* למחרת החלטת עצרת
האו"ם על חלוקת הארץ והקמת מדינה יהודית ומדינה ערבית בא"י המערבית,
התנפל היישוב הערבי על היישוב היהודי במטרה להשמידו ולסכל את הקמת מדינתו. למחרת
הכרזת המדינה, פלשו מדינות ערב לישראל בת יומה, על מנת להשמידה ולהטביעה בדם. התוקפן
הוא האחראי הבלעדי לכל תוצאות המלחמה הזאת. לכן, אין כל סיבה שבעולם, שישראל תסכים
להוציא ולו אגורה אחת לפיצוי ה"פליטים". שהליגה הערבית תפצה אותם.
ישראל יכולה וצריכה
להיות שותפה, מסיבות הומניטריות, בפעולה לפתרון בעיית הפליטים, באמצעות יישוב הקבע
שלהם בארצות מגוריהם, אולם בשום אופן לא כפיצוי.
* אין כל סימטריה בין
סוגיית הפליטים הפלשתינאים לסוגיית יהודי ארצות ערב. על מדינות ערב לשלם פיצויים
ליהודי ערב על הפוגרומים שערכו בהם בתקופת מלחמת העצמאות ועל בזיזת רכושם.
* אין לכנות את יהודי
ארצות ערב שעלו לישראל "פליטים". הם לא פליטים, אלא יהודים שעלו למולדתם
והיו שותפים לבניית מדינתם, המדינה היהודית.
* הטיפול הרפואי
שישראל מעניקה לפצועים סורי, נעשה מסיבות הומניטריות, כפי שישראל מסייעת לנפגעי
אסון בכל העולם. אולם מן הראוי שנמנף את הדבר לצרכי הסברה. שעה שהעולם שטוף תעמולת
זוועה אנטי ישראלית, במסגרת מתקפת השקר ומסע הדה-לגיטימציה נגד ישראל, מן הראוי שנצא
במתקפת נגד, מתקפת אמת.
* הדבר הרחוק ביותר
מהתנצלות אמתית, הוא התנצלות פוליטית. התנצלות אמתית היא בעיקר צורך של המתנצל,
המבין שפגע בחברו ומבקש לפייסו. יש בכך צעד של קתרזיס. אין שום משמעות אמתית
ל"דרישת התנצלות". מי שמתנצל מתוך "דרישה" או איום בפיטורין –
לא מתנצל באמת. הייתה זו התגוששות פוליטית כוחנית, שנועדה לאלף את בנט באמצעות
"זובור" משפיל, ואקט של "למען ירְאו וירָאו".
* בנט הרוויח ביושר
את הזובור. חבריו שקפצו, טרם ההתנצלות, כדי להסביר שתפקידו של מנהיג מפלגה להיאבק
על עמדות מפלגתו והציבור ששלח אותו, התחמקו. הבעיה לא הייתה בהבעת התנגדות להצעה
שהודלפה מלשכת רוה"מ, אלא בהשתלחות המכוערת ברוה"מ. מאז ימי "החישוקאים",
לפני שנות דור, לא היה כדבר הזה ואין כל סיבה שנחזור לנורמות הקלוקלות הללו.
* כיוון שלא הייתה זו
התנצלות, אין זה פיוס. הדם הרע בין שני האישים ימשיך לפרנס את חנן קריסטל, עמית
סגל, יואב קרקובסקי ועמיתיהם.
* מן הבחינה הלאומית,
נאומו של שר האוצר יאיר לפיד בכנס הביטחון הלאומי חמור יותר מנאומו של בנט. שעה
שהממשלה בה הוא חבר מנהלת מו"מ מדיני קשה וקשוח, מול יריב סרבן שאינו מוכן
לוותר על תג מעמדות הפתיחה שלו ומסרב להכיר בזכות קיומה של ישראל, הוא מהלך אימים
על ישראל במקרה של כישלון המו"מ, ומראש מאשים בכך את ישראל. דבריו על התוצאות
הכלכליות של העדר הסכם הנם אליבי מראש לכישלונו כשר האוצר.
* אין ישראלי המזוהה
יותר עם הפוליטיקה, על צדדיה היפים והמכוערים, כמו שמעון פרס. כשפרס אומר שצריך
לקבל החלטות "היסטוריות ולא פוליטיות", כלומר שהחלטות על פי עמדתו הן
היסטוריות והחלטות המנוגדות לעמדתו הן פוליטיות, זה... קצת מוזר.
* פרס תקף את בנט
שהזהיר מפני הרג יהודים. "ב-1948 היה מקום לדיבורים על הרג יהודים, לא
היום". למרבה הצער, הקמת המדינה לא שמה קץ להרג יהודים. ומי כפרס, שהסכם שהוא
היה קברניטו הביא לרצח של כ-1,500 יהודים, צריך לדעת זאת.
* ההתנפלות על נתניהו
בגין חברתו הגויה של בנו, היא חדירה מכוערת וגסה לתחום הפרט. אך גם תגובת הנגד,
המזלזלת בחשש מהתבוללות ובהתנגדות לנישואי תערובת ומציגה אותם כ"גזענות",
בעייתית לא פחות. יש לנו אחריות לעתיד העם היהודי. זוג המקים משפחה, אינו מממש רק
את האהבה בין איש ואישה כפרטים, אלא גם מקים בית בישראל. זו תפיסתנו והיא תפיסה
ראויה בהחלט. במקרים כאלה, ראוי לקרב את בן / בת הזוג כדי שיצטרפו לעם היהודי.
המכשול הגדול ביותר לכך, הוא הרבנות הנשלטת בידי חרדים צרי אופק המערימים קשיים
מיותרים, ומצפים ממי שמצטרף לעם היהודי, להיות יהודי בדרכם. את המונופול הזה יש
לשבור.
* שמעתי את קובי
אריאלי מדבר בשידור נגד גיור מטעמי אהבה וזוגיות, שהוא בעיניו גיור לא אמתי. אלה
דברי הבל. אין גיור אמתי יותר, מאשר הצטרפות לעם היהודי כדי להקים משפחה יהודית.
מן הראוי שיבין, שמשפחה יהודית אינה רק משפחה המתנהלת כמו המשפחה שלו, אלא באותה
מידה משפחה המתנהלת כמו המשפחה שלי.
* אף
אחד לא חשב באמת שורטה יפוטר. גם אלה שקפצו והצטלמו עם פלסטרים על הפה, לרגע לא
חשבו שבאמת מישהו מתכוון לפטר אותו. הרי עברנו את ימי החושך של יולי תמיר.
* הצד היפה של פרשת
ורטה, היא עצם העובדה שדיון בסוגיות החינוך תופס מקום מרכזי כל כך בהווייתנו
ומעורר כאלה רגשות ויצרים. הצד השלילי, הוא שהדיון התמקד בשיח הזכויות, חופש
הביטוי של המורה וכיו"ב. עכשיו, כשזה רשמי, וכפי שהכל ידעו – ורטה לא פוטר,
יש להתמקד בדיון האמתי, בשיח זהותי חינוכי, על תכני החינוך בישראל. אילו מסרים
החברה הישראלית רוצה להנחיל לילדיה?
* אם מורה ישב בכלא
בגין גניבה, הוא יוכל לחזור לתפקידו החינוכי?
* אם מורה ישב בכלא
בגין סרבנות, הוא יוכל לחזור לתפקידו החינוכי?
* מי שיטען שיש הבדל
בין המקרים, יאמר שבמקרה השני מדובר בעניין אידיאולוגי. אלא שחייל אינו נשפט ונדון
על דעה פוליטית, לא על הבעת דעה פוליטית ולא על האידיאולוגיה שלו, אלא על המעשה העברייני.
לעבריינים אין מקום במערכת החינוך.
* יאמר העבריין
הפוליטי: "אני מוכן לשלם את המחיר על בחירתי המוסרית". אם אתה מוכן לשלם
את המחיר, אז אל תתבכיין כאשר אתה נדרש לשלם את המחיר.
* אבל את חובו לחברה
הוא החזיר בישיבתו בכלא. למה הוא צריך להיענש פעמיים ולקפח את פרנסתו?
חינוך אינו סתם
פרנסה. גם הגנב מחזיר את חובו לחברה בישיבתו בכלא, אך הוא אינו ראוי לעסוק בחינוך.
הוא הדין בסרבן.
* סרבן = כינוי מכובס
לעריק מלחמה.
* אם מה שאמר אדם
ורטה הוא רק שבצה"ל נעשים מעשים בלתי מוסריים, כטענתו – אין כל בעיה באמירה
הזאת. גם אני אומר זאת. צה"ל עצמו אומר זאת.
* נתן אלתרמן היה
מגדולי הציונים והפטריוטים שיצרו ופעלו כאן, ועד נשמת אפו האחרונה האמין בכל מאודו
בצדקת הדרך הציונית. בשירו האחרון, מעין צוואה רוחנית, הוא טען שהדבר היחיד שעלול
להחריב את המדינה הוא אבדן האמונה שעמנו הצדק. ודווקא מתוך אמונה יוקדת זו, אלתרמן
זעק נגד עוולות ומעשים בלתי מוסריים שנעשו בידי חיילים, בשם צה"ל. בעקבות פשע
מלחמה במלחמת השחרור, הוא כתב שיר חריף ביותר נגד המעשה: "על זאת". ראש
הממשלה ושר הביטחון דוד בן גוריון, הורה להדפיס את השיר ולהפיץ אותו בכל יחידות
צה"ל, על מנת שיגיע עד אחרון החיילים. צה"ל היה ונותר צבא מוסרי, שאין ולא
היה כמותו בעולם. ובתור שכזה עליו להילחם במעשים הסותרים את רוחו – רוח טוהר הנשק
ומוסר הלחימה.
* האם אדם ורטה עומד
במקום התודעתי של אלתרמן ובן גוריון, או של אלה המציגים את בן גוריון כמקור הרשע (דוגמת
הפוסט היסטוריונים האנטי ציוניים)?
* פרשת יולי תמיר –
פיטורי המורה ישראל שירן בשל עמדות פוליטיות לגיטימיות שהביע, לא בכיתה אלא במכתב למורים, אינה יורדת מהפרק.
לאחר שהשרה לשעבר שבה והעלילה בשידור ברדיו על ישראל שירן את השקר הגס כאילו הוא
הסית לרצח רבין, הטיף לכהניזם וכד', הוא תבע אותה על לשון הרע, כפי שדיווחתי בצרור
הקודם.
וכעת, מתרוצץ ברשת סחריר,
לפיו יולי תמיר כלל לא הייתה קשורה לפיטורין, והיא, הרודפת, בכלל קורבן, נרדפת.
כך, למשל, כתב לי מ' בבלוג שלי: "מדהים
איך שקרים מוחלטים שנאמרים בסמכותיות הופכים לאמת. אני מניח
שאת האגדה על יולי תמיר שרת החינוך שגרמה לפיטוריו של ישראל שירן קיבלת באופן ישיר
או עקיף מהמאמר של בן דרור ימיני מ"מעריב." מאז בכל מקום שנכתב משהו על
העניין הזה טורחים לציין ששרת החינוך יולי תמיר יצאה כנגד המורה ישראל שירן. זה
נכון שישראל שירן היה מורה ופוטר בעקבות דבריו. זה נכון שבית המשפט קבע שפיטוריו
של שירן לא היו חוקיים ופסק לו פיצויים. זה נכון שיולי תמיר היתה שרת החינוך. אבל,
הסיפור עם ישראל שירן קרה ב2001. פסיקת בית המשפט ניתנה ב-2004. יולי תמיר הייתה
שרת החינוך ב2006. ב-2001 יולי תמיר הייתה השרה לקליטת עליה. היא דיברה בתור אישיות פוליטית.
היא לא הייתה השרה הממונה מקצועית על שירן ולא יכלה לגרום לפיטוריו. היא הייתה
פוליטיקאית שדיברה בהתלהמות מיותרת, בלי שום הצדקה ואמרה דברים שלא היו נכונים. אם כל פוליטיקאי שעושה כזה
דבר היה משלם מכיסו, הייתה לנו כנסת של פושטי רגל ויד. ושים לב, אני לא יוצא להגנתה. פוליטיקאי שמדבר בצורה פופוליסטית ומסיתה זה
חמור בעיני. אבל אגדת 'שרת החינוך שפיטרה מורה ימני' כתגובת נגד לפרשת אדם ורטה
היא נסיון מרגיז במידת הצלחתו של זיהום הדיון הציבורי בשקרים המוצגים כאמת. לפחות על העובדות נסכים, גם
אם על הדעות נחלוק".
עד כאן
דבריו של מ'. אני מסכים עם שתיים מקביעותיו. האחת, היא שמדהים איך שקרים מוחלטים
שנאמרים בסמכותיות הופכים לאמת. השניה, לפחות על העובדות נסכים, גם אם על הדעות
נחלוק.
ומה
העובדות? בעת פיטוריו של שירן, לא היה שר חינוך
קבוע (לאחר התפטרות שרי המפד"ל ובהם שר החינוך יצחק לוי). ברק כראש הממשלה
היה ממלא מקום שר החינוך. לשרת הקליטה יולי תמיר המקארתיסטית הגיע מכתב של שירן
למורים, שבו אמר שיש להפריד בין הרצח אותו יש להוקיע ולחנך להוקעתו, לבין הדרישה
לחנך על משנתו של רבין, אותה הוא שולל. היא יזמה את פיטוריו, היא דחפה לכך. ולאחר
מכן, כשרת החינוך, מנעה את חזרתו לעבודה בניגוד לפסיקת בית המשפט ולכן הייתה
המשיבה במשפטים הבאים. הוא ניצח בכל המשפטים, כיוון שללא כל ספק נעשה לו עוול
חמור. והנה, המקארתיסטית הזאת יצאה בראיון בגל"ץ נגד הביקורת על ורטה, בטענה
שיש לחנך לביקורת וחופש הביטוי וכו'. שאל אותה המראיין על פרשת שירן. והיא, במצח
נחושה, בניגוד מוחלט לעובדות שהיא מכירה היטב, שהרי היא הייתה המשיבה במשפטו, טענה
שהוא הסית לרצח רבין, שדבריו הם הסתה, שהוא הטיף לכהניזם, שההשוואה הייתה במקום
אילו ורטה היה קורא לתלמידיו לצאת החוצה ולרצוח חיילי צה"ל. שקרנית עלובה,
מקארתיסטית וסותמת פיות.
וכך השבתי למ': "עכשיו, אחרי שאמרת את שקריך בכזו סמכותיות,
אני ממליץ לך להיכנס לאתר 'תקדין לייט' ולעיין במסמכים הבאים. 1. עת"מ 8068
ישראל שירן ואח' נגד משרד החינוך ואח' ישראל שירן נגד שרת החינוך יולי תמיר
29.6.08. 2. עת"מ (חיפה) 4337/07 ישראל שירן נ' משרד החינוך ואחרים. ישראל
שירן שרת החינוך יולי תמיר. 25.10.07. 3. בגץ 6908 ישראל שירן נ' משרד החינוך
ואח'. ישראל שירן שרת החינוך יולי תמיר. 23.9.07". אגב את כל הדברים הללו
כתבתי לראשונה בדף הפייסבוק שלי, עוד לפני בן דרור ימיני, ביום הראיון בו חזרה
והעלילה בגל"ץ את עלילת הדם נגד שירן וכעבור שלושה ימים ב"חדשות בן
עזר".
* עמדותיו הרדיקאליות,
הגזעניות, של אריאל זילבר הן בלתי נסבלות. מה פירוש בלתי נסבלות? שעקרון הסובלנות
אינו חל עליהן. אולם עקרון הסובלנות מחייב הפרדה בין זילבר האמן לבין עמדותיו
הפוליטיות. אריאל זילבר הוא מוסיקאי ענק, שמעטים תרמו כמותו למוסיקה הישראלית,
במשך 40 שנה. הוא ראוי לפרס אקו"ם על מפעל חיים, והעובדה שאמני ישראל, שרובם
הגדול נמצאים בצד ה"שמאלי" של המפה הפוליטית, העניקו לו את הפרס, היא
אות כבוד לאמני ישראל ולחברה הישראלית.
* אני מעריך את
אחינועם ניני על הנכונות לוותר על פרס של 10,000 ₪ מסיבות אידיאולוגיות, אך לא
מכבד את העובדה שהאידיאולוגיה היא החרמת אמן אחר בשל עמדותיו. בוודאי לא מצד מי
שאינה בוחלת בבני דמותו של אריאל זילבר בצד הפלשתינאי.
* ביד הלשון
הביטוי "אין
נביא בעירו", מדבר על הקושי של נביא או בכלל של בעל בשורה, בעל רעיון, מנהיג
או אמן, לפעול ולהצליח דווקא בסביבתו הקרובה.
מניין לקוח הביטוי?
מן התנ"ך? מן המשנה? מן התלמוד? ומיהו הנביא? משה? ירמיהו? ישעיהו? עמוס?
יונה?
הביטוי הזה שגור בשפתנו, אך מקורו הוא דווקא בברית החדשה (ואין זה
הביטוי העברי היחיד שמקורו בברית החדשה). הנביא הוא ישו הנוצרי, והוא גם הדובר,
המסביר את הצורך שלו להרחיק נדוד כדי להביא את בשורתו, כיוון שבכל מקום הוא מצליח,
זולת עירו נצרת. "אָמַר לָהֶם יֵשׁוּעַ: אֵין נָבִיא בְּעִירוֹ וּבְבֵיתוֹ, וְלֹא
עָשָֹה שָׁם נִסִּים רַבִּים בִּגְלַל חֹסֶר אֱמוּנָתָם" (הבשורה על פי מתי,
יג).
אולם אף שהמדובר בברית החדשה ובישו, האמור כן מתייחס
לנביא מקראי, מנביאי ישראל. כדי להסביר את הקורה לו, מדבר ישו על אליהו הנביא,
שנאלץ לנדוד צרפתה אשר בצידון, ושם כלכלה אותו אישה אלמנה (מלכים א', י"ז).
על פי האמונה הנוצרית, אליהו הוא הנביא שהביא לישו, על הר
התבור, את הבשורה על מותו הקרב.
אגב, המושג "עיר" בתקופת בית שני והמשנה, מתייחס
לכפר חקלאי גדול. עיר, כמקובל בימינו, נקראת כרך. המושג כפר, מדבר על יישוב כפרי
קטן, של מספר משפחות בודדות.
* "חדשות בן עזר"
בבלוג זה
בכל הבלוגים
