחן לאומני מגויס, מה נשאר? להציג את ישראל כמדינת כיבוש ואפרטהייד אתנוקרטית וגזענית ה"טועמת מנה אחר מנה מהתהליכים הפוליטיים שהובילו לעליית המשטרים הפשיסטיים במאה הקודמת". את האתנוקרטיה הזאת מן הראוי שתחליף מדינת שקשוקה קוסמופוליטית, לא יהודית - "מדינת כל אזרחיה".

במאמר נוסף, שפרסם אורי משגב לאחר המסע, הוא לעג למסע ולמשתתפיו, כינה אותו "קרקס אושוויץ" וטען שהמסע גורם לאזרחים רבים להתבייש במדינתם ובבית המחוקקים שלהם. תוך הגחכת משפטים שאמרו המשתתפים אותם הוציא מהקשרם, כולל הלעגה לשגיאת הקלדה של אחת הח"כיות, ביטא את אהבת ישראל שלו במשפט הבא (המתייחס לשהיה הממושכת של הח"כים במטוס, בשל תקלה): "בתמונה ... נראה האח נפתלי כשהוא כורך על עצמו תפילין. אם אי אפשר להדק חגורות, אז לפחות רצועות". מה הפלא שאותו משגב כתב לאחרונה מאמר הטפה נגד ברית המילה, בו גם סיפר שלא מל את בניו? הרי המילה היא ביטוי לזהות היהודית כזהות נבדלת, וכל ישותו של משגב, היא מחיקת הזהות הזאת. באופן בלתי מפתיע, מגייס משגב למסע מחיקת הזהות את השואה, כמקובל במסע הדה-לגיטימציה לישראל.

* "שישי בגולן"